מי שקורא את הטור הזה באופן קבוע (למה אתה עושה את זה לעצמך) זוכר אולי שלפני כמה שבועות סיפרתי שהתנדבתי לחזור למילואים בגילי המקשיש, ואפילו מצאתי גדוד שהסכים לקבל אותי.
אבל צה"ל לא אישר אותי מסיבות שאני מעדיף לסווג כסודיות ביותר, כי לא נעים לי להודות שאני חייל די גרוע שהתרומה שלו לצה"ל מוטלת בספק. כמה מוטלת? אפילו למלא תפקיד מינהלי בבסיס עורפי כדי שמילואימניק אחר יוכל לצאת הביתה, אפילו את זה לא אישרו לי. כך יצא שהגדוד קיבל צו 8, ואני קיבלתי תזכורת לגבי מיקומי בתחתית שרשרת המזון.
ואז, יום אחד, התקשר המ"פ. "לא תאמין", הוא אמר, "צה"ל אישר אותך. מתי נראה לך שאתה יכול להגיע?"
למחרת בבוקר התייצבתי בבסיס צה"לי אי שם בעוטף, ובבת אחת צללתי בחזרה לעולם שכולו פקודות, נהלים, ראשי תיבות וצ'וקולוקים. להלן רשמיי. זאת אומרת, מה שמותר לספר, כי את מה שאסור אני ממילא לא יודע.
1.
צה"ל של היום הוא צבא הרבה יותר טכנולוגי מצה"ל שהכרתי, אבל החיילים הם תמיד אותם חיילים. לא משנה מה אכלת, כמה ישנת ומה מזג האוויר, חייל תמיד יהיה רעב, עייף, ויחזור כל דקה על המנטרה "מה זה הקור הזה, אלוקים". אפילו אני, חובב קור מושבע ששונא קיץ, מצאתי את עצמי שעה אחרי שהגעתי עם ארבע שכבות בגדים פלוס מעיל, טוחן פחמימות כדי להתחמם ונרדם בכל מצב, כולל בעמידה.
2.
בערב הראשון הלכתי להתפלל בבית הכנסת של הבסיס, מעדתי על איזה חוט מתוח או בזנט, ולמרות שבערבית אין תחנון עשיתי נפילת אפיים והשתטחתי על האדמה. הנזק לא היה גדול מדי, קצת מכות יבשות, שפה נפוחה ופרצוף מכוער לא סימטרי, אבל זה היה לי גם קודם. המסקנה היא כמובן שאסור למהר בחושך. או ללכת לערבית. או להתגייס לצה"ל. שכל אחד יבחר מה שמתאים לו. העיקר הוא שתוך חמש דקות כל האוגדה ידעה על האירוע, כי מאותו רגע כל מי שהצגתי את עצמי בפניו (כזכור, הייתי חייל חדש) הנהן בראשו ואמר: "אה, אתה הנֶפֶל!"
3.
תמיד הייתי חייל של שטח. בכל פעם שהייתי מזדמן לבסיס עורפי הייתי מסתכל על המוני החיילים ושואל את עצמי מי הם הג'ובניקים האלה ולמה הם מסתובבים כל היום סביב עצמם בלי לעשות שום דבר.
במילואים האלה אני הייתי הג'ובניק שיושב בבסיס מסודר ועושה עבודה משרדית, אם כי יש לציין שגם זו פעילות מסוכנת כי ג'ובניק עלול להידקר מסיכה של שדכן או להשתטח על האדמה בדרך לתפילת ערבית. אבל פתאום הבנתי שהחבר'ה האלה לא סתם מעבירים את הזמן, הם עושים עבודה חשובה ומוטלת עליהם אחריות כבדה, כי על כל פלוגה קרבית צריך צבא שלם של ג'ובניקים שיספקו מזון, מודיעין, תחמושת וכל מה שהלוחמים צריכים. אם כי עדיין פגשתי לא מעט כאלה שסתם הסתובבו וחיכו שיגיע הזמן ללכת הביתה.
4.
אני, למען הסר ספק, עשיתי עבודה חשובה ביותר. בכל פעם שהתעוררה בעיה, שאלה או תקלה לא צפויה, מיד היו פונים אליי ואומרים: "שרייבר, רוץ תגיד לפולק שצריך אותו דחוף".
5.
לילה אחד שלחו אותי לייצג את הפלוגה בהערכת מצב בחמ"ל החטיבתי עם כל מיני קודקודים שפעם הייתי נורא פוחד מהם, והיום גם. "אתה לא צריך לעשות כלום", הרגיעו אותי, "רק לשבת שם ולהקשיב".
"ואם ישאלו אותי כל מיני שאלות?" הקשיתי, "אני חדש פה, עוד לא יודע מה לענות".
"אל תדאג", הם אמרו, "לא ישאלו".
שאלו. אחרי חצי שעה שבה כל אחד דיווח מה המצב בגזרה שלו, פתאום פנה אליי סגן אלוף אחד ושאל מה קורה אצלנו. למזלי זכרתי את הכלל הצה"לי הידוע, שלפיו ככל שאתה פחות ברור ככה מתרשמים ממך יותר. המהמתי כמה ראשי תיבות שהמצאתי באותו רגע, וכל הנוכחים הנהנו בהבנה, או אולי מתוך שינה, זה באמת היה בשעה די מטורללת. אפילו הסגן אלוף בהה בי, משך בכתפיו עטורות הפלאפלים והמשיך בהערכת המצב. אני חושב שההערכה הייתה שהמצב ממש גרוע, אם החזירו לצבא אחד כמוני.
6.
התנאים החומריים בצה"ל לא רעים בכלל. במקלחות, לדוגמה, היו מים חמים בשפע. חוץ מהזמנים שבהם אני התרחצתי.
7.
מה שכן חסר בצה"ל זה אקונומיקה, שהסיווג הביטחוני שלה גבוה אפילו יותר מזה של הרמטכ"ל. אולי תופתעו לשמוע, אבל השירותים הצה"ליים לא מנקים את עצמם, צריך שאחד המילואימניקים יתפוס יוזמה וינקה אותם. אבל בשביל זה צריך אקונומיקה, ואין. זאת אומרת יש מכולה מלאה אקונומיקה, אבל הרס"ר לא מוכן לשחרר אותה. כנראה חושש לעמוד לדין בבית הדין הבין־לאומי בהאג בעוון שימוש בנשק כימי. או שסתם לא בא לו. בכל מקרה, אין אקונומיקה.
הפתרון האולטימטיבי הוא לקפוץ לפלוגה השכנה (שבה, על פי השמועה שהרס"ר מדליף לנו, יש חצי בקבוק אקונומיקה פנוי) ולהתחנן בפני הרס"פ שישאיל לנו את הבקבוק לכמה דקות. אבל הוא לא יכול לתת לנו אותו כי הוא חתום על הבקבוק ולא בא לו לשבת בצינוק כמו איזה נגד ב־8200 רק בגלל שאולי לא נחזיר לו את ציוד הלחימה האסטרטגי. אנחנו נשבעים שנחזיר, אבל שבועה היא הליך מקובל בבתי משפט אמריקניים, לא בצה"ל.
בסוף הרס"פ טוב הלב מסכים באופן חד־פעמי למזוג לכוס חד־פעמית כמה טיפות חד־פעמיות מהנוזל יקר הערך, שאותו מפזרים בקמצנות בשירותים ומבריקים אותם. אחרי עשר דקות הם שוב מטונפים כמקודם.
8.
המרענן הרשמי של המילואים הוא כמובן קפה. לפי הקפה אתה יכול לדעת מי היה חייל קרבי, מי גדל כג'ובניק, ומי לעס שחור חזק בגולני אבל התקלקל מאז בהייטק, ועכשיו הוא שותה רק קפוצ'ינו מוקצף מהמכונה שהוא הביא במיוחד מהבית.
9.
רק מתוך צה"ל אפשר להבין את העשייה האדירה, המורכבת, ואת הפער הבלתי נתפס בין אחוות החיילים בחזית ובין הטירוף שהולך בעורף. מהמילואים, הביצה הפוליטית נראית כמו מדמנה עכורה ולא מובנת. על מה ולמה הם מתכתשים שם, למה הם כל הזמן צועקים ומגדפים כשכאן עובדים כל כך יפה ביחד – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, נשים וגברים, עירוניים, קיבוצניקים, מושבניקים, מתנחלים. כשבדרך הביתה אני לוקח חייל שהרגע יצא מהרצועה, הוא מספר לי שהם מאזינים במגנן לרדיו באמצעות טרנזיסטור פרימיטיבי, ובכל פעם שיש חדשות הם מסתכלים זה על זה ולא מבינים: מה עובר עליכם, אנשים? למה אתם מתבוססים כל היום במריבות האיומות האלה?
10.
בדיוק כשהתחלתי להיכנס לעניינים, אחרי שהגדוד היה בצו 8 במשך יותר מחודש ואני בקושי תשעה ימים, החליטו שהמשימה נגמרה ואפשר לחזור הביתה. או שפשוט חיפשו תירוץ אלגנטי להיפטר ממני. אבל הבהירו שמאוד יכול להיות שבקרוב יקראו לנו שוב. יכול להיות שכבר קראו, ורק לי כרגיל לא הודיעו.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com