באה מנוחה, באה בריאות. בכל מוצאי שבת, עת יוצאת הנשמה היתרה, אני מרגישה שהלב שוקע ומנסה לאחוז עוד רגע אחד בגלימתה של שבת המלכה, כמובן ללא הצלחה.
לצערי בשנה וארבעת החודשים האחרונים מוצאי השבתות גם מלווים בהודעות "הותר לפרסום" ועוד הפתעות מסוגים שונים.
לשבת יש סגולות בריאותיות רבות. קיומו של יום מנוחה שבועי חיוני לבריאות הלב, לאיזון מערכת העצבים, להפחתת סטרס ולחיזוק המערכת החיסונית.
כשאנחנו שומרים על שבת כראוי, המטען האנרגטי של כל מערכות הגוף מתחדש.
מחקרים רפואיים מראים כי מנוחה שבועית קבועה חיונית לבריאות הגוף והנפש. ההימנעות משימוש במכשירים אלקטרוניים במשך 25 שעות מאפשרת לגוף להתאזן מבחינה הורמונלית ולהפחית את רמות הקורטיזול - הורמון הלחץ.
ההפסקה מהמסכים מסייעת גם לשיפור איכות השינה בזכות הפחתת החשיפה לאור כחול המשבש את ייצור המלטונין.
ההליכה לבית הכנסת והשהייה בחיק המשפחה מגבירות את ייצור האוקסיטוצין, "הורמון האהבה", שמחזק את הקשרים החברתיים ומפחית חרדה ודיכאון. סעודות השבת המשותפות תורמות אף הן לבריאות הנפשית ומחזקות את המערכת החיסונית.
פסיכולוגים מדגישים את חשיבות הניתוק התקופתי מלחצי היומיום. השבת מספקת מסגרת מובנית להתנתקות כזאת, המאפשרת התחדשות נפשית והפחתת השחיקה. רבים מדווחים על תחושת רוגע ושלווה שמלווה אותם במהלך השבת, ועל יכולת טובה יותר להתמודד עם אתגרי השבוע שלאחריה. מחקרים מראים שבזמן שהעולם המודרני מכוון אותנו למרוץ מתמיד, כאשר אנחנו משביתים את הגוף והנפש המערכת החיסונית מתחזקת ולחץ הדם שלנו מתייצב.
חיסולים של שבת. כותב הרב שג"ר: "השבת היא התשתית של העולם, היא מבנה הזמן האמיתי". כל אחד מאיתנו זקוק לרגעים של התאפסות פנימית שכזאת. הדבר ניכר שבעתיים בעידן המסכים, שבו הניתוק מכל הרעשים שמסביב מזמין אותנו לעסוק בערכים ובתוכן משמעותי מתוך הביחד המשפחתי. לאחרונה ראה אור ספרו החדש של הרב איתיאל בר לוי, 'עניין על השולחן', בהוצאת האגף לתרבות יהודית, והוא יועד להיות אביזר מרכזי בשולחן השבת. בספר ישנו עולם שלם של תכנים מגוונים המתאימים לכל גיל וגם מבעי יצירה ואומנות שונים. לכל פרשה מצורפים עבודה של אומנות חזותית, איורים, חידות, הפעלות והצעות לשיח. לספר מצורפת מפת ארץ ישראל ועליה נקודות ציון של יישובים הקשורים לפרשה, וגם ברקודים לסריקה המובילים לסרטונים קצרים על פרשות השבוע שהוכנו בידי אומנים ואנשי תרבות יהודית.
במשך שנים ארוכות יצא לי לעבוד שבתות רבות בבית החולים ולהפסיד את חוויית שולחן השבת. למרות שאת השבת לא חיללתי כי הקפדתי לעבוד בבית חולים עם שמירת שבת מובנית, הכאב בליבי לא הרפה. וגם כעת, כואב לי על החיילים שלנו שאת כל החיסולים עושים בשבת. כך חוסלו סינוואר ונסראללה, שם רשעים ירקב, וחלק ניכר מהמבצעים יועדו לשבת. שלא לדבר על כל השבתות והחגים שהחיילים שלנו חוגגים בטנק, בנגמ"ש או בשטח כבר יותר משנה. הם עוזבים את שולחן השבת החמים ועוסקים בפעולה של הצלת חיים, כמו רופא בבית החולים, רק שהם מסכנים את חייהם, ויש פה ויתור ענק נוסף שלהם ובוודאי של משפחותיהם.
ומנגד, אויבינו מקפידים ששחרור החטופים יתקיים דווקא בשבת. גם רוב ההתקפות של החות'ים התרחשו בשבת. יש פה מלחמה על הרוח, אבל את רוחה של שבת קודש אי אפשר להכריע. ויש לנו דוגמאות מוחשיות לכך. סיפורן של החטופות ושמירת השבת שלהן בשבי, הנשים האדמו"ריות הללו שגילו את גבורת הרוח שבתוכן, מספק לנו השראה, כמו שקיבלנו בזמנו מאסירי ציון שחיים בתוכנו. הם שהתוו את הדרך - יוסף מנדלביץ', אנטולי שרנסקי, חבר הכנסת יולי אדלשטיין, ועוד גיבורים רבים שהחליטו שאת הכול אפשר ליטול ממך חוץ מהרוח.
עצת הזהב של הרב. כשאורי זוהר ז"ל התחיל לשמור מצוות, רעשה כל הארץ. הבדחן מספר אחת, השחקן מספר אחת, האנרכיסט מספר אחת, השדרן והמנחה מספר אחת - הפך בן לילה לדוס. ציבור גדול התאבל עליו. אורי זוהר סיפר שפעם פגש אותו חבר מהעבר, ובפנים מיוסרות שאל: "אורי, למה עשית לנו את זה?" לנו! הוא הרגיש שבחזרתו בתשובה אורי פגע אישית בחברים שלו מהעבר. אבל גם לאורי ולמשפחתו זה לא היה קל. הם התקדמו בעקביות בקיום המצוות צעד אחר צעד, בעזרת מלווים טובים, כמו הרב שלמה זילברמן זצ"ל מהרובע היהודי, שידע לסייע למשפחת זוהר לנווט את דרכה בעדינות, ברגישות ובנחישות למקום של תורה ומצוות.
בשלב מסוים בתחילת החזרה בתשובה החליט אורי שהוא לא נוסע יותר ברכב בשבת. אשתו הסכימה, והכול היה בסדר. "אבל רגע", אמר פתאום אורי, "שבת היא היום הקבוע שבו אני הולך לבקר את אמי הזקנה. כל השבוע אני עסוק בטירוף, אז בסוף אמא שלי המסכנה תסבול מזה שהילד שלה חוזר בתשובה? היא גרה בצפון תל אביב ואני גר ביפו, אי אפשר להגיע אליה ברגל. זה לא הגיוני".
הוא פנה לרבו הרב זילברמן, שבלי לחשוב הרבה אמר לו: "באופניים אתה יכול להגיע לאמא שלך? אז תיסע אליה בשבת באופניים". סבר אורי וקיבל, וכך שבועות רבים נסע אורי בשבת באופניים מיפו לצפון תל אביב. רגע, תשאלו, גם נסיעה באופניים אסורה בשבת! אכן, אבל הרב קיבל החלטה לאחר שיקול דעת הלכתי, שנכון ללוות את משפחתו של אורי בראשית מסלול החזרה בתשובה בצורה שלא תגרום להם לזעזועים רבים מדי. כמה מבריק היה הפתרון של הרב זילברמן, כיבוד הורים בשבת ברכב – לא, אבל אפשר באופניים. זו הייתה הכרעה נכונה ומבריקה. כמה חשוב להתבונן על האדם מהמקום שבו הוא נמצא.
עישון במוצ"ש תענוג. הנה עוד סיפור שמדגים זאת. כשהיה נער, לפני שעלה עם אמו לארץ, התגורר הרב יעקב קופל רייניץ בבודפסט. במהלך השואה איבדו צעירים יהודים רבים את הקשר למשפחה ולתורה ומצוות. הוא סיפר שפעם הלך אחרי סעודה שלישית להתפלל ערבית של מוצאי שבת קודש. בדרכו לבית הכנסת הוא עבר ליד חבורה של צעירים רעשניים, ופתאום מתוך החבורה ניגשת אליו בחורה אחת ושואלת ביידיש: "יינגלה, כבר יצאה שבת?" וכשהשיב לה שכן, היא אמרה בשמחה "ברוך ה'", הוציאה מכיסה קופסת סיגריות וגפרורים, הדליקה סיגריה בהנאה והמשיכה ללכת עם החבורה שלה. על משהו משמירת השבת היא לא ויתרה.
לתגובות: chanakatan@gmail.com