לאחר הניצחונות הצבאיים המרשימים בדרום ובצפון, לאחר ההסדרה התלויה ועומדת בצפון ולפני ההסדרה בדרום, ישראל נמצאת בעמדה אסטרטגית מדהימה וחד פעמית. ההזדמנות הצבאית לפגוע באיראן בגרעין ובמתקני הנפט קיימת, וכנראה קצובה בזמן, יחד עם עליית טראמפ לשלטון שתאפשר גיבוי אמריקני הכרחי, פותחת פתח לשינוי מהותי במצב הביטחוני של ישראל. ניתן לחשוב גם בפרספקטיבה רחבה יותר של מפה חדשה במזרח התיכון. כבר עכשיו ניתן לזהות רעשי רקע דוגמת מה שקורה בסוריה, וגם אירופה לא שקטה. אנחנו זוכים לראות לנוכח עיננו תקופה היסטורית שעוד תלמד היטב בספרי ההיסטוריה. על רקע זה ישראל נדרשת לבחור בין שקיעה בהרבה "רעש ומהומה במדינת הגמדים" סביב ענייני הפנים הבלתי נגמרים, או בהמשך ההתלכדות היהודית המדהימה של עם גדול שהביאה להישגים הצבאיים. ולמרות האג ובוגי יעלון גם הישגים ערכיים ומוסריים, של אבחנה חדה יותר של טוב ורע, ללא טשטוש פוסטמודרני ורב תרבותי שמסמא את עיני העולם המערבי תקופה ארוכה. עוד באותו נושא: לא שלום עכשיו ולא ריבונות עכשיו "סיבוב הצלה" בימין "פעם שלישית גלידה" ולא "גילדה" למה יובל דיין מטלטל אותנו? השמאל נראה נואש לנוכח ההצלחות שמחזקות את ביבי והימין, והתקפי השנאה שלו הולכים וגוברים, עיין ערך בוגי יעלון. בכלל, קבוצת הלשעברים אהוד ברק, אהוד אולמרט , דן חלוץ, יובל דיסקין נדב ארגמן ועוד...נראים ונשמעים כמו קבוצה טיפולית של "נפגעי ביבי", פוסט-טראומטיים, הלומי קרב ועלבון, ונדרש טיפול קליני דחוף בעניינם. ההצפה של פרשיות לשכת ראש הממשלה גם נדמית לאחד מהתקפי השנאה הנואשים משמאל של אלו שנואשו מלהפיל אותו את נתניהו בבחירות דמוקרטיות, ופרשת פלדשטיין והנגד נראית כלקוחה מעולם אחר ותקופות חשוכות. יש דיקטטורה סמויה מתחת למבנה הדמוקרטי הישראלי, אשר עדיין שורד בלחצים הקשים. אבל אם כבר יש סממנים בפוליטיקה הישראלית של דיקטטורה הם בולטים יותר בשמאל, אשר יש לו עבר בולשביקי עשיר בישראל הציונית, בהקמת המדינה ובשלטון בראשיתה. הימין פחות בשל ליצור דיקטטורה למרות שתקופה יחסית ארוכה הוא אוחז בשלטון. הדיקטטורה של נתניהו היא ברמה של ספינים ומניפולציות בלתי פוסקות, אבל עד היום הוא לא השכיל לפרק את השליטה האליטיסטית של השמאל במערכת המשפט, הממסד הביטחוני, והאקדמיה. להיפך, הוא היה שותף לו במידה מסויימת ונפשו חצויה. "כתב הגנה" של רונן בר כנגד מיתקפות נתניהו ומכתב רבני הציונות הדתית טען שהשב"כ דבק במסירות והנאמנות למדינה וחוקיה, ומי שמסית הוא דווקא נתניהו. למרבה המזל הרוב נכון והישגי השב"כ מדברים בעד עצמם, אבל הוא לא מצליח להסביר למה נדרשו האמצעים האלימים כנגד פלדשטיין, גם אם הוא עבר עבירה מסמכית מסוכנת. לפנינו עוד עומדת העדות המיותרת והבלתי נדרשת של נתניהו במשפט, שנמרח ללא סוף נראה לעין, כאשר הוא ניצב לפני משימה היסטורית אסטרטגית ראשונה במעלה. דמוקרטיות וותיקות ובטוחות בעצמם כמו צרפת או ארה"ב כלל לא מעמידים מנהיג נבחר למשפט בעבירות של צווארון לבן, ושל טראמפ עוד יותר חמורות, ובטח לא בשעת מלחמה וחירום. מערכת המשפט נדרשת להתעלות מעל השופטים שלעתים קרובות מדי מתנהגים יותר כעסקנים שמאלנים מאשר כשופטים. והם עוד אלו שמסביבם התלכדו כל מפגיני קפלן ואיילון כדי להגן על המעוז האחרון שלהם כאילו מדובר בבסטיליה, ללא שום פרופורציות לרפורמה המשפטית, הגם שהיא הייתה גם קצת מוגזמת מהנדרש. בצד ימין גם מרעישים בהצהרות בומבסטיות ובחוקים פופוליסטים, ממש לא נדרשים לעת הזו, ומלקטים שיירים של רפורמת המשפט הכושלת של יריב לוין ורוטמן. המחדל של ה-7.10 מחייב שקט תעשייתי לממשלה שהמנדט שלה תלוי על בלימה, עם או בלי וועדה חקירה ממלכתית, וכל המהלכים האלו חייבים לחכות לתוצאות הבחירות הבאות. וגם אז לנסות להעביר נוסחה יותר מתונה ומוסכמת לשינוי מערכת המשפט. גם בימין חייבים להבין שלא זו השעה לבצע מחטפים, ולנהל מלחמות פנימיות ראש בראש עם השמאל. צו השעה כרגע הוא לגייס את כל כוחות הנפש והחומר לטובת המשימה של שיקום הצפון והדרום, ומיקוד על ההתארגנות לפגיעה קשה באיראן, שהיא העיקר גם ביחס להסדרות בצפון ובדרום. על ישראל לעלות ולהתעלות. הכותב פסיכולוג קליני
