דודה שלי, שנפטרה ממחלת הקורונה בגיל 97, הייתה בוגרת אושוויץ וצעדות המוות. ממעט הסיפורים שהצלחתי לדלות ממנה זכורים לי כמה שעסקו בנקודות האור שהיו גם שם, בשואה, בפלנטה של הרוע המוחלט. פה ושם היא פגשה איזה ניצוץ של אנושיות גם בצד השני, של הרשעים. אם זה הונגרי מאנשי צלב החץ (בני בריתם של הגרמנים) שעשה את עצמו לא רואה באחת מהבריחות שלה לפני שנתפסה סופית, או כפריים גרמנים שבצעדת המוות שעברה דרך הכפר שלהם זרקו לשלדים המסכנים שחלפו מתחת לחלונותיהם לחם. מדבריה הבנתי שבסופו של דבר היא שרדה גם בזכות האנשים האלה. מאז חזרת חלק מהחטופים שלנו בעסקה האחרונה שמענו סיפורים רבים משורדי שואת עוטף עזה. אולי פספסתי משהו, אבל לא זכור לי ולו סיפור אחד כזה, של אנושיות פשוטה. לא היה צדיק אחד בסדום, ואפילו לא מי שרשע רק למחצה. אף אחד לא. אף אחד לא ריחם על ילד יהודי שנחטף. הם שחטו באכזריות את האם על הבנים, וגם אם בטעות אנשי חמאס או הג'יהאד הסירו לרגע את תשומת ליבם מאחד החטופים אזי הם בעצמם, החוטפים והאנסים האכזריים, נאלצו להציל אותו מלינץ' מידי ה"בלתי מעורבים" העזתים. זה המצב ולא כדאי לייפות אותו. למדנו על בשרנו שייפוי מצבים וציורם באור אופטימי, בניגוד למציאות, מביא בסופו של דבר למוות וסבל שלא יתואר. ומה לגבי הערבים בתוך מדינת ישראל? יש כמה וכמה סיפורי גבורה של ערביי ישראל שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים. לאנשים אלה מגיע את מלוא ההוקרה, כולל משהו דומה לאות חסידי אומות העולם. יהודים אינם כפויי טובה. אנחנו מכירים להם תודה עמוקה. ועם כל זאת, גם בקשר לערביי ישראל לא כדאי לנו לייפות את המצב מעבר למה שהוא באמת. ומה הוא באמת, כלומר באמת באמת, בלי לשקר לעצמנו? (כי כאמור כל מי שמשקר לעצמו אחרי 7 באוקטובר דמו בראשו). ובכן, לצערי לא ניתן לראות את הבודדים שנקלעו לסיטואציה שבה הם עזרו ליהודים באופן אנושי כל כך, כמייצגים את רגשותיהם של כל ערביי ישראל. הם גיבורים בעינינו, אך לא בעיני רוב ערביי ישראל. בכפריהם הם לא זוכים להוקרה ולטפיחה על השכם כמו אצלנו. איך אני יודע? כי מיד אחרי השבעה באוקטובר, עוד לפני שישראל פלשה לעזה והתחילה להרוג עזתים, נשמעה בקרב ערביי ישראל רק שתיקה רועמת. פוליטיקאים ישראלים מפוחדים לא התביישו לתת לערביי ישראל צל"ש על כך, על השתיקה הרועמת. כלומר, ממש יפה מצידכם שלא הצטרפתם לאחיכם העזתים ולא יצאתם מהכפרים כדי לטבוח בנו. אנחנו מעריכים זאת מאוד. אזרחות למופת. כמובן שלא היה על מה לדבר שמי מערביי ישראל יוציא משלחת לעוטף עזה כדי להביע את הסולידריות שלו עם היהודים שנטבחו שם. וגם להוציא מנציגי ערביי ישראל בכנסת גינוי לא היה פשוט כלל ועיקר. היה צריך לעבוד על זה, לבקש מהם. זה לא בא להם בקלות. ובכן, אני מוחל להם על הטובה הזאת. שלא יגנו. עלינו לתת מחשבה נוספת למדיניות הכושלת שנוקטת מדינת ישראל כלפי ערבייהָ זה עשרות שנים. כוונתי למתן עוד ועוד זכויות לאומיות לערבים בעלי תעודת זהות כחולה כדי לפייס אותם. זה קורה לצערנו למרות חוק הלאום, בשל האזיקים שמערכת המשפט שמה לו – וזו בדיוק הדרך הלא נכונה. מתן עוד ועוד זכויות לאומיות מזמין עוד ועוד דרישות לאומיות. עוד ועוד זכויות לאומיות פירוש I פתיחת הדלת לסכסוך הולך ומחריף, כי בסופן של הדרישות הלאומיות של ערביי ישראל תעמוד, אין בכלל ספק בכך, הדרישה הלאומית האולטימטיבית: הזכות לאוטונומיה, בגליל, בנגב, בכל מקום שהם הרוב. אם אנחנו לא רוצים להגיע לשם, עלינו להבין שאין מקום לאפשר ביטויים רשמיים של הלאומיות הערבית בתוככי מדינת ישראל. עוד באותו נושא: למחות ולא לשכוח מי לא הוזמן לפאנל? כשערבים רוצחים ערבים להט"ב? לא מהכסף שלנו על מדינת ישראל ליצור מצב שבו ערבי ישראלי שרוצה להתקדם ולהצליח חייב להשתלב במדינת היהודים. אדגים את הרעיון בתחום אחד מני רבים, בתחום השפה. כצעד ראשון אני מציע את ביטול השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל. אין שום סיבה שאוטובוסים של אגד יסתובבו עם שילוט מתחלף מעברית לאנגלית ולערבית. זו לא התנכלות לערבים וגם לא ביטוי של זלזול בהם. זהו צורך חיוני לחיזוק מדינת ישראל כמדינה יהודית. הערבים במדינת ישראל ימשיכו ללמוד בבתי הספר שלהם, יהיו להם תוכניות לימוד מותאמות שיענו על צורכיהם ולא, הם לא יצטרכו לשיר את התקווה כי זה מגוחך ושקרי לדרוש מנפשם היהודייה שתהיה בנוסף גם הומייה, אבל ברגע שהם יצאו מחוץ למקומות מגוריהם, ייסעו בכבישים הבין־עירוניים, יעלו על רכבת וכו', הם יפגשו רק עברית. הערבית תמשיך לשרת אותם במענה האוטומטי של המשרדים הממשלתיים, של קופות החולים וכדומה, אבל לא בשטחים הציבוריים. זה צעד ראשון שהוא יותר מסמלי. משמעותו היא שמי שחי במדינת ישראל ורוצה להצליח בה חייב להכיר ביהדותה שאינה ניתנת למשא ומתן. שינוי זה דורש רוב בפרלמנט ושינוי קונספציה בבית המשפט העליון. על נציגי הציבור שלנו בכנסת מוטל לקדם אותו.
