לא מעט דיווחים מתארים את סיפור התחמשותה האדיר של מצרים ורבים רואים בכך ראשיתו של איום שישראל בוחרת כרגע להתעלם ממנו. על מירוץ ההתחמשות המצרי שוחחנו עם רוני שלום, חוקר המזרח התיכון ומרצה באקדמית רמת גן.
לשאלתנו אם מערכת הביטחון ערה לאיום או מעדיפה להתעלם ממנו, אומר שלום כי "מערכת הביטחון שלנו זוכה לתקצוב של מיליארדים ותפקידה לעקוב אחרי מה שקורה מסביב, לנתח ולהתכונן לכל תרחיש ולא להפיל על הציבור הפחדות. לא משנה מה קורה ואיפה, אנחנו צריכים לזכור שהדרישות צריכות להיות מופנות למערכת הביטחון שמקבלת מיליארדים לשם כך".
עם זאת, לנוכח לקחי השבעה באוקטובר נראה שרצוי לערב גם מנגנוני פיקוח נוספים על שיקולי ובקרת מערכת הביטחון, אך רוני שלום סבור כי העובדה שאנחנו עדיין חיים במתכונת של 'צבא שיש לו מדינה' ולא להיפך, גורמת לכך שיכולת הבקרה של הציבור והדרג המדיני על מהלכי הצבא, רמת מוכנותו, התאמת הרכש לצרכים המבצעים וכיוצא באלה, נמוכה.
לטעמו הקבלה וההסכמה הישראלית לכל אמירה של הצבא והכניעה לכל אמירה של גנרל כבר אינה כפי שהייתה בעבר, וכיום ברור שמאחורי כל גנרל עומד אדם עם אג'נדות ותפיסות עולם. משום כך יש לוודא שבעלי התפקידים בצבא יהיו אנשי מקצוע מחד, ומאידך כאלה הנתונים לבקרה וביקורת.
התייחס להתחמשות המצרית מזכיר רוני שלום את מצבה הכלכלי הרעוע כמי שהחוב שלה גדל פי ארבע במרוצת השנים האחרונות והגיע לכ-160 מיליארד דולר בעוד ערך המטבע המצרי ירד לרבע מערכו המקורי. כל אלה משפיעים על מחירי המזון, על הקושי לייבא חיטה ומזון בכלל והדברים עלולים להביא למרידות של הציבור המתוסכל.
עוד מזכיר שלום את היותה של מצרים מדינת צבא, כלומר כזו שהמערכות הציבוריות שבה מוחזקות על ידי הצבא, בין אם אלו התעשיות והפרויקטים ההנדסיים ובין אם מדובר באתרי תיירות, גם אם שם המעורבות הצבאית מופחתת מעט מבשאר המיזמים הארציים. המשמעות של מציאות שכזו היא אינטרס שלטוני מצרי לגייס כמה שיותר לשורות הצבא, כך הם גם מתפרנסים ומורידים את מפלס המתח האזרחי במדינה ומייצרים נאמנות לשלטון המאכיל אותם.
מנגד מודע השלטון המצרי לדאגה האזורית והעולמית מקריסתה והוא אכן שב ומתריע שקריסה כזו מתקרבת, מה שמוביל לזרימת תרומות רבות אליה מהעולם. אחת הדוגמאות היא 1.2 מיליארד דולר שהעביר ביידן למצרים כמענק שאפילו לא הותנה ברפורמות או בשינויים מבניים כלשהם.
להערכתו של שלום הסיבה לכך אינה חוסר אמון של ביידן והמערב במסוגלות המצרית לחולל רפורמות ברוח זכויות האזרח ומעמד האישה, אלא הפרשנות המערבית של המציאות המזרח תיכונית והשיח המזרח תיכוני. שיח מערבי חושש להציב גבולות בפני ממשל כדוגמת הממשל המצרי, וגם ישראל לוקה בכך כאשר היא רואה את ההתחמשות המצרית ואינה מעזה להפעיל מנופי לחץ על המצרים עד כדי איומים של ממש. בהקשר זה הוא מזכיר את האישור שישראל אמורה לתת למצרים למכור שני איים במרחב האי סיני לסעודיה. "לא מפעילים לחץ כי לא חיים את המנטאליות הערבית ולא גובים מחיר".
מי שכן מצליח לשחק נכון בקלפי המזרח התיכון, אומר רוני שלום, הם האמירתים שמצליחים לשמור על קשרים טובים גם עם איראן וגם עם ישראל. להערכתו אמנם ההתחמשות המצרית היא חלק מאירוע פנים מצרי, אך על ישראל להבהיר את התנגדותה ואף לאיים שתיקח לידיה נתחים מחצי האי סיני במידה והאיום יימשך. להערכתו צעד שכזה לא יגרום למחיקת הסכם השלום עם מצרים אלא לביצורו בידי המצרים שיבינו את המחיר שהם עלולים לשלם על הפרה מסוג שכזה. הפסק הקרקע יוכל להניב מחשבה מצרית מחודשת שתביא לחיזוק היחסים עם ישראל.