איך לנהל את המתח?

לפני שבוע וחצי התחדשה המלחמה ברצועת עזה. מטבע הדברים, התחדש בעקבות כך הוויכוח הציבורי במדינה על היחס הראוי שבין זה לבין המו"מ לשחרור החטופים.

יש שנותנים עדיפות להכרעת החמאס גם במחיר השארת החטופים בשבי ויש שמעדיפים עסקה להשבת החטופים או חלק מהם גם במחיר עצירה מוחלטת של המלחמה. יש מי שרואים בחידוש המלחמה דרך יותר ריאלית להשיב את החטופים ולפחות חלק מהם, ויש שרואים בכך סיכון מיותר שלהם. כל זה מגביר את הוויכוח הפנימי בין חלקי העם, ובכך משיג החמאס את אחת ממטרותיו – לזרוע פילוג ופירוד בינינו.

בדברים הבאים אציע דרך להסתכל על המתח הזה 'מלמעלה' ומתוך כך להתוות דרך כיצד לנהל אותו.

המפגש עם משפחת החטוף

לפני כחודשיים הגיע אלינו לעטרת קרוב משפחה של חטוף לחוג בית עם התושבים. כמה עשרות תושבים, מבוגרים ובני נוער, באו להיפגש אתו ולהביע בכך את ההזדהות שלהם עם הכאב שלו, ודרכו – עם כלל החטופים ובני משפחותיהם.

הוא סיפר סיפור נוגע ללב. אכן, אין כמו סיפור אישי כדי ליצור הזדהות עמוקה. בקשתו הייתה לתמוך בעסקה מיידית. הוא לא הציב גבולות למחיר של העסקה, ומתוך דבריו ניתן היה להבין שזה "בכל מחיר". הוא הזמין את השומעים לשאול שאלות, וניכר היה שהגיע מוכן היטב לכל אחת מהן. הוא ידע להתחמק משאלות לא נוחות. לפחות תשובה אחת שלו לקתה באי אמירת אמת [אני רוצה להניח שזה היה בשוגג]: הוא אמר שגם אנשי פורום תקווה ופורום הגבורה מבינים שעכשיו הגיע הזמן לעסקה, כאשר תוך כדי השיחה אני מקבל הודעת ווטס-אפ מפורום תקווה שאומרת במפורש את ההפך.

העמדה המוסרית שלו הייתה מאוד ברורה: הכלל מחויב לפרט. הוא לא יכול היה לשלול על הסף את העמדה ההפוכה, של הורי חטופים שמתנגדים לעסקה שתשחרר את בניהם במחיר של פגיעה קשה בביטחון הלאומי; אבל הציג אותה כמשהו שפשוט "לא מעלמא הדין", הקרבה עצמית בלתי נתפסת, בלתי הגיונית ובלתי אנושית, ובכך פטר את עצמו מהתמודדות עם השאלה המוסרית המרכזית העומדת בפנינו. גם התשובות שלו לטיעונים ביטחוניים לקו בשטחיות רבה והמחישו שהוא מדקלם סיסמאות קליטות שמישהו אימן אותו לחזור עליהן.

הוא חזר פעמים רבות על העיקרון: "אחדות איננה אחידות", אבל לקח את זה רק למקום של לגיטימציה לכל אקט של תמיכה בעסקה, החל מהבעה רפה וכלה בשריפת צמיגים בקפלן. "אחדות שאיננה אחידות" עם מי שמתנגד לעמדתו – את זה הוא לא אמר, ולא נותר אלא לקוות שכאשר הוא בא ליישוב בשומרון לשיחה עם התושבים הוא מוכן להחיל את הכלל הזה גם אל מי מהם שמתנגד לעסקה שהוא כה מייחל אליה.

ריבוי מתחים

בסוף השיחה ביקשתי את רשות הדיבור. לא רציתי להתווכח אתו ואף לא להביע מולו במפורש את עמדתי האישית, המתנגדת בחריפות ל"עסקה עכשיו בכל מחיר", ואמרתי בערך כך:

פתחתי בתודה לדובר על הסיפור הנוגע ללב. ההוספתי שמי ששמע אותו לא יצליח לישון בלילה [זה באמת מה שקרה לי], ונדודי שינה של לילה אחד – זהו מחיר שנכון לכל אחד מאתנו לשלם כדי להזדהות עם הכאב הבלתי נתפס של החטופים ומשפחותיהם. לצד זה, שמיעת הסיפור מעלה שורה של מתחים ערכיים שחשוב להעלות אותם על השולחן.

המתח הראשון הוא בין השכל לבין הרגש. מי שעמדתו השכלית ועמדתו הרגשית עולות בקנה אחד, אין לו קונפליקט. אולם מי שיש אצלו ניגוד בין שתי העמדות, נדרש לבחור בין שלוש אפשרויות: האחת היא "לכבות את השכל" וללכת אחרי הרגש. למותר לציין את המחיר שיש לכך. השנייה היא "להשתיק את הלב" כדי להמשיך ללכת אחרי השכל. המחיר שיש לכך הוא אטימות לסבל הנורא של אחינו בשרינו. הדרך השלישית היא לחיות עם המתח. לשמוע את קולו של הלב ולצד זה לנקוט עמדה על פי המוח. זה קשה עד מאוד ולא כל אדם מסוגל לעמוד בזה. אבל מי שמסוגל, אני ממליץ לו ללכת בדרך הזאת, גם אם לא באופן מושלם.

המתח השני הוא המתח שבין האח הקרוב לבין הרחוק. מי שבנו או אחיו חטוף כרגע בעזה דורש לשחרר את קרובו מיד ובכל תנאי; ואנו מבינים ללבו ולא מוכנים לשפוט אותו. לאידך גיסא, מי שאינו נמצא במצב הזה יכול לראות את הדברים אחרת ולהגיע למסקנה הפוכה. ואז עולה השאלה שהיא לא פחות מאשר "אגרוף לבטן": ומה היית אומר אילו זה היה הבן שלך? האח שלך? אבא שלך? מה נכון יותר מבחינה מוסרית? לצפות מן הקרוב לבנות את המסוגלות להתבונן בשאלה הזאת כאילו היה רחוק, גם אם מבחינה פסיכולוגית זה בלתי אפשרי? או לדרוש מן הרחוק לנקוט עמדה רק מתוך שהוא מדמיין לעצמו שמדובר באחיו הקרוב? ואולי הדרך השלישית היא הנכונה: לדעת שהקרוב לא יכול להתגבר על "הטיית הקרבה", ורק הרחוק יכול לבחון את השאלה הקשה באופן מושכל. לא נכון לטעון שעמדה זו לוקה בעיוורון מוסרי. להפך, מי שמגבש עמדה מתוך קרבה, עלול ללקות בעיוורון שכלי ולקבל החלטה שגויה – לא רק ברמה המעשית אלא גם ברמה המוסרית.

המתח השלישי הוא המתח שבין הכלל לבין הפרט. מי שמניח בסבירות גבוהה שעסקה כזו או אחרת תפגע קשה בביטחון הלאומי. מה יותר מוסרי? לתמוך בפגיעה בכלל למען הצלתם של פרטים הנמצאים במצוקה קשה, או להציל את הפרטים במחיר של פגיעה קשה בביטחונה של מדינת ישראל?

המתח הרביעי הוא המוחשי מול העתידי. הסיפור האישי הנוגע ללב הפגיש אותנו פנים אל פנים עם סבלם הנורא של חטוף אחד ושל משפחה אחת, שאותו עלינו להכפיל במספרם של החטופים. לכל אחד מהם יש שם ויש פנים. הוא נתון במצוקה קשה עכשיו.

ואם תהיה עסקה על השולחן, מצוקה זו עשויה להיפסק תוך זמן קצר. אבל אם נצא מתוך הערכה שעסקה כזאת תגרום למצוקות רבות יותר בעתיד, האם זה מוסרי לתמוך בה? אומנם לנפגעים העתידיים אין שם ואין פנים כרגע, אולם כאשר האסון יתרחש, יהיו להם שם ופנים. במבט לאחור, האם זה היה מוסרי לשחרר את גלעד שליט בגלל שאז היו לו שם ופנים מתוך התעלמות מכל הנרצחים, הנפגעים והחטופים שאז לא היו להם שם ופנים, אבל כיום יש להם גם שם וגם פנים ומספרם גדול פי 1500 וסבלו של כל אחד מהם גדול גם הוא עשרת מונים?

מתח נוסף הוא בין ההזדהות הגלויה עם מצוקת החטופים לבין ההזדהות הסמויה. יש מי שלא מוכן לאטום את לבו למצוקתם של אחיו, אולם יש ברשותו נימוקים כבדי משקל כנגד הבעה פומבית של הזדהות, כשהוא חושש שבכך הוא משרת את החמאס ומעלה את מחיר החטופים – מה שעלול לפגוע, לדעתו, גם בחטופים עצמם וגם במדינה בכללה. איך נכון לו לבטא את אשר על לבו? להזדהות באופן גלוי, כך שגם משפחות החטופים ירגישו את התמיכה שלו, במחיר של גרימת נזק, או להזדהות רק באופן סמוי – בזכירה מתמדת, בתפילה או בקשר אישי עם משפחה ספציפית, כאשר המחיר הוא תחושה של ציבור גדול, שיחשוב שאנו מתנכרים אליו?

לאחר זמן עלה בדעתי מתח נוסף, והוא שאלת ההבחנה בין השבת חטופים חיים לבין השבת גופות. לדובר היה פשוט שיש לשלם כל מחיר גם להשבת גופותיהם של חטופים שאינם בחיים. האם נכון מוסרית לגזור גזירה שווה ביניהם? האם נכון לשלם מחיר כבד – בחיי לוחמים ובחטיפות נוספות – לא רק כדי לשחרר חטופים חיים ולהפסיק בכך את סבלם הנורא, אלא גם כדי להביא לקבר ישראל את גופותיהם של אלה שמצוקתם הסתיימה מזמן? האם גם מצוקתן הקשה של משפחות שבלבן מקנן ספק, אפילו קל שבקלים, שמא הבן שלהן עודנו בחיים למרות שהוכרז על מותו, מצדיקה גם היא את המחיר? מהו הגבול הנכון מול הצורך העמוק והמוצדק שלהן בקבר מוחשי לבכות עליו כדי להתחיל להשתקם מן האסון שפקד אותן?

המתח האחרון הוא שאלת האחווה הלאומית. האחווה היא זו שיוצרת ערבות חזקה בינינו, ערבות שאין כמותה בשום עם ומדינה בעולם. האחווה מחייבת את המדינה לסכן חיילים במלחמה למען שחרור החטופים. האחווה מחייבת גם אותם להיות בסכנה למען הכלל. האחווה מחייבת את תומכי העסקה להיאבק למענה בכל כוחם. ואותה אחווה, בכיוון אחר, מחייבת את מתנגדיה לפעול למניעת עסקה שלדעתם היא מסוכנת ומסכנת את עתידה של המדינה. אותה אחווה מחייבת את כולנו לזכור שכולנו אחים, ולדבר אלה אל אלה "כדבר איש אל רעהו" ולא כאילו היינו אויבים. אותה אחווה מחייבת כל אחד מאתנו לשמור עליה גם אם בסופו של דבר ההכרעה תהיה הפוכה מדעתו.

מסמך של החמאס שנחשף, גילה את הדבר הידוע והמובן מאליו, שהוא משתמש בסוגייה הטעונה של החטופים כדי לזרוע פילוג ופירוד בחברה הישראלית. וזה מעלה עוד מקור מתח שנובע מן המחלוקת הפנימית הקשה: איך להביע את דעתך, ואף להיאבק עליה בתוקף, תוך שמירת הלכידות של העם בישראל? איך לתמוך בהמשך המלחמה מבלי להגיע לקרע חריף, שבסופו של דבר יפגע ביכולת לנצח בה?

לשם כך נחזיק בתוכנו את כל הקצוות של המתחים הרבים שיש כאן. אפשר, ואף נדרש לנקוט עמדה. אולם להביע אותה "בשפה ברורה – ובנעימה", בציפייה לכך שנצליח להגיע לידי "קדושה כולם כאחד, עונים באימה ואומרים ביראה". ואף להכריז בפני כל באי עולם: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צב-אות, מלוא כל הארץ כבודו".