לא רק 54 שנים של שלטון משפחת אסד הגיעו הלילה לקיצן – אלא גם, מבחינת ישראל, 50 שנות הסכם הפרדת כוחות ששרד עד כה את כל התהפוכות.

לפני קצת יותר מיובל שנים, בחודש מאי 1974, נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה שסיים רשמית את מלחמת יום הכיפורים. הגבול הזה היה בנוי מקו גבול ישראלי, קו גבול סורי, ובאמצע רצועת חיץ מוחזקת בידי כוחות האו"ם, כוח אונדו"ף (אנגלית United Nations Disengagement Observer Force או (UNDOF - 'כוח הפיקוח על ההפרדה של האומות המאוחדות', שהוקם במיוחד למשימה זו.

ההסכם שרד עד השבוע את כל המשברים האזוריים. האסדים, האב והבן, הקפידו על שמירת ההסכם באדיקות, בכל מצב. גם כשצה"ל והצבא הסורי נלחמו זה בזה בלבנון במבצע שלום הגליל, שהפך למלחמת לבנון הראשונה, גבול הגולן נשאר שקט; וגם כשממשלת בגין סיפחה את הגולן. האיום היחיד שריחף במשך השנים על האיזור היה הסכם מדיני שמשמעותו נסיגה ישראלית מהגולן.

המציאות הזו הסתיימה. כוח אונדו"ף הפך לא רלוונטי. כוחות צה"ל פועלים גם בשטחים בתוך איזור החיץ, כדי למנוע מהמורדים השתלטות עליהם.

המהלך הזה הפתיע קשות לא רק את ישראל, אלא את כל העולם. העיתונאי נדב אייל כתב הבוקר ב'ידיעות אחרונות', כי אמ"ן והמוסד לא צפו את התקדמותם המהירה של המורדים ואת קריסת המשטר. ההערכה היתה שצבא אסד משתקם ממלחמת האזרחים, "למעשה, ישראל בנתה תפיסה שלמה שמבוססת על כך שאסד יציב, שהתמיכה הרוסית בו איתנה ו'הצבא הסורי משתקם' - אבחנה שהגיעה מאמ"ן עד לאחרונה. ההבנה הזו הובילה את ישראל לחזר אחרי רוסיה ולגשש בסביבת אסד, כך שיהיה אפשר להטות את אלה מתמיכה בחיזבאללה".

ההערכה הזו קרסה – בדיוק כמו שלפני 13 שנים קרסה ההערכה ההפוכה, שאסד לא יצליח לשרוד. עדיין זכורה הכרזתו של שר הביטחון דאז אהוד ברק מ-20 ביוני 2011 ש"אסד ייפול בתוך חצי שנה". אז אפשר לומר שברק צדק – הוא רק טעה בלוח הזמנים. לא חצי שנה אלא 13 שנים. ברק עצמו איבד את הרלוונטיות שלו הרבה לפני אסד.

הכישלון המודיעיני של היום, הזכיר לי שיחה שקיימתי בעבר עם איש מודיעין במילואים, שבשנת 2011 שירת באמ"ן בתפקיד בעל חשיבות. הוא סיפר שכאשר החלו המהומות בסוריה, היו קצינים באמ"ן מהדרג הלא בכיר, אלו שעוסקים בחומרי הגלם המודיעיניים ומכינים אותם לדרגים הבכירים, עליהם הם בונים את הערכותיהם, שכתבו למפקדיהם, שלפי החומר המודיעיני, מצבו של אסד אינו כה רעוע, והוא יצליח לשרוד עוד זמן רב. "אבל אנחנו היינו יהירים" סיפר האיש, "צחקנו על הקצינים הכפופים לנו: "מה אתם מבינים...", היינו בטוחים שאנחנו מבינים יותר טוב מהם, כי מי הם בכלל, ובניירות ההערכה שבסופו של דבר הגיעו לדרג המדיני, כתבנו שאסד ייפול בתוך חצי שנה. על בסיס ההערכה המודיעינית הזו, שקיבלה את גיבויו של ראש אמ"ן אביב כוכבי, השמיע ברק את הצהרתו, שהתגלתה כמופרכת".

שנה אח"כ, בחודש יולי 2012, כשהתברר שאסד לא נפל אחרי חציה שנה, נתן ראש אמ"ן דאז אביב כוכבי תידרוך לכתבים, ובו העריך ש"אסד לא ישרוד את ההתקוממות, גם אם זה ייקח עוד זמן. זה יכול לקחת בין חודשיים לשנתיים".

בדיוק כמו שבמלחמת יום הכיפורים, כשראש אמ"ן אלי זעירא זלזל בשחצנות בהתראות של סגן סימן-טוב שהזהיר "תהיה מלחמה", ובדיוק כמו ראש אמ"ן הקודם אלוף אהרון חליווה שזלזל בהתראות של התצפיתניות, כך גם הסיפור הסורי, שהוא, מסתבר, היה עוד כשלון של אמ"ן שלא הגיע לכותרות. מעניין מה יתגלה בעתיד על כשלון המודיעין הנוכחי לגבי קריסת שלטון אסד.

מה המסקנה? לא רק אנחת הרווחה הכללית מכך שהמו"מ עם האסדים, האב והבן, על נסיגה מהגולן, בסופו של דבר לא הבשיל, אלא גם החובה להבין שהמציאות בשטח משמעותית יותר מכל מציאות מדינית, גם אם כרגע היא נראית יפה מפתה. כשמנהלים משא ומתן חייבים להביא בחשבון – אם אתה אדם אחראי כמובן - מה עשוי לקרות לא עכשיו, ולא בעוד שנה ואפילו לא בעוד עשור, אלא בעוד 50 שנה. ועם המסקנה הזו לקבוע את העקרונות, ולהתעקש עליהן.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, במהלך המו"מ עם מימשל חאפז אסד על הסכם הפרדת הכוחות, בתיווכו של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, דרש אסד שישראל תמסור לו לא רק את העיר קונייטרה, אלא גם את התילים הסובבים אותה – ולא, לא יהיה הסכם. ראש הממשלה גולדה מאיר סירבה לדרישה. אסד התעקש, גולדה התעקשה, קיסינג'ר איבד סבלנות, והשיחות נמשכו שבועות ארוכים, עד שאסד מיצמץ ראשון ונשבר.

לא קשה לנחש איך היינו מתייחסים לחאפז אסד או לבנו, אם לפני 20 או 30 שנה הם היו נוחתים בנתב"ג בחיוך נרחב, כדי לקבל את כל הגולן. ידמיין כל אחד לעצמו מה היה מצבנו כיום, אילו אנשי אירגון תחריר א-שאם, אירגון שמכיל את אנשי "ג'בהת א-נוסרה" – שלוחת אל-קאעידה בסוריה, ועוד אירגונים ג'יהאדיסטיים כמו ג'בהת אנצאר א-דין, ליווא אל-חק, היו משתלטים השבוע לא רק על איזור קונייטרה ומורדות החרמון, אלא גם על תל אביטל, מצפה בנטל, הר חרמונית, הר בראון וכו' וכו' – והכל בגיבוי של הסולטן הטורקי החדש, רג'ב טאיפ ארדואן.

לתשומת לב כל השמאלנים המטיפים לחזור ל'אופק מדיני', שמשמעו מסירת רכסי יהודה ושומרון לשליטה ערבית, ואפילו מדובר בגורם כל כך 'מתון' כמו אבו מאזן.

נוכח התהפוכות בדמשק, אזרחי ישראל צריכים להודות יום יום שעה שעה לקדוש ברוך הוא, על שלא השגנו הסכם שלום עם סוריה בעשורים האחרונים. אם היתה היום סנהדרין, היא היתה קובעת במגילת תענית של ימינו את יום כשלון השיחות עם סוריה כיום חג ומועד - על הצלתו של העם העברי היושב מציון מהסכם השלום הלזה.