החברה החרדית נמצאת היום במצב שמזכיר מאוד את מצבה של ההסתדרות בשנות התשעים.
בשני המקרים מדובר במערכות בעלות כוח פוליטי ומפלגתי עצום, שבנו סביבן מוסדות המשרתים ציבור גדול. אלא שכאשר המערכת תלויה יותר ויותר במימון חיצוני ומתקשה לקיים את עצמה, הכוח הפוליטי לבדו אינו יכול להבטיח את עתידה.
זהו בדיוק האתגר שניצב כיום בפני החברה החרדית, אלא שהנהגתה הפוליטית מתקשה להתמודד איתו.
החברה החרדית האשכנזית מתחלקת לשני זרמים מרכזיים. האידיאולוגיה החסידית נבנתה סביב הקהילות, ואילו האידיאולוגיה הליטאית התבססה על חברת הלומדים. לשתיהן אין תשובות מספקות לשאלות החורגות מגבולות הקהילה. כפי שאמר פעם עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת חרדי: כשנהיה רוב, נרים טלפון לנשיא טראמפ ונבקש להצטרף כמדינה ה־51 של ארצות הברית.
ש"ס, המפלגה החרדית־ספרדית, נגררת אף היא אחרי המפלגות הללו, במיוחד לאחר תום עידן הרב עובדיה יוסף.
הרב עובדיה הבין שהמודל שעליו נשענת החברה החרדית אינו יכול להתרחב ללא גבול. אי אפשר להגדיל את החברה החרדית עוד ועוד ולצפות שהמערכת תמשיך להתקיים באותה מתכונת, כאשר היא זקוקה לרוב משמעותי של אזרחים שאינם חרדים כדי להחזיק אותה מבחינה כלכלית.
והמציאות הזאת מתקרבת מהר מכפי שנדמה. כבר בעוד חמש שנים צפויים הילדים החרדים להיות הקבוצה הגדולה ביותר בכיתות א'. רבים מהם אינם מקבלים במסגרת לימודיהם את הכלים הנדרשים להשתלבות בשוק העבודה, באופן שיאפשר להם לתרום לשגשוגה הכלכלי של מדינת ישראל גם בדור הבא.
כדי להבין את גודל האתגר, כדאי לחזור לרגע להסתדרות של שנות התשעים.
באותם ימים הייתה ההסתדרות אחת המערכות החזקות במדינה. היא ליוותה את חבריה כמעט בכל תחומי החיים, מתנועת הנוער ועד לפנסיה, דרך קופת החולים, מקומות העבודה והנופש בקיץ. אלא שמתחת למעטפת הארגונית האדירה הזאת הלך והתפתח משבר כלכלי עמוק.
המוסדות הגירעוניים שלה, ובראשם קרנות הפנסיה וקופת חולים כללית, הגיעו לסף קריסה דווקא בשעה שהאנשים שחסכו בהם ונזקקו לשירותיהם היו תלויים בהם יותר מתמיד.
חיים רמון, שכיהן אז כשר הבריאות מטעם מפלגת העבודה, הבין שהמשך קיומו של המנגנון במתכונתו הקיימת אינו מציל את המוסדות, אלא מקרב אותם אל סופם. כאשר המערכת אינה מסוגלת להחזיק את עצמה והמדינה נדרשת לסבסד אותה, הכוח הפוליטי כבר אינו מספיק כדי למנוע את המשבר.
הממשלה הנוכחית בחרה שלא להתמודד עם הסוגיה החרדית. היא לא העבירה חוק גיוס ולא ביצעה קיצוצים משמעותיים בתקציבי המוסדות החרדיים. אבל את המחיר של ההחלטה הזאת היא משאירה לממשלה הבאה.
בצלאל סמוטריץ' לא הצליח להביא לגיוס חרדים, ובמקביל הוא מציג את הגירעון ככזה שנשמר ברמה סבירה. אלא שלצד הנתונים הרשמיים, הממשלה מותירה אחריה התחייבויות כספיות כבדות, ובהן חובות שנדחו לתעשיות הביטחוניות.
הגירעון שאושר בחוק התקציב לשנת 2026 עמד על 3.9% מהתוצר, ובהמשך עודכן ל־4.9%. למרות זאת, בנתוני ביצוע התקציב דווח על גירעון של 3.2% בלבד ב־12 החודשים האחרונים.
כיצד נוצר הפער?
על פי הנתונים, המדינה טרם שילמה כ־17 מיליארד שקלים שהתחייבה להעביר לרפאל, לתעשייה האווירית ולאלביט. באפריל, לפני כחצי שנה, עמד החוב על כ־13 מיליארד שקלים בלבד, והוא עשוי להמשיך ולגדול.
מדובר בסכום השווה לכ־0.8% מהתוצר. ככל שהתחייבויות אלה ישפיעו על הגירעון בעת תשלומן, הן עלולות להכביד עוד יותר על התקציב. ייתכן שגם במשרדי ממשלה נוספים נדחו תשלומים, ובנק ישראל צופה גירעון של 4.9%, שעלול אף לגדול אם יהיה צורך בהגדלה נוספת של תקציב הביטחון.
המשמעות הפוליטית ברורה: הממשלה הבאה תידרש להתמודד עם מציאות תקציבית קשה, ועם שתי בעיות שהמפלגות החרדיות מתקשות להציע להן פתרון.
הראשונה היא תקציב 2027. הממשלה שתקום לאחר הבחירות תצטרך להעביר תקציב הכולל קיצוצים של מיליארדי שקלים, וקשה להניח שהמפלגות החרדיות יתמכו בקלות בקיצוצים שיפגעו במוסדות ובציבור שלהן.
הציבור החרדי, בהכללה, אינו משלם די מיסים כדי לממן את מלוא השירותים וההטבות שהוא מקבל מהמדינה. לכן המפלגות החרדיות זקוקות להשתתפות בשלטון כדי להבטיח את המשך הזרמת התקציבים לציבור שלהן, בין היתר באמצעות הנחות בארנונה, כרטיסי מזון, סבסוד מעונות, הנחות בתחבורה הציבורית, תשלומי ביטוח לאומי מופחתים לאברכים והטבות נוספות.
הבעיה השנייה היא גיוס החרדים.
אחרי תקופה ממושכת שבה חיילי המילואים נשאו בנטל כבד, אחת המשימות החשובות של הממשלה הבאה תהיה לצמצם את מספר ימי המילואים של הלוחמים. כדי להגיע לממוצע של 60 ימי מילואים בשנה למשרת, יהיה צורך בגיוס אלפי חיילים סדירים נוספים. סביר שחלק משמעותי מהם יצטרך להגיע גם מהציבור החרדי.
אלא שהוצאת המפלגות החרדיות מהממשלה אינה בהכרח פתרון. גם מבחינת הציבור הישראלי שאינו חרדי, התוצאה עלולה להיות בעייתית: חברה חרדית ענייה יותר, ממורמרת, החשה נרדפת ומנוכרת למדינה. ייתכן שהתקציבים יקוצצו, אבל לא בהכרח יושג גיוס משמעותי של חרדים לצה"ל.
וכאן נמצאת הבעיה הפוליטית המרכזית של ש"ס ויהדות התורה.
למפלגות החרדיות הוותיקות אין כיום פתרון לשתי הסוגיות. הן אינן מוכנות להסכים לגיוסם של חרדים שאינם לומדים, ומתנגדות להכנסת לימודי ליבה שיאפשרו לבוגרי מערכת החינוך החרדית להתפרנס בכבוד גם מחוץ לעולם הישיבות.
כפי שאמר אריה דרעי לפעיליו, אין פתרון לסוגיית הגיוס. המטרה היא למשוך זמן ולקוות שהמערכת לא תקרוס.
אלא שדחיית ההכרעה אינה פותרת את הבעיה. היא רק מגדילה את המחיר שהחברה החרדית עצמה עלולה לשלם בעתיד.
לתוך המציאות הזאת נכנסת מפלגת הציבור החרדי בראשות מוטי לייטנר.
לייטנר מגיע מתוך החברה החרדית, אך מציג תפיסה שונה מזו של המפלגות הוותיקות. הוא תומך בגיוס חרדים, בלימודי ליבה ובחינוך ממלכתי־חרדי, ומבין שהמשך התלות הגוברת בתקציבי הרווחה של המדינה עלול לפגוע דווקא בציבור שאותו הוא מבקש לייצג.
בראיונות עמו הוא מציג תפיסה שלפיה החברה החרדית צריכה לקחת אחריות גדולה יותר על עתידה הכלכלי ועל חלקה בנשיאה בנטל הביטחוני. לא במקרה בחר למפלגתו את הסיסמה "לוקחים אחריות".
מוטי לייטנר ומפלגת הציבור החרדי עשויים להיות חיים רמון של החרדים.
כמו רמון בשעתו, גם לייטנר מבקש לשנות מערכת מבפנים, מתוך הבנה שהמשך השיטה הקיימת עלול להביא לקריסתה. המסר שלו לציבור החרדי פשוט: גדלנו, התחזקנו והפכנו לחלק משמעותי ממדינת ישראל. עכשיו הגיע הזמן לקחת אחריות.
כי אם החברה החרדית לא תיקח אחריות על עתידה, מישהו אחר עלול לעשות זאת במקומה, באמצעות קיצוצים בתקציבים ובמוסדות שעליהם היא נשענת.
חיים רמון הבין בשנות התשעים שהדרך להציל את הציבור שההסתדרות נועדה לשרת אינה בהכרח לשמר את כל מוסדותיה. במסגרת הרפורמות שקידם, נותקה קופת חולים כללית מההסתדרות עם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והמדינה הייתה מעורבת בהסדרת המשברים במערכות הפנסיה. מפעלים הסתדרותיים כושלים נמכרו, צומצמו או נסגרו.
כדי להתמודד עם המשבר, רמון אף התמודד על הנהגת ההסתדרות, מתוך כוונה לשנות את המערכת ולא להמשיך להגן על המבנה הקיים שלה בכל מחיר.
בנאום הלווייתנים המפורסם שלו בוועידת מפלגת העבודה הוא הציג את הפער שבין הצורך האמיתי של הציבור במוסדות חזקים לבין הסכנה שבהמשך החזקתם של מוסדות שאינם מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם.
המסר הזה רלוונטי גם היום להנהגת המפלגות החרדיות הוותיקות.
החברה החרדית זקוקה למוסדותיה, אבל היא זקוקה לא פחות ליכולת לקיים אותם לאורך זמן. המשך ההסתמכות על כוח פוליטי ועל תקציבי המדינה, ללא שינוי במערכת החינוך, בשיעורי התעסוקה ובנשיאה בנטל הביטחוני, אינו יכול להבטיח את עתידה.
מפלגת הציבור החרדי מציעה לראשונה הסדר פוליטי אחר בין החברה החרדית למדינה, כזה המבקש לשלב שמירה על אורח החיים החרדי עם אחריות כלכלית וביטחונית רחבה יותר.
השאלה כעת אינה רק אם מוטי לייטנר יצליח להיכנס לכנסת, אלא אם בתוך החברה החרדית עצמה קיים ציבור שמבין את עומק המשבר ומוכן לשנות את הדרך. את התשובה לכך נקבל בבחירות.