על התמודדות הצפויה של ילדי הישובים בצפון החוזרים בימים אלה לשגרה, שוחחנו עם ד"ר תהילה הרץ, מנהלת הפיתוח בתכנית 'מפרש ועוגן' המסייעת רגשית לילדי המפונים.
ד"ר הרץ מסבירה בהרחבה את ההשלכות הנפשיות של חוסר היציבות על ילדים, מה שקיים כידוע גם אצל מבוגרים אך משמעותי עוד הרבה יותר עבור ילדים ובני נוער. היא מזכירה בדבריה כי לא כל התלמידים יחזרו לבתי הספר, את חוסר הוודאות של הצוותים ושל הילדים לגבי מי יחזור ומי לא, לאיזו אווירה ביטחונית וחברתית הם חוזרים, החוויות המטלטלות שעברו על כל אחד במקומו ועוד. כל אלה מותירים בנפש הילדים צלקות שלעיתים הן משמעותיות עבורם יותר מאשר טראומות.
"הם עברו דברים מאוד מורכבים בתקופה הזו. לא מדובר במעבר מתוכנן של דירה ומציאת מסגרות חדשות ועבודה חדשה, מה שגם הוא יוצר אצל ילדים בלבול. כאן מדובר במעבר שהוא לא חד פעמי", היא מזכירה את המעברים החוזרים ונשנים לאורך התקופה. "אפשר להתמודד עם המעבר, אבל כשזה כרוך באי וודאות זה קשה. מבחינת המבוגרים זה הסתגלות למקום עבודה, אבל מבחינת הילדים צריך להתרגל לצוות הוראה, לסגנון לימוד, אפילו למזג האוויר, ליצירת קשרים. זה אולי לא נשמע דרמטי אבל היציבות היא אחד הדברים החשובים עבור ילדים. גם במערכות יחסים היציבות היא הבסיס לכל הרווחה והתחושה הטובה. מי שלא חווה יציבות מוצא את עצמו בסיכון מאוד גבוה".
בהגדרת הדברים, אומרת ד"ר הרץ, מדובר בסיכוי רב להפוך לנוער בסיכון בשל המציאות חסרת היציבות שבה נמצאים הילדים ובני הנוער, והדרך להימנע מהסיכון הזה עוברת בהתייחסות לסיכון ככזה. בהקשר זה היא מזכירה כי מה שמאפיין ילדים ונוער בסיכון הוא אכן חוסר יציבות רגשית בבית, בבית הספר או בסיבה החברתית שבה הם נמצאים, מה שלעיתים יכול להוביל לפגיעה עצמית.
המענה למצוקה מתחיל במודעות של המבוגר שסביב הילד, בין אם מדובר בהורה ובין אם מדובר במורה ובאנשי הצוות האחרים. כיום, היא אומרת "מדברים בעיקר על ההקשרים הכלכליים, אבל בריאות הנפש היא דבר שחשוב לנו יותר מכל דבר אחר".
לאחר המודעות ניתן להכיר כלים שאיתם נכון לעבוד מול הילדים שפעמים רבות לא רוצים לשתף ומעדיפים להסתגר במצוקתם. לשם כך לא ממליצה הרץ לקיים מעגלי שיח שבהם הילדים חולקים את תחושותיהם השליליות, אלא לאפשר להם לעבד את המציאות שבה הם נמצאים ולכל היותר לשוחח על החויות החיוביות שעברו.
בנוסף יש "לייצר מרחב נוח ונעים שבו יוכלו הילדים להוציא את זה מעצמם. הכלי הטוב ביותר הוא יומן, כלי שפחות עוסקים בו כיום", היא מעירה אך מדגישה את חשיבותו כמקום שבו הילד יכול לעבד את מצוקתו בינו לבין עצמו, גם מבלי שמבוגר כלשהו רואה את מה שכתב, ומתוך כך הוא חש בשל יותר לחלוק את תחושותיו עם מבוגר כלשהו. עוד היא מציעה שימוש במוסיקה מותאמת, שיח רגוע מאוזן ולא מתיילד מצד אחד אך גם לא "חופר מהצד השני, "משהו קליל שמעביר מידע ומזמין אותם לשח עם עצמם".
בדבריה שבה ד"ר הרץ ומדגישה את חשיבותו של היומן ככלי לביטוי עצמי ולעיבוד המציאות שעוברת על הילד. היא מספרת על מקרים בהם הוכיח שילובו של יומן הצלחה מרשימה בפתיחת סגור ליבו של ילד במצוקה. "זה כלי שהוא לא טיפולי אלא מנטורי, שמאפשר לילדים שיחה עם עצמם, מה שמאפשר להם להוציא דברים החוצה, מה שקורה גם אצל מבוגרים", אומר הרץ המזמינה הורים ומורים להיכנס לאתר 'מפרש ועוגן' ולקבל גם תכניות חינמיות שיוכלו לסייע לילדים וגם לצוותים שסביבם להימנע ממשברים בהווה ובעתיד.