אווה ברנס, אמו של סמ"ר שלו ברנס ז"ל הי"ד שנפל בקרבות השבעה באוקטובר, חוזרת בראיון לערוץ 7 לבוקר שמחת תורה, לקרב בו נפל בנה במוצב 'פגה', לאופיו המיוחד, לאתגר ההנצחה שיתחיל בהכנסת ספר תורה לראשונה בכפר בו גדל שלו.
בשלווה המיוחדת של שלו ניתן היה לחוש כבר בתקופת ההיריון ומיד לאחר הלידה, ומתוך כך הגיע שמו, מספרת אווה. על ילדותו כמי שנולד וגדל בכפר ברוך שבעמק, חובב אופנועים ואוהב טבח, מספרת אווה: "כאימא זכיתי בילד מושלם לעשרים שנה. דאגתי להגיד לו שהוא אחר, טוב מדי, יש בו משהו אחר בעיניים, הנתינה שלו למען כולם, השלווה והשקט היו בלתי ניתנים להסבר במילים אבל אני ראיתי זאת בכל יום כנער מתבגר ובהמשך כחייל".
שלו, כמו אביו אבשלום, התגייס לגדוד 13 של חטיבת גולני. בצניעות מיוחדת קיבל לאורך חודשי ההכשרה שבהם כמה וכמה תעודות הצטיינות ואווה אמרה לו כבר אז כי לתעודות הללו יהיה צורך בקיר גדול. גאוותה על אופיו המיוחד, על גבורתו, מלווה אותה בכל יום ו"תלווה אותי כל חיי עם התואר אימא של גיבור ישראל".
אווה חוזרת לבוקר שמחת תורה, היום בו נפל בנה. היא ובעלה, אבשלום, התעוררו מוקדם מאוד. כשראתה שאבשלום מחזיק בטלפון שאלה מה קרה והוא הרגיע ואמר שהכול בסדר, אבל על המרקע ניתן היה לראות מה קורה בדרום. "הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח הודעה לשלו. זה היה ב-8:20. הוא היה בשיא הלחימה. הוא כתב לי 'חיים שלי, הכל בסדר, תיכף מתקשר'", היא משחזרת.
שלו היה נהג סוואנה במוצב פגה שבבארי. הוא היה במהלך סיור על הגדר כשקיבל הודעה שיש "גשם סגול" ושיחזור למוצב. הוא חזר למוצב, שם מפקד המוצב, דקל סויסה הי"ד, הורה לחיילים להיכנס לחדר האוכל ולהמי\תין לפקודה. חדר האוכל היה המבנה המוגן במוצב ואליו התכנסו כולם.
אווה מצידה לא רצתה להתקשר כדי שלא להפריע והתקשורת ביניהם הייתה בהודעות בלבד. "בעשר ורבע נשלחה משלו ההודעה האחרונה שגם בה הוא מבקש להרגיע ולומר שהכול בסדר, למרות שלמפרע ידוע שבאותה שעה הוא היה בשיאה של הלחימה.
סמוך לשעה אחת עשרה דקל סויסה כבר אינו עונה וההבנה היא שהוא נהרג. בחדר האוכל 27 לוחמים במצבים שונים, חלקם הרוגים וחלקם פצועים. שלו דאג לכסות את ההרוגים ויחד עם מי שנותר המשיך בלחימה. אווה ממשיכה בסיפורו של אותו יום קשה כאשר המחבלים מבינים בשעת צהריים שבחדר האוכל מתבצרים החיילים והם מחליטים להבעיר את חדר האוכל על ידי מזרונים שהיו במקום.
"הם הבעירו את הפתחים של חדר האוכל. חלק מהחיילים מאבדים הכרה, חלק מקיאים. שלו אומר לאיתי, עידן ויקיר שהוא לא מוכן למות בצורה כזו והוא יוצא להילחם. הם אומרים לו שהם יוצאים יחד איתו. הם פותחים את הדלת כדי לצאת להילחם וכשהם פותחים את הדלת נכנס אוויר לחדר האוכל, מה שאיפשר לחבר'ה מעט לנשום. הם ניהלו שם קרב הרואי של ארבעה מול 150 מחבלים בידיעה שהם לא חוזרים ונלחמים עד הכדור האחרון".
"הם שילמו בחייהם כדי להציל 23 לוחמים, ואני אומרת ששלו בחר נכון. זה מה שציפיתי מנו ועל זה כתבתי לו בהודעה 'תבחר נכון, תעשה מה שאתה צריך, תשמור על החיילים ותשמור על עצמך'. אני מאמינה יותר מתמיד שהוא במקום הטוב ביותר שאליו רבש"ע קרא לו להגיע".
בהתייחס לזכר שנותר ביום שאחרי, בוחרת אווה להתמקד בניצחון ובאחדות הישראלית. ,אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל ממה שנעשה אני מקווה שאנחנו כעם נלמד. שלו כבר לא הגיבור הפרטי שלי אלא גיבור של עם. הוא נלחם למען האדמה הקדושה שאנחנו בכל בוקר מודים עליה. אנחנו עם הנצח ויהיה קשה מאוד לנצח אותנו כי אנחנו עם שמאמין, עם של ביחד ונתינה והגיבורים האלה לא נפלו לחינם. לא שילמתי את המחיר לחינם". בהקשר זה היא מזכירה את החתימה שלה, זו שאישרה לבנה השני, רון, להתגייס לשירות קרבי מתוך אותה תחושה שהמחיר לא שולם לחינם.
בהמשך דבריה מספרת אווה על הקשר המיוחד של שלו לדת. אחד הלוחמים שניצלו מיום הקרבות הגיע למשפחה לאחר נפילתו של שלו וסיפר שמדמותו של שלו הוא לוקח את הנחת התפילין ולשאלתה הרחיב וסיפר כיצד כחייל צעיר הוא ניגש לשלו שהיה אז האחראי האמל"ח של הגדוד וביקש ממנו מעצור לנשק ושאל 'מה אני צריך לעשות' וחשב ששלו "יסחר" אתו בשמירה או בתורנות מטבח "תמורת" המעצור, אבל תשובתו של שלו הייתה שהוא יכין לו מעצור לנשק בתנאי שהוא יניח תפילין, "ומאז הוא מניח תפילין", מספרת אווה ומוסיפה כי הצעד הראשון שבחרו היא ובעלה לעשות להנצחתו הוא הוצאת ספר תורה שמעולם לא היה במושב כפר ברוך, בו מעולם לא הייתה תהלוכת הכנסת ספר תורה ובזכותו של שלו הדבר יקרה בפעם הראשונה. הצעד השני יהיה שיפוץ בית הכנסת ובהמשך היא תתפנה לפרויקטים נוספים ששלו אהב.