נלחמנו בקרב, שרדנו בשטח אויב, אבל לא האמנו שנצטרך לשרוד ולצאת למלחמה על המקום שבשבילו איבדנו חברים, סיכנו חיים, עבודה, משפחה וילדים.
כבר שנה שהמדים מחליפים את הבגדים שלבשנו לעבודה. כבר שנה שאנחנו המילואימניקים לא טיילנו עם האישה והילדים בלי לתהות מתי תהיה הקריאה הבאה. כבר שנה שאנחנו בתוך הבוץ העזתי וחודשים בתוך הסבך הלבנוני. ללא שינה, גוף דרוך, נמצא בין כוונות ומחכה למחבל שרק יבוא. שנה שנתנו הכל אבל מרגישים שאיבדנו לא מעט…
כשסוף סוף חוזרים, זה קשה, לא זבנג וגמרנו. הראש עובד לאט יותר(אבל עובד...) המחשבות עוד על החייל שנהרג לך בידיים, על הפצועים שפינית תוך כדי לחימה, שכדורים ופגזים שורקים לך מעל הראש ועל הרגע בו כמעט גם אתה היית בין אלה שנושמים את נשימתם האחרונה . אבל ידענו בשביל מה, וידענו שהמחיר שווה למרות הסיכונים.
ועד שחוזרים לעניינים בא הבום, פצצה נופלת עליך מהשמיים משום מקום. אבל לא מאיתור צפוני לך ולא מנקודה שלטת. ממקום אחר לגמרי…
חבר אחד גילה שביטוח לאומי מעקל לו את המשכורת שמגיעה לו מהצבא כי העסק שלו בחובות, חבר אחר שמע שהביאו לו מחליף בעבודה ורק מחכים לסוף חודשי התעסוקה המוגדרים בחוק כדי להודיע לו שהוא פוטר, עוד אחד מגלה שהוא לא זכאי לשום מענק כי לך תסביר שהכספים שנכנסו לעסק זה מפרויקטים מלפני שנה ואז כמו בקרב, הבום הופך למטחים ואתה פותח את הרשתות החברתיות והנה עוד פוסטים של מילואימניקים שצריכים עזרה, שמתחננים שמשהו שם יעצור את הטירוף ואת חוסר ההבנה וההכלה, עוד ועוד הודעות וואטסאפ על כאלה שעוד במילואים והאישה צריכה להילחם כדי לשמור על הבית, אבל עכשיו צריכה להילחם על העסק של בעלה שנקלע לחובות.
עוד סיפורים על לקוחות מאוכזבים שנטשו את העסק של המילואימניק שבכלל מפנה פצוע כשהם קבלו את ההחלטה לפנות אותו…מהמשרד, כי דיי כמה הם יכולים לספוג את זה.
עוד סיפורים שנשפכים כמים על סטודנטים שאיבדו שנה אקדמית - פוף , הלכה שנה ברפואה, הלכה שנה בהנדסה. עוד סיפור על מילואימניק שאיבד שנה כי המרצים לא יכולים לאשר לו את השנה הזאת כי הוא לא עמד בחובת נוכחות בשיעורים. זה בסדר במארבים הוא נכח גם נכח.
מגדר הגבול חזרנו עם ראש מורם, ידענו שעשינו את החלק שלנו כדי להרחיק את המחבלים בצפון ולהחזיר את התושבים לבתיהם, יצאנו מעזה אחרי שחיסלנו מחבלים שביצעו את הרצח ב7.10 וגרמנו לכל העולם להבין שעם צבא ההגנה לישראל ועם עם ישראל, לא מתעסקים.
חזרנו כגיבורי על וכשלרגע אחד ניסינו להתעדכן ולהבין איפה הדברים עומדים בבית, הבנו שאנחנו גיבורים שקופים ועכשיו חייבים לצאת ולהילחם על הבית. כן כן על הבית שלנו. הקטן הזה עם הארבע קירות, איפה שהשארנו את האישה והילדים במשך שנה בלעדינו.
הבנו שאנחנו יוצאים עכשיו למלחמת הקיום האישית שלנו כי נראה שאין ברירה אחרת.
ננטשנו, נזרקנו אל מתחת לגלגלי הבירוקרטיה והאדישות - נשארנו עם אמפטיה אבל בפעם אחרונה שבדקתי באמפטיה אין דיי רכיבים תזונתיים לספק למשפחה שהשארנו מאחור.
ובמקום שמדינת ישראל תדאג לכל מחוסרנו נשכחנו ונראה שנזרקנו לפח ההיסטוריה.
אז רגע אחד אל תעריכו אותנו במילים, תתרגמו למעשים- עצרו את הטירוף של גופי הממשלה שגובים חובות מעסקים של מילואימניקים, תנו מענקים אמיתיים עם קריטריון אחד- "נלחמת-קבלת יותר" קדמו חקיקה שתיטיב איתנו וכשנלך ברחוב ידעו שחזרנו מהקרב, שיראו שאנחנו שונים, שיפסיקו לגבות מאיתנו מיסים לכמה שנים, שיעזרו לנו להשתקם בעצירת תשלומים, שיתנו הטבות ובגדול שיוקירו תודה במעשים ולא רק במחיאות כפיים.
ולסיום שיהיה ברור- אין כאן משא ומתן! באם לא נקבל דבר, עדין נתייצב , כאלה אנחנו, סוג של אדיוטים שימושיים. כנראה שבנושאים מסויימים אנחנו וגם אני חלשים במשא ומתן.
אז לא , אין כאן אולטימטום . יש כאן צעקה, זעקה - חברים, תתאמצו בשבילנו, בשבילם, בשביל כולם, לא מתבייש לומר בשמי ובשמם - זה מגיע לנו.