1.

הטור הזה יעסוק בעיקר בסור מרע – ביקורת נוקבת על המסרבים להילחם והפוגעים במאמץ המלחמתי מתוך מניעים פוליטיים.

אבל נפתח אותו בשבחם ובתפילה להצלחתם של חיילינו הלוחמים, של פיקוד הצבא המוביל אותם ברוח חדשה, ושל הדרג המדיני שתפקידו להיות הפעם אמיץ ונחוש וללכת עד הסוף. לא לחתור לשום הסכם עם חמאס מלבד הסכם כניעה. לפעול בעוצמה, בתבונה ובמוסר לחימה יהודי ראוי השומר על חיי חיילינו. לכבוש את עזה כולה, להשליט בה ממשל צבאי, לפרק את חמאס, ולמצוא ולשחרר את אחינו החטופים.
עלו והצליחו, הכו ונצחו, ואלוקי ישראל יהיה בעזרכם.

1. 2.
2. בשוליים הקיצוניים של מחנה השמאל, הסרבנות שוב מרימה את ראשה המכוער. העילה הפעם כפולה. מצד אחד, סיבוב נוסף של טענות בדבר "קץ הדמוקרטיה", הפעם על רקע כוונת הממשלה לפטר את ראש השב"כ הכושל שכבר מזמן היה צריך ללכת, וכן בגלל הכוונה לפטר את היועמ"שית - שגישתה הלעומתית כלפי הממשלה הפכה לאובססיה.
   
   אפילו גדעון סער, שכשר המשפטים בממשלת בנט דאג למנות את גלי בהרב־מיארה לתפקיד המאוד בכיר, תוך שהוא מקפיץ אותה שתי דרגות מעל למקומה הטבעי, כבר לא מצליח להתאפק. השבוע בישיבת הממשלה הוא תקף אותה בחריפות, שאל לאן נעלמה היועמ"שית המאפשרת שהיא הבטיחה להיות, והודה שהוא מתחרט על המינוי שלה.
   
   התשובה לשאלה של סער היא שבהרב־מיארה אכן הייתה יועמ"שית מאפשרת, אבל רק לממשלת בנט־לפיד. שם היא לא מצאה שום 'מניעה משפטית' במעשי הממשלה. לא כשמסרו שטח ריבוני ללבנון ללא משאל העם המתחייב בחוק, לא כשמינו רמטכ"ל בממשלת מעבר ימים ספורים לפני הבחירות, ולא כשניסו למנות בממשלת מעבר יושב ראש קבוע לוועדה לבדיקת מינוי בכירים – צעד שאושר על ידה אך נפסל על ידי בג"ץ. היועמ"שית גם הייתה מאוד מאפשרת בנוגע להפגנות פורעות החוק נגד הרפורמה המשפטית, שם נמנעה מאכיפה כלפי חוסמי כבישים ושאר מפרי חוק בטענה כי "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי". כאילו שיש איזה עיקרון חוקי שמחייב את המדינה, ואת נהגיה האומללים שנתקעו שעות בכבישים, לדאוג לכך שהמחאה תהיה אפקטיבית.
   
   לעומת זאת כלפי מדיניות ממשלת נתניהו, המניעות המשפטיות צצות כפטריות אחר הגשם. מניעה משפטית רודפת מניעה משפטית. אסור למנות את דרעי לשר, אסור למנות את בן־גביר לשר, אסור למנות את אודליה מינס ליושבת ראש זמנית(!) של הרשות השנייה (איסור שבוטל בידי בג"ץ). אסור לממשלה לפטר את ראש השב"כ למרות חוק מפורש הקובע שזה בסמכותה. אסור לממשלה למנות בעצמה את נציב שירות המדינה, אף שהחוק קובע בפירוש שהיא מוסמכת לכך. ואסור למנות את רועי כחלון לממלא מקום נציב שירות המדינה. לאחרונה נחשף כי בלא פחות מ־25 מקרים היועמ"שית סירבה לייצג את עמדת הממשלה, כולל מקרים שבהם עמדת הממשלה הייתה גם עמדתם של רוב שופטי בג"ץ, או לפחות של מיעוטם. אבל מבחינת חבורת הקפלניסטים, ממשלת ישראל חייבת לעבוד עם יועמ"שית שעושה הכול כדי לחבל בעבודתה. ואם היא מתעקשת להחליף אותה, אז באגף הקיצוני של השמאל מודיעים על סרבנות. ובאגף הטיפה פחות קיצוני, באזור יאיר גולן ועוד כמה לשעברים של מערכת הביטחון, קורצים לסרבנים ומעניקים להם לגיטימציה.

3.

עילה נוספת המשמשת תירוץ לסרבנות היא מדיניות הממשלה בסוגיית החטופים הקשה והמורכבת. בניגוד לעלילות המוטחות בו, נתניהו רוצה מאוד לשחרר כמה שיותר חטופים. הוא הוכיח זאת אך לאחרונה, כאשר הוביל עסקה בעייתית מאוד במחירה, והצליח להביא לשחרור 30 חטופים חיים ועוד שמונה חללים.

אין דבר משמח מלראות פדויי שבי חוזרים הביתה, אבל ישראל שילמה מחיר מטורף על העסקה חסרת האחריות הזאת. היא שילחה לחופשי מבתי הכלא מאות רוצחים מתועבים ומסוכנים, סיפקה לחמאס "סיוע הומניטרי" שממלא את קופתו ומחזק את שלטונו, ואף העניקה לארגון הטרור הרצחני שלושה חודשים של שקט, שנוצלו להתארגנות והצטיידות כוחותיו. אפשר רק לקוות ולהתפלל שאיכשהו בדרך נס חיילינו לא ישלמו בדמם ובחייהם על הפסקת האש הממושכת הזאת, שבמהלכה חמאס התחמש, התאמן והטמין מטענים ומלכודים.

נתניהו מבחינתו מוכן להמשיך בכך. לשחרר עוד הרבה מחבלים רוצחים, למלא את מחסני חמאס בעוד אספקה, ולתת להם עוד שבועות להתחמש ולהתארגן. הוא מוכן לשחרר חטופים במחיר מטורף ששום מדינה לא משלמת, ושישראל של ימי אנטבה וסבנה לא הייתה מוכנה בכלל לדון בו. לדבר אחד הוא לא מוכן – להסכים לסיום המלחמה כשחמאס מחזיק בנשקו ובשלטון על עזה. כי מי שעיניו בראשו מבין שהסכמה לכך היא צעד אסטרטגי הרה אסון, שפגיעתו בביטחון הלאומי צפויה חלילה לגבות מחיר הרבה יותר כבד מחייהם של 24 חטופים חיים שעוד נשארו בשבי. ממשלת ישראל מוכנה לשלם מחיר מטורף כדי להצילם, אבל היא לא מוכנה להתאבד.

אז נתניהו מסרב להסכים שחמאס ימשיך להתקיים בעזה, ובעוד כמה שנים יתפוצץ עלינו שוב. ובשולי השמאל יש מי שלא רק בטוחים שהוא טועה, אלא טוענים שהוא פועל בזדון לטובתו האישית נגד האינטרס הלאומי, ומוצאים בכך צידוק לסרבנות גיוס. וכעת כבר לא מדובר בסרבנות בעת רגיעה לכאורה, כמו אותה סרבנות ידועה לשמצה של ימי המאבק נגד הרפורמה, שהופסקה בבהלה והכחשה לאחר שפרצה המלחמה. הפעם מדובר בסרבנות בעת מלחמה, שהיא חמורה הרבה יותר. בהשפעת הרטוריקה שלוחת הרסן של מחאת קפלן, איום הסרבנות הפך לעבירה שעברו ושנו בה, ונעשתה כהיתר.

4.

מה שהשתנה לטובה הוא התגובה לסרבנות. הציבור מודע לעוצמת הסכנה, והפעם לא מגיב באדישות אלא בתגובה שנעה בין בוז לזעם. גם צה"ל הפיק לקחים, והנהגתו החדשה בראשות הרמטכ"ל אייל זמיר ממהרת להדיח לצמיתות משירות את כל מי שמודיע על סרבנות בעת מלחמה.

אפשר היה אומנם להגיב ביתר חומרה, למשל לשלוח צווי 8 לכל המודיעים על סרבנות ולהכניס אותם לכלא אם יעמדו בסרבנותם. הרי רבים מהם טוענים שזה מה שצריך לעשות לצעירים חרדים שאינם מתגייסים, אז למה שהם, חיילים מאומנים שצה"ל השקיע בהכשרתם ותלוי בהם הרבה יותר, לא יזכו ליחס דומה? ואף על פי כן, כדי לא להלהיט את רוח המחלוקת, אפשר להסתפק בהדחה. אתם מסרבים להילחם לצד חבריכם לנשק, למען ביטחון המדינה וכן – גם למען הצלת החטופים? אחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? לא צריך טובות. החיילים האמיצים והפטריוטים, שומרי המשמעת והחוק, המזדהים בכל ליבם עם המשימה הקדושה, יעשו את העבודה בלעדיכם, במקצועיות ובמסירות נפש למען האומה. ואתם, לאחר שייפקחו עיניכם, תצטרכו לחיות עם הבושה של מי שברחו משדה המערכה.

5.

אחד ההיבטים היותר חמורים בסרבנות הקפלניסטית הוא הקלות הבלתי נסבלת של ההחלטה לנקוט אותה. במקום להתייסר אלף פעמים ולהפוך כל אבן בחיפוש מוצא אחר, ממהרים להצהיר על סרבנות כאילו זו הצהרה על התפריט המועדף עליך לארוחת צהריים. בדיעבד הרי התברר שהסרבנות (או בלשונם, אי־התנדבות) המאורגנת של 'אחים לנשק' הייתה מיותרת לחלוטין. היא ננקטה כדי לסכל את חוקי הרפורמה המשפטית, 'ההפיכה המשטרית' בלשון מתנגדיה, שבסוף בלאו הכי בוטלו בידי בג"ץ.

אז אם עתרתם לבג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ, איזו הצדקה יש לכם לנקוט גם סרבנות? ממה נפשך, אם שופטי בג"ץ יקבלו את עתירתכם, הפיטורין יבוטלו והסרבנות המסוכנת תתייתר. ואם עתירתכם תידחה, הרי שהחלטת הממשלה תקבל גושפנקה של בג"ץ הקדוש, ובמצב כזה ברור שגם אתם תיאלצו להשלים עימה. אז מניין החוצפה לנסות שוב לטלטל ולפלג את צה"ל, ועוד באמצע מלחמה, ולאחר שכבר נוכחנו במחירה הנורא של הסרבנות הקודמת? עד לשם מגיע יצר ההרס העצמי? תמות נפשי, העיקר שלא נחמיץ הזדמנות לנסות להפיל את נתניהו?

זוהי שעת מבחן לשמאל השפוי והאחראי. התנערות מוחלטת מהסרבנים, גינוים והוקעתם, וגיבוי מלא למערכת הצבאית לטפל בהם ביד ברזל – זה המינימום הנדרש מכל מי שמחשיב את עצמו לפטריוט ישראלי.

לתגובות: eshilo777@gmail.com