יצירות אחרונות בפסיפס

בתוכנת medibang point pro

עיבוד אינסטרומנטלי חדש ליצירה שהלחנתי בעבר לפסנתר הקלטה של חמישה ערוצים באורגן

הים
נושא עליו
את פרדת השמש
וברכת האור
והיה
כשתשקע השמש ותעלם מאחוריו
תותיר שביל ענוג
של אהבה ואור

כְּצִפֳּרִים -
(שֶׁמָּה הַגּוּף הַזֶּה בְּלִי מִפְרָשִׂים?)
אֲנַחְנוּ נִתְלַכֵּד עִם הַקַּרְקַע
כְּנֶשֶׁר נִצּוֹד.
בְּמֶרְחַק מָה מֵאִתָּנוּ
שַׁעֲווֹת מֻתָּכוֹת שׁוֹאֲלוֹת:
אֵיפֹה כָּאן הַמֶּתֶג
לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר?

אז, כשהיינו ילדים,
והחיים היו יפים,
ולא היו שום דאגות,גם לא היו צרות,
והתקווה עוד לא אבדה,
במילם הייתה שזורה
וכל ציפור בשמיים בשרה על האהבה והחופש.
אז,כשכבר גדלנו והגדולים ממנו,ציפו לקצת יותר רצינות.
בהתחלה התמימות הייתה יפה,
לאט היא נשברה.
ואז הצלחנו,לשכנע,אפילו את עצמנו,
שמשהו אתנו לא בסדר.
שחלומות יש רק בזבל.
שכדאי שנהיה שפויים,וגם קצת

מתי הפעם האחרונה שבאמת ישבת והתאבלת על בית המקדש?
מתי בפעם האחרונה ישבת על רצפה הקרירה והבטת כלפי מעלה , לשמיים, בכית, וביקשת גאולה?
אני לא מדבר כאן על להתפלל שמונה עשרה, ולמלמל את ברכת בונה ירושלים. אני לא מדבר על לומר "ובנה ירושלים עיודש במהימניו ברוך בונרושלים מן". לא. אני מדבר על משהו מעבר לזה.
להרגיש את החורבן. לחוות אותו. להרגיש את האבל, את הגעגוע. את הציפיה, את הכמיהה.
לעצום

בסוף כולם חוזרים.
זה הטעם הישן.
המקום הבטוח,
המקום המקרב.
המקום שבו הכי נח ללב.
יוצאים לחפש את האור,
בסוף כולם חוזרים הביתה-
למזמור.
כולם נוגעים בה,
באחת.
כולם חושקים בה,
בשבת.
אז הלכנו..
קצת החלפנו כיוון.
רצינו לטעום מערב,
רצינו לטעום שלא בהשגחת הרב,
אבל חוזרים בסוף,
ומשחקים אותה שזה כבדרך אגב.
חוזרת עם מכנס,
חוזר עם קוקו

תורת חיים, לווני בדרכי
והכל יתבהר, לו רק תנסו
רק בקשה קצרה לי, כי-
הכל יתבהר אם לא תנוסו

נביאה את כבודו להארת העולם
בואו לפניו ברננה, בזמירות נריע לו
יודע צדיק נפש בהמותיו כולם,
אני שותק מול המבט השורף שלו
יודע אני כי לידיעות העולם כולם
מי ישווה ומה ידמה לידיעתם

כי נתן ינתן בידי הדבר,
תפילה קטנה של רגע שינצל
והתקווה הזאת לחזור

מי ידע אותה?
מי שמע אותה?
מי לחש אותה?
מי היה בה-
רוך.
מי קשב לה,
זוך.
מי קרא אליה,
לתוך.
היא ישבה בה,
ובערה בה.
היא היתה היא,
לא רצו שהיא
תהיה היא.
שכחו את שמה,
כריקה היתה.
ואף אחד לא קרב,
עד בו יום קרב.
שיגיע כבר..
ואולי אז,
נאהב.

מילים: תפילת שחרית
לחן עיבוד ונגינה: אנוכי (הקלטה של כמה ערוצים באורגן)
שירה: אליה אסולין
מיקס ועריכה: מיכאל למברגר

עיפרון על נייר

הרוח שורקת באוזניי
מוציאה דמעות מעיניי
מכווצת בתוך עצמי
מחשבותי מתפזרות מסביב
מחפשות כתף להישען
מישהו שיחזיק אותן אצלו
רוצות קצת חופש שיגונן
מהטלטול הבלתי פוסק.
כמה כבר אפשר לחשוב.
הרחוב כולו אפור
הגשם שיורד ממסך אותי מכולם
ודמעותי השקטות מתערבבות בטיפותיו

לא רוצה לומר גוד ביי
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים.
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל, שלהם, יש לי יעוד חדש.
זה הגורל מיס'
אני יודע שאתם לא איתי,
וזה כואב כי מרגיש-את הפרידה וזה קשה לי.
אבל צריך שתדעו שאני אוהב אתכם כל כך.
ואני שותה את עצמי-לישון,
נשמה בתוך כוס.
עוד כמה שוטים אני יודע שאתחרפן סוף.
וקשה לקלוט את העובדה שבעתיד אתם תהיו נוף.
אני

רועדת בגשם
טיפטופים, דימדומי נפש.
רוקדת בשמש לאט
מתרוממת על שלוליות ישנות
טיפות ניתזות על פניה
עיניה נוצצות באור
אם תתקרבי תגלי בהן אפור
ונצנוץ דמעה
משילה עור ועוד שכבה
עם בוא הסתיו
מעיזה לפרוח כשרואה חצב,
ושוב הגשם, המיים, הברקים,
ואז שוב השמש, והתחדשות ופריחה
וכל מסלול יחודי שלה.
הימלטות. ממסלולה הקבוע, בריחה, מהחורף הזה שוב.

צעקה
שתשבור את כל החומות שבנינו
צעקה שתסדוק את כל הקרח ששמרנו
צעקה שארוץ איתה רחוק
לחבק לי לחשב חשבונות
צעקה שיצאו איתה דמעות
שיתפרצו הלבבות
ונבין שאנחנו לא מבינים
צעקה שיכולה לחבק עזובים
צעקה שלא תשאיר מקום לשדים
צעקה מין הלב

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.
אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.
תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד
כמו עוד זקן
ומה כבר יש לו להגיד.
אבל תביט,
תביט

שאל העולם איך אתמודד,
עניתי שלא אפחד.
תשובתי לא היתה מספקת בעיניו,
ביקש שאסביר,
אפרט לפניו.
רקדתי ריקוד עגול מסביבו,
חייכתי בנימוס והבטתי בו.
אמר שריקודי בעל חן,
אך חסר הוא אמת,
היה בו זיוף.
הבטתי בעולם,
לא היה בי מה לענות.
לא ידעתי כיצד אסתובב,
כמעט שבאו דמעות.
לפתע עיני נעצמו בחזקה,
רגליי הורמו,
כלא היתה אדמה,
וידי ריחפו ממעל גופי.
ורקדתי.
רקדתי

אימא אהובה!
את לא מכירה אותי. כנראה, שאף פעם לא נכיר. את גרה רחוק ואני גם כן. ואני גם לומד בישיבה. אולי פעם שתחצי את המעבר חציה בדרך לקניות ב'רמי לוי' ובדיוק אני יעבור שם, נחלוף זה מול פני זה. את לא תזהי אותי, אבל אני יזהה אותך.
שקי הדמעות ניכרים על פנייך, השכול חתום על בשרך.
ולא רק בגלל זה אני יזהה אותך, אלא גם בגלל שאני פשוט מכיר אותך.
אני חושב עלייך ודואג לך. אמנם אני עדיין ילד

עט

פסח הוא חג חירות. חירות היא גם היכולת ליצור משהו חדשני ולא שיגרתי מבלי לפחד לצאת מן התבנית הקבועה שהתרגלנו אליה.
לכבוד החג קבלו עיבוד קצת שונה ופחות שיגרתי לשיר הידוע והיא שעמדה. מקצב של שבע שמיניות תמיד הופך את השיר למעניין יותר:)
חג שמח! (הקלטה של כמה ערוצים באורגן)

"המקום ינחם אתכם",
את מי הוא ינחם?
את המסרבים להתנחם?
זה לא שהם לא רוצים,
הם פשוט לא יכולים.
העולם בוער.
סופות שלגים.
אש,מים והרבה בוץ מעיק.
מי אני,מי אנחנו,שנקל,שננחם.
ברוך דיין האמת.

שיר לכבוד אהבה ראשונה שלי, אור:
כסף, בגדים, אוכל, שכר דירה
כל הדאגים האלה
כל הזמן על הראש
אבל מה יש בלב
אהבה
נעלם לי החיוך
כי תמיד חיפשתי אהבה
ומצאתי
ואז עשיתי טעות
גדולה
ואני מנסה לתקן אותו
אבל הכדור בידיך
ומי אומר
שתמשיך
להשתתף איתי
אחרי זה
רק אולקים יודע
אז לבינתיים
אני מתפללת
אני אומרת
אני ממתינה
אני מקווה
שהכל

הֵא לך!
קח אותי
את עצמי
את בשריי
קח את לשד כוחי
חבק את עיניי
לגום דבריי
קח את עצמותיי
שרוף כליותיי
חתוך ידיי
וקשור רגליי
לחופן אחד.
קח לך אישה
ובנה ממנה בית
קח את עַצְמָהּ
את ליבה
שיריה
שָׁסֵף מילותיה
רוקן דמה
לַבֵּן הגיגיה
הֵא לך!
הֵא לך ליבי
הֵא לך כליותיי!
רגליי
ידיי
דמי
עצמי
ובשרי
ואני
רק
שיר
.

מעל ים, סוער, גועש,
מתנדנדת לה חצי נשמה.
מתחת לשמיים, צהובים, דהויים,
מביטה היא לאופק, החוצה.
השמש שקעה עליה זה מכבר, וחצי נשמתה - עזבה.
רוח חזקה, מכלה, מעיפה את הכל, פירקה עד לדום את חבלה.
סערה, סלעים מתפרקים, וחיוך אחד בודד, לחיצה חזקה.
ואש, קול שרפה, באה, ומכלה, וחבל שרפה.
והיא בו צפתה, נופל מטה מטה , מביט אליה בכמיהה.
ואחרי כן, בקול דממה דקה, רק שפתיה

שאלוני מאווי הכמוסים: /
כיצד אסק כנפיי כנשרים?
לאל עליון תכלית כסיפתי /
ולמען קרבתו אגבה נשמתי!
ששוני אף צורי הוא אל מה נעים /
אשים מבטחי בו ראשי ארים-
האזכור בנפשי לי רב חסדיו /
בשעת משברי עת יהמוני גליו? וישיש עדי בשנת גאולי / כשנחזה אור ציון המצווה היא- רני!

​​
​​

שקט שורר, דומם העולם
מסביבנו שותקים כולם
על פניהם ארשת נהרה
ישראל אמרו - נעשה ונשמע

שתיקה רועמת, שכינה מתגלה
רבינו של עולם שומרנו מצרה
אבינו מביט, משגיח ממרומים
להגן עלינו תמיד מצרים.

היום כולם מבינים בבהירות
אלוקינו ברצונו גאלנו במהירות
לנו נתן את התורה הקדושה
ונשמתנו אליו לא חשה

קיבוץ גלויות לעתיד לבוא
יודע ה' היודע

אתה ישן אך עיניך פקוחות
אתה חולם ועיניך בוהות
הן נוצצות כשקולך נשמע
ושותקות מול לבך שנפגע
ראשי נשען על כתפיך
אתה נותן לי ידך
אולי נבוא נדבר
נחפש לנו מקום אחר
נמצא את המנגינה שתחבר
ותשיר ותקים לי גדר
ותצבע אותה ירוק
ותצייר לי לבבות
אדומים כאלה
המון לבבות
אדומים

קטע כליזמר מקורי הקלטה של 6 ערוצים באורגן

רשע עכבישי...
דף ועיפרון ריגל. פשיטא...

ביתי
בקצהו של צוק
בשיאו של הר
נדמה
כרחוק ממך
מרחק מזרח ומערב
ביתי
בליבו של ים
בעומקו של נהר
הולך ו
מתרחק ממך
כנראה שליבך לא אהב
ביתי
בחלומותי
בסודותי היותר כמוסים
מלא אותך
וחי אותך
בי
ביתי
כך אולי
לפי זיפי פניך החתומים
חסר אותך
ליבי כואב אותך
בי
האם יהיה זה ביתנו?

שדות חיטה ועצי אקליפטוס
יש מתיחות בגזרה
עפיפון בשמים מנמיך טוס
מחובר אליו בקבוק תבערה
אני מזיע ונגמרים לי המדים
נערך עם כולם להפרות סדר
מתקרבים לגדר ארבעה חשודים
אני נזהר, אמא, אני בסדר

הוא חי בתוך המוזיקה לא רואה אף אחד
הוא מתנוענע עם הרוח, וכך מרגיש בטוח
כי הרוח לא יכולה לפגוע
או להכאיב
כי למוזיקה צלילים רכים
ולא ריקים
כמוהו
הוא לא מפחד לרקוד עם הרוח
היא לא תצחק כמו כולם על ריקודו
הוא מפחד מביקורת, מלעג,
אותם יכולים להעניק המדברים
אבל הרוח היא מהשותקים
הוא מתחבר אל השותקים,
הם על קיומו-לא מאיימים
הוא מרגיש בטוח עם הרוח
היא

אני שפויה, באלי לבד.
אתם משוגעים, חושבים שלבד זו מחלה.
לא בדד
בשקט לבד.
כן, כן.
עליי הוא לא מאיים
אני איתו אוהבת לדבר
אולי יום אחד תבינו
שכשאני מבקשת את השקט בעצמי-זה בסדר
ואולי גם לא

הגעתי לאחרי הנהר,
לא היית שם.
חיפשתי בשדה חיטים,
לא היית שם
עברתי בכרמים
לא היית שם
ביקרתי במדבר, חיפשתי במעיינות,
לא היית שם
וכשהגעתי ללב עייפה ומותשת-
ראיתיך שם

הוא הצדיע בשתיקה לשלום, ועלה על הסיפון.
הוא לא היה איש מוכר. איש לא היה איש מוכר.
רק למכירים.
ובכל זאת, אלפים הגיעו לנופף, רגליהם שקועות בחול הרך.
מטפחות לבנות התנופפו מידיהם של עשרות, מתרחקות על סחף הגאות.
נתזי המליחות והפרידה מהנוסעים הרטיבו קלות את אלו שנותרו בוהים בספינה המפליגה, המרחיקה לכת, מעבר לשוברי הלבבות.
אלפי עיניים נוצצות מנחלי דמעות, יבשו לאטן.
שפל הזמן הנמיך

עיפרון רגיל

צבעי שמן על קנווס, 35X45 ס"מ.

פסנתר עם קצת השראה:)

עוגן בלב ים סוער באימה
שהומה ורוגש עד לבלי נשימה
מים חיים בדממת המדבר
מחפים על שמש ורוח אכזר
כשחשוך, כשבודד
כשהנפש אובד
ישנו אי בודד
לעצום את עיניי
בדמעות אהבתי
ועל ראש שמחתי
אעלה את ביתי
על כפיי
צחוק נעורים
וחיבוק של הורים
ניגונים ושירים
וריחות משכרים
הלב קצת רועש
והומה ורוגש
כי יודע שיש
בית

עלם צעיר.
יפה שיער, טהור עיניים.

עלם צעיר, עוד החיוך על השפתיים.

נער שבגר, באחת ללוחם.
ופתאום --

אבן.
והוא שקט ודומם.

ותפילות, ודמעות, כי יתייצב רפאל.
אך אין בידינו להושיע,
ולהביא למכאוביו גואל.

ומהיום ועד אחרית,
בכל שנה יעמוד ולנו יזכיר-

בדמי שורטט לך גבולך ישראל!!

-------
לע"נ הקדוש רונן

כשדיברת עלי התמלאת בגאווה
נתת לי בעיקר חום ואהבה
כשהגיע הזמן ללכת את היית בטוחה
את כל הצידה לדרך יש בך אהובה

את מנהיגה את אצילה לעולם לא תשברי
ילדה
הלוואי שתראי בך את אור הגאולה!
ואני שתקתי.. לא מבינה את ההשוואה
אני בסך הכל ..
עוד ..
נערה

כשחזרת ממנו ענייך ליטפו בערו
את ילדה מיוחדת את זה כבר
מלאכים אמרו

כהרגלך

תמול מן שחר קראתיך
והננך לא מביט קרוב
ומן שחק רחוק מרוב
קיוויתי לשמיעתך

לחש קל של מתבונן
סדק אי אז את החוצץ
ולחץ קטן, פשוט, מתרוצץ
להאדיר מצחו בשמן

והשמש שזרחה מעליו
מאירה העולם עד תום
תשקע היא בסופו של יום
והוא ישל נעליו

תפילה קטנה של רגע אבוד
אשכבה לילד שלא ישוב
חפץ הוא בהבנת חשוב
עוד ספר קצר של חידוד

כל ימי ביליתי כעני ואביון דפקתי על פתחי ליבי מנסה להכנס
דלתות נעולות שנשתברו והשאירו חלל
בכייתי בכי תמרורים הפסיקה לרגש אף אותי את ליבי

וליבי זועק קראתי ואין עונה
מדוע אין גופי ונשמתי מחזרים אחרי
כל שארצה הוא רק להרגיש נאהב
שאברי יעשו רצוני רצון הלב

ואנכי עומד מובס ומושפל
אינני מולך אף על עצמי
ליבי ירא ויפחד
נשמתי תזעק ותרעד
וגופי ישחק

הנה באים ימים
בהם אאלץ לשתוק
אכבל בכבלי הגוף
ולא אוכל צאת

ידעתי, כי לא אוכל עוד שאת
מגופי החוצה לפרוץ, לצאת
ימים באים הנה, ולא יוצאת
מכבולה, בכבלי הגוף השורפים

הבאו ימים?

רציתי לרצות, לתת מחשבות
עיני נאבדו בסבך המראות – להתיר אסורות
יכולתי לשפר, יכולתי לתקן, לעשות,
מי יתן ואזכה לראות שוב כל זאת.

לא אוכל לשאת עוד

עיפרון hb 2 ו-6 על נייר עבה

אולי-
לא היינו צריכים להיפרד
להמשיך בעיניים עצומות
לרקוד לשקט מהדהד
אולי-
הייתי צריכה להתייאש
ללמוד מנסיונות העבר
(הניצחון יפה הוא ומר)
ואולי-
אם הייתי שותקת
כזאתי ילדה, מרפה, לא חושבת
עוד ללבך הייתי פועמת,
אולי-
אם הייתי לידך אותו לילה
לבכות אותנו בחיקך
וקווצותי רסיסי דמעותיך,
אז-
אולי, אם בגן נעול אמצאך
שחרחורת,

לגלות הבנה
זה כמו לגעת ב heaven
גם מצד המבין וגם מצד המובן
וזה לא מאליו.
זה קשה
וזה נדיר
וזה עצוב שזה נדיר.

כי למה
כשאי פעם גילו כלפיי הבנה
הרגשתי עננה
בשם כיסוי של מצפון.
ואני שואלת: איפה הקשר?
אסור שידעו את הצפון?

זה לא שאסור... אין היתר
שיתיר ויפרום את הסבך
של רצון מסורבל בשכל.
שיסיר את הסכך
ויתחלק בנטל.

ישנו אגם כחול, כחול עמוק, עמוק בתוך עיינך
עיניך שמביטות, מביטות באדישות מעושה על הכל,
לעיתים הוא גם עולה על גדותיו ופורץ ונשפך
מציף את הכל
ובדרך מרוקן
בעייניך רואים גם את העצב והבושה
השמחה והתעוזה
הקושי והפחד
לצד הרוגע והתקווה
איזה בריאה. הרגשה. והכל עמוק בתוך עיינך
לפעמים
צף
וזה טוב כשהכחול צף,
כי לפעמים זה משחרר. משחרר כל כך...

ציפורים כלואות, שרות על החופש. ציפורים חופשיות עפות
צפורים כלואות מייחלות אל החופש
ציפורים חופשיות מביטות
ציפורים כלואות נשארות קטנות
ציפורים חופשיות גודלות
הציפורים הקטנות
יוצאות אל החופש
כשמבינות שהכלוב אחיזת עיניים
ורק דמיונם כבל הידיים

נצייר ציור מתוך הדמיון
אולי עוד נעיז לחלום
נתכנן העתיד במקום לעסוק בהישרדות
ואולי, אולי נעיז לנשום
בלי לפחד להחנק
ולהעז שוב אחרי שנחנקנו
לדמיין אחרי שהתאכזבנו
ולהעיר תקוות קדומות
שאבדו יחד איתנו
כשטבענו, ונרמסנו, ורמסנו את עצמנו
שששתקנו, וצרחנו
ולבסוף נהרגנו
וקמנו, וחיינו ולא נלחמנו בשביל כלום
ועכשיו לקום
לעזוב את הכלום

נמאס השקט הזה
שסגר סביבה חומה
כל אחת רקדה את הריקוד שלה
רקדה לבדה
דומעת את שירה
חצתה אל היבשה
מביטה רחוק
מצפה
רקדה, רקדה לבדה
נפלה
מחכה לתקומה
הנשמה זהרה
ונאטמה כתגובה מהקירות שסביבה
היא יושבת שם היום
ורוקדת
נשאר לה רק ריקוד אחד להציל את נפשה
עד היום היא נטועה רקודה
מוקפת בחומה
אך מרקדת
מרקדת את כעסה
את כאבה
את געגועה
מרקדת

לקחת כף ולאסוף את הכל
הגלים הם שקופים
וגם השמים
כשיש כוכבים
וקצה של ירח
רוח דקה שמייבשת את הדמעות
ושמיכה גדולה
שמכסה את הכל
שומרת למחר, אבק של אתמול
גרגיר כוכבים
לקחת כף ולאסוף את הכל