יצירות אחרונות בפסיפס

בתוכנת medibang point pro

עיבוד אינסטרומנטלי חדש ליצירה שהלחנתי בעבר לפסנתר הקלטה של חמישה ערוצים באורגן

הים
נושא עליו
את פרדת השמש
וברכת האור
והיה
כשתשקע השמש ותעלם מאחוריו
תותיר שביל ענוג
של אהבה ואור

כְּצִפֳּרִים -
(שֶׁמָּה הַגּוּף הַזֶּה בְּלִי מִפְרָשִׂים?)
אֲנַחְנוּ נִתְלַכֵּד עִם הַקַּרְקַע
כְּנֶשֶׁר נִצּוֹד.
בְּמֶרְחַק מָה מֵאִתָּנוּ
שַׁעֲווֹת מֻתָּכוֹת שׁוֹאֲלוֹת:
אֵיפֹה כָּאן הַמֶּתֶג
לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר?

אז, כשהיינו ילדים,
והחיים היו יפים,
ולא היו שום דאגות,גם לא היו צרות,
והתקווה עוד לא אבדה,
במילם הייתה שזורה
וכל ציפור בשמיים בשרה על האהבה והחופש.
אז,כשכבר גדלנו והגדולים ממנו,ציפו לקצת יותר רצינות.
בהתחלה התמימות הייתה יפה,
לאט היא נשברה.
ואז הצלחנו,לשכנע,אפילו את עצמנו,
שמשהו אתנו לא בסדר.
שחלומות יש רק בזבל.
שכדאי שנהיה שפויים,וגם קצת מציאותיים.
חרות זה לא המודה,מה חושבים עלי יותר מעניין.
אז הצלחנו,לשכנע את עצמנו,שמשהו לא בסדר,איתנו.
לא ידענו. לו רק ידענו...
שלכולם החלומות,ואותם תקוות,
מול מסך הרוס של פוזות,מוסתרות המילים היפות,הטובות,הישנות והמנחמות-
שנותנות תקווה,מעלות חיוך ושאיפה צלולה.
לו רק ידענו,אז-כשהיינו ילדים,והתבגרנו.
אז בא נהיה בוגרים,
ונעוף לחלומות הילדות. לנשיקות של לילה טוב.
בא נפסיק לחשוב,רק לאהוב.
כי הפוזות לזבל,
ואנחנו, יותר מבסדר.

מתי הפעם האחרונה שבאמת ישבת והתאבלת על בית המקדש?
מתי בפעם האחרונה ישבת על רצפה הקרירה והבטת כלפי מעלה , לשמיים, בכית, וביקשת גאולה?
אני לא מדבר כאן על להתפלל שמונה עשרה, ולמלמל את ברכת בונה ירושלים. אני לא מדבר על לומר "ובנה ירושלים עיודש במהימניו ברוך בונרושלים מן". לא. אני מדבר על משהו מעבר לזה.
להרגיש את החורבן. לחוות אותו. להרגיש את האבל, את הגעגוע. את הציפיה, את הכמיהה.
לעצום עיניים, ולדמיין. את הדר בית המקדש. את מליוני הגויים שמגיעים להם ומודים לאלוקי יעקב. את ניחוח הקטורת, ואת ניגון הלווים.
מוזיקה, מרגשת אתכם? מנגינה קסומה מרתקת אותך וסוחפת אותך, הרחק הרחק, אל עבר מחוזות רחוקים. שמעת פעם?
אתם מסוגלים לדמיין את ניגון הלווים? את המנגינה המרתקת הזו, שמושכת אותך וקושרת אותך לאבא שלך?
ותחושת השלימות הזאת, לאחר שהבאתם קרבן? לדעת שאתה נקי, שלם, שהקודש ברוך הוא אוהב אותך ומקבל אותך? לבוא ולומר תודה, ולהרגיש את החיבוק של אבא?
לפעמים, תחושת הקושי הזאת מתלבשת עלינו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. ואז, מגיעים לבית המקדש, מדברים עם הכהנים, מקבלים עצה , וברכה.
לחוש את תחושת הקדשה באוויר. את הרטט, שמניד מיתר סמוי בלב כל אחד. את השמחה , את יראת הקודש.
להריח את ריח הקטורת, שמשובח יותר מכל בושם שאי פעם תמצאו. את האור שיוצא מבית המקדש. את האוויר! אוויר של קדושה ויראת שמיים, אוויר של קרבה לקדוש ברוך הוא.
זה באמת חשוב לכם? אתם באמת פועלים למען זה? זה המצב המתוקן של העולם!
העם קורא- מקדש עכשיו!

בסוף כולם חוזרים.
זה הטעם הישן.
המקום הבטוח,
המקום המקרב.
המקום שבו הכי נח ללב.
יוצאים לחפש את האור,
בסוף כולם חוזרים הביתה-
למזמור.
כולם נוגעים בה,
באחת.
כולם חושקים בה,
בשבת.
אז הלכנו..
קצת החלפנו כיוון.
רצינו לטעום מערב,
רצינו לטעום שלא בהשגחת הרב,
אבל חוזרים בסוף,
ומשחקים אותה שזה כבדרך אגב.
חוזרת עם מכנס,
חוזר עם קוקו

תורת חיים, לווני בדרכי
והכל יתבהר, לו רק תנסו
רק בקשה קצרה לי, כי-
הכל יתבהר אם לא תנוסו

נביאה את כבודו להארת העולם
בואו לפניו ברננה, בזמירות נריע לו
יודע צדיק נפש בהמותיו כולם,
אני שותק מול המבט השורף שלו
יודע אני כי לידיעות העולם כולם
מי ישווה ומה ידמה לידיעתם

כי נתן ינתן בידי הדבר,
תפילה קטנה של רגע שינצל
והתקווה הזאת לחזור לרגל שעבר,
בהירות ממשית מכבה את אמיתות העצל
יראה עוד גאולת ציון מהעבר
מפליא לדעת, חמקמק כצל.

מי ידע אותה?
מי שמע אותה?
מי לחש אותה?
מי היה בה-
רוך.
מי קשב לה,
זוך.
מי קרא אליה,
לתוך.
היא ישבה בה,
ובערה בה.
היא היתה היא,
לא רצו שהיא
תהיה היא.
שכחו את שמה,
כריקה היתה.
ואף אחד לא קרב,
עד בו יום קרב.
שיגיע כבר..
ואולי אז,
נאהב.

מילים: תפילת שחרית
לחן עיבוד ונגינה: אנוכי (הקלטה של כמה ערוצים באורגן)
שירה: אליה אסולין
מיקס ועריכה: מיכאל למברגר

עיפרון על נייר

הרוח שורקת באוזניי
מוציאה דמעות מעיניי
מכווצת בתוך עצמי
מחשבותי מתפזרות מסביב
מחפשות כתף להישען
מישהו שיחזיק אותן אצלו
רוצות קצת חופש שיגונן
מהטלטול הבלתי פוסק.
כמה כבר אפשר לחשוב.
הרחוב כולו אפור
הגשם שיורד ממסך אותי מכולם
ודמעותי השקטות מתערבבות בטיפותיו

לא רוצה לומר גוד ביי
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים.
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל, שלהם, יש לי יעוד חדש.
זה הגורל מיס'
אני יודע שאתם לא איתי,
וזה כואב כי מרגיש-את הפרידה וזה קשה לי.
אבל צריך שתדעו שאני אוהב אתכם כל כך.
ואני שותה את עצמי-לישון,
נשמה בתוך כוס.
עוד כמה שוטים אני יודע שאתחרפן סוף.
וקשה לקלוט את העובדה שבעתיד אתם תהיו נוף.
אני

רק דבר אחד-
בבקשה כבר תחזרו נווווו
אני ממשיך לשמוע קול בראש- בבקשה! תשלחו מייל!
משהו
פליז
לפחות תשלחו טקסט!
אבל אתם לבד למעלה יחד אחד עם השני.
ואני יושב לנקות את כל גופי מבוץ של חיפושים.
הראש כואב, כאב חד, אני צריך עזרה יש פרמדיק?
הרגע חתכתי את עצמי.
באמת! אני הרגע פצעתי אותי!
בלעדיכם אני כלום!
אתם לא קולטים את זה??
כל פעם שכתבתי 'אוהב',
נשבע זה על אמת!
תצעקו שאתם שונאים אותנו. תצעקו בקול מ-ש-ם!
לא מאמין שאמרתי-
מתחרט
אבל את 'הקול' אני רציתי!
אתם פשוט קרים!
לא אומרים מילה!
תענו כבר מחכים לכם
המשפחה
לא רוצה לומר גוד ביי
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים.
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל, שלהם, יש לי יעוד חדש. (זה הגורל)
לא רוצה לומר גוד ביי-
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים.
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל, שלהם, יש לי יעוד חדש.
לא מצליח להוציא אתכם מהראש.
אז אני מחוץ למיטה-
השעה 3,
מחכה לאומץ שיבוא לקפוץ על הראש.
אבל מאיזה שהיא סיבה זה לא מגיע
ואני חש צורך לכתוב-
מה שבלב.
מהראש אני שולף עליהם, מה אני חושב.
כי אם לא אכתוב אז אסבול
ואתם רק מתעלמים.
יש לכם שנאה כלפינו למה? אם אנחנו אוהבים!
הלב נשבר, מתקן,
מדיטציה מרגוע
אבל שום דבר לא עוזר, כי אין אף רופא ללב.
הלוואי שתרגישו מה אני מרגיש, לשניה.
אם תקרעו את העור אתם אולי תרגישו שעה.
הייתי עושה הכל להחזיר אתכם, מרגיש אשם.
בכל מחיר, אבל יודע שזה פה נגמר,
אני רוצה!!
לראות לרגע את כולכם מהלכים איתנו שוב.
לא רוצה אבל הגיע
הזמן-
לומר-
להתראות.
שוב.
לא רוצה לומר גוד ביי-
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים (אחותי לפעמים דברים רעים קורים)
אני רוצה לבכות עכשיו, אני אורז את הגורל-שלהם, יש לי יעוד חדש. (יש דברים שהם לא בשליטתנו)
לא רוצה לומר גוד ביי-(אני מתמודד)
אך לפעמים, קורים, דברים גם-כשלא רוצים. (זה

רועדת בגשם
טיפטופים, דימדומי נפש.
רוקדת בשמש לאט
מתרוממת על שלוליות ישנות
טיפות ניתזות על פניה
עיניה נוצצות באור
אם תתקרבי תגלי בהן אפור
ונצנוץ דמעה
משילה עור ועוד שכבה
עם בוא הסתיו
מעיזה לפרוח כשרואה חצב,
ושוב הגשם, המיים, הברקים,
ואז שוב השמש, והתחדשות ופריחה
וכל מסלול יחודי שלה.
הימלטות. ממסלולה הקבוע, בריחה, מהחורף הזה שוב.

צעקה
שתשבור את כל החומות שבנינו
צעקה שתסדוק את כל הקרח ששמרנו
צעקה שארוץ איתה רחוק
לחבק לי לחשב חשבונות
צעקה שיצאו איתה דמעות
שיתפרצו הלבבות
ונבין שאנחנו לא מבינים
צעקה שיכולה לחבק עזובים
צעקה שלא תשאיר מקום לשדים
צעקה מין הלב

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.
אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.
תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד
כמו עוד זקן
ומה כבר יש לו להגיד.
אבל תביט,
תביט

שאל העולם איך אתמודד,
עניתי שלא אפחד.
תשובתי לא היתה מספקת בעיניו,
ביקש שאסביר,
אפרט לפניו.
רקדתי ריקוד עגול מסביבו,
חייכתי בנימוס והבטתי בו.
אמר שריקודי בעל חן,
אך חסר הוא אמת,
היה בו זיוף.
הבטתי בעולם,
לא היה בי מה לענות.
לא ידעתי כיצד אסתובב,
כמעט שבאו דמעות.
לפתע עיני נעצמו בחזקה,
רגליי הורמו,
כלא היתה אדמה,
וידי ריחפו ממעל גופי.
ורקדתי.
רקדתי
והיה בו פראות בריקוד השונה,
והיה הוא שלווה הריקוד היפה,
הוא היה מן ריקוד עם עולם,
שיש בו מסביב אך יש בו את כולם,
ריקוד של אני שמחובר אל העם.
ריקוד אמיתי שלא שאל אותי אם לבוא,
ריקוד שלא היה אכפת לו איך הוא נראה.
ריקוד שגילה תשובה כה כנה.
ריקודו של עולם,
ריקוד שרוקדת מול מלך עולם.

אימא אהובה!
את לא מכירה אותי. כנראה, שאף פעם לא נכיר. את גרה רחוק ואני גם כן. ואני גם לומד בישיבה. אולי פעם שתחצי את המעבר חציה בדרך לקניות ב'רמי לוי' ובדיוק אני יעבור שם, נחלוף זה מול פני זה. את לא תזהי אותי, אבל אני יזהה אותך.
שקי הדמעות ניכרים על פנייך, השכול חתום על בשרך.
ולא רק בגלל זה אני יזהה אותך, אלא גם בגלל שאני פשוט מכיר אותך.
אני חושב עלייך ודואג לך. אמנם אני עדיין ילד ואת כבר אישה מבוגרת אבל אני דואג לך. אני מתפלל עליך. תמיד אני חושב מה את עושה, איך את מתפקדת ומה לעזאזל נותן לך את הכוח לקום כל בוקר.
הבן שלך, בשר מבשרך, דם מדמך, ההוא ששכבת תשעה חודשים בבטנך, ההוא שיינק משדייך שנה ואלי אפילו שנתיים מת. הוא נרצח. הוא נהרג.
כשהוא נולד, ליטפת את עורו העדין, נשקת ללחיו הרכה.
היום את יכולה ללטף מצבת אבן קרה ולנשק חול ואבק ששרועים עליה.
כשהוא גדל והפך לילד טיפחת אותו, קנית לו בגדים יקרים, כיבסת כל יום את בגדיו שהתלכלכו בחול של גן המשחקים.
היום את יכולה לטפח את המצבה שלו, להעביר סמרטוט, אולי גם להניח פרח.
הבגדים שלו, מקופלים בארון, נראים היו כמין אנדרטה, או מצבה.
כשהפך לנער, התפללת שיתקשר כשהיה עם חברים בטיול פרוע בצפון, וכשזה קרה, שמחת כל כך , ושאלת ועזרת ואהבת.
היום, את מתפללת שיהיה לו טוב שם, בשמיים. מקווה שהוא שומע אותך מלמעלה.
כשהפך בנך לחייל, נסעת איתו נרגשת לבקו"ם שמחת והתגאת בבן הקטן שלך שהפך ללוחם שמגן על העם שלו, שנלחם על הארץ שלו. כל כך שמחת, אימא אהובה, שלא היה לך הרבה זמן לחשוב שאולי יבוא יום, ואולי גם בנך ייפול באחת המלחמות ויצטרף ל 23,645 החיילים שמסרו נפשם על המולדת והפכו למצבת אבן קרה.
הציפור הזו, שלחשה לך בשקט את החלום השחור הזה שאולי זה יקרה, לחשה לך שאולי יום אחד תהפכי לאם שכולה. לאם שבנה מת במלחמה. אם שלא תנשק יותר את בנה לעולם, שלא תדבר איתו פנים מול פנים. אם שלעולם לא תכבס לבנה את הבגדים שיחזור ממסע מפרך בצבא. אם שלא תהנה יותר מהרגעים ההם שבנה, אהובה, טורף את האוכל שהכנת וקורא בקול: "אימא, יצא פצצה!"

נאבקת בקול הזה. לא שמעת לו.

אבל אחרי שנה, או אולי שנתיים, ראית ממפתן חלון בייתך שלושה דמויות. מפחידות הן היו, הדמויות, צבועות בצבע השכול. ואת, סגרת מיד את החלון והתפללת שהם התבלבלו בכתובת, שהם בכלל באו לבקש כוס מים באמצע הדרך.
אבל זה קרה, וקצין העיר דפק על דלת בייתך והודיע לך שבנך מת. הבן שאת כל כך אוהבת, הבן שעכשיו את רק זוכרת. הוא מת, כמו הרבה מחבריו במלחמה על הארץ הזו. הוא מת, הבן המתוק שלך ואת נשארת לבד. עם מצבת אבן ונר נשמה כבה.

ואחרי שקצין העיר הלך, ואחריו גם המנחמים הבאים שהגיעו בעקבותיו, הדלת נסגרה ואף אחד לא חזר.
נשארת לבד, אימא, עם סירים על הגז, בגדים מגוהצים בארון, צועקת בגרון חנוק "בן שלי, בוא אלי. האוכל החם מחכה, המיטה שלך מוכנה. תבוא אלי אהובי, תבוא אל אימא."
אבל את יודעת, הוא כנראה לא יבוא. ואת תישארי שם בבית, עם הנרות נשמה והתמונות הנצחה. לבד.

ואני פה אימא אהובה, ביחד עם עם שלם, רוצה להגיד לך באהבה גדולה שאנחנו איתך. באמת באמת. כואבים את כאבך, מצטערים בצערך.
אנחנו אוהבים אותך, חושבים עליך ומתפללים עליך.
אין לנו מושג מה את מרגישה, כי את הרגש שלך קצת קשה לנסות להרגיש. אבל אנחנו כאן, מאמינים שאת גיבורה, שאת חזקה, שיש לך את הכוח לחיות. מאמינים שיש לך את הכוח להמשיך להישאר חזקה ולהאמין באמונה שלימה שבנך מת על קדוש ה', שבנך מסר את נפשו כדי שאנחנו פה, נוכל לרקוד, נוכל לשמוח.

אמא, רציתי לסיום להגיד לך תודה.
תודה על הבן הגיבור שגידלת, על הבן האמתי שהצמחת. תודה על שחינכת אותו לאהבת העם, תודה שחינכת אותו לאהבת הארץ.
הבן שלך, הוא הגיבור שלנו. הבן שלך, הוא הבן של כולנו.

תודה לך, אהובה, על שגידלת בן שזכה למסור את נפשו על עם ישראל.
שלך, לעולם, שה אובד.

עט

פסח הוא חג חירות. חירות היא גם היכולת ליצור משהו חדשני ולא שיגרתי מבלי לפחד לצאת מן התבנית הקבועה שהתרגלנו אליה.
לכבוד החג קבלו עיבוד קצת שונה ופחות שיגרתי לשיר הידוע והיא שעמדה. מקצב של שבע שמיניות תמיד הופך את השיר למעניין יותר:)
חג שמח! (הקלטה של כמה ערוצים באורגן)

"המקום ינחם אתכם",
את מי הוא ינחם?
את המסרבים להתנחם?
זה לא שהם לא רוצים,
הם פשוט לא יכולים.
העולם בוער.
סופות שלגים.
אש,מים והרבה בוץ מעיק.
מי אני,מי אנחנו,שנקל,שננחם.
ברוך דיין האמת.

שיר לכבוד אהבה ראשונה שלי, אור:
כסף, בגדים, אוכל, שכר דירה
כל הדאגים האלה
כל הזמן על הראש
אבל מה יש בלב
אהבה
נעלם לי החיוך
כי תמיד חיפשתי אהבה
ומצאתי
ואז עשיתי טעות
גדולה
ואני מנסה לתקן אותו
אבל הכדור בידיך
ומי אומר
שתמשיך
להשתתף איתי
אחרי זה
רק אולקים יודע
אז לבינתיים
אני מתפללת
אני אומרת
אני ממתינה
אני מקווה
שהכל יהיה בסדר
שיהיה לי את הזכות
לראות אותך שוב
שיהיה לי
את ההזדמנות
להגיד לך
מול

הֵא לך!
קח אותי
את עצמי
את בשריי
קח את לשד כוחי
חבק את עיניי
לגום דבריי
קח את עצמותיי
שרוף כליותיי
חתוך ידיי
וקשור רגליי
לחופן אחד.
קח לך אישה
ובנה ממנה בית
קח את עַצְמָהּ
את ליבה
שיריה
שָׁסֵף מילותיה
רוקן דמה
לַבֵּן הגיגיה
הֵא לך!
הֵא לך ליבי
הֵא לך כליותיי!
רגליי
ידיי
דמי
עצמי
ובשרי
ואני
רק
שיר
.

מעל ים, סוער, גועש,
מתנדנדת לה חצי נשמה.
מתחת לשמיים, צהובים, דהויים,
מביטה היא לאופק, החוצה.
השמש שקעה עליה זה מכבר, וחצי נשמתה - עזבה.
רוח חזקה, מכלה, מעיפה את הכל, פירקה עד לדום את חבלה.
סערה, סלעים מתפרקים, וחיוך אחד בודד, לחיצה חזקה.
ואש, קול שרפה, באה, ומכלה, וחבל שרפה.
והיא בו צפתה, נופל מטה מטה , מביט אליה בכמיהה.
ואחרי כן, בקול דממה דקה, רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע.
והוראה התייצב לידה והבהיר והאיר את עולמה.

שאלוני מאווי הכמוסים: /
כיצד אסק כנפיי כנשרים?
לאל עליון תכלית כסיפתי /
ולמען קרבתו אגבה נשמתי!
ששוני אף צורי הוא אל מה נעים /
אשים מבטחי בו ראשי ארים-
האזכור בנפשי לי רב חסדיו /
בשעת משברי עת יהמוני גליו? וישיש עדי בשנת גאולי / כשנחזה אור ציון המצווה היא- רני!

​​
​​

שקט שורר, דומם העולם
מסביבנו שותקים כולם
על פניהם ארשת נהרה
ישראל אמרו - נעשה ונשמע

שתיקה רועמת, שכינה מתגלה
רבינו של עולם שומרנו מצרה
אבינו מביט, משגיח ממרומים
להגן עלינו תמיד מצרים.

היום כולם מבינים בבהירות
אלוקינו ברצונו גאלנו במהירות
לנו נתן את התורה הקדושה
ונשמתנו אליו לא חשה

קיבוץ גלויות לעתיד לבוא
יודע ה' היודע לבוא,
ננסה ונצליח, בעזרת הבורא
והוא ישגיח על מה שקורה

היו אומרים חכמים דבר
הייתם אמורים, חבל דנשבר
ה אהבכם, חותם הדרכים
הם אומרים, חיים דבורים.

שמע ישראל, ה אלוקינו, ה אחד

אתה ישן אך עיניך פקוחות
אתה חולם ועיניך בוהות
הן נוצצות כשקולך נשמע
ושותקות מול לבך שנפגע
ראשי נשען על כתפיך
אתה נותן לי ידך
אולי נבוא נדבר
נחפש לנו מקום אחר
נמצא את המנגינה שתחבר
ותשיר ותקים לי גדר
ותצבע אותה ירוק
ותצייר לי לבבות
אדומים כאלה
המון לבבות
אדומים

קטע כליזמר מקורי הקלטה של 6 ערוצים באורגן

רשע עכבישי...
דף ועיפרון ריגל. פשיטא...

ביתי
בקצהו של צוק
בשיאו של הר
נדמה
כרחוק ממך
מרחק מזרח ומערב
ביתי
בליבו של ים
בעומקו של נהר
הולך ו
מתרחק ממך
כנראה שליבך לא אהב
ביתי
בחלומותי
בסודותי היותר כמוסים
מלא אותך
וחי אותך
בי
ביתי
כך אולי
לפי זיפי פניך החתומים
חסר אותך
ליבי כואב אותך
בי
האם יהיה זה ביתנו?

שדות חיטה ועצי אקליפטוס
יש מתיחות בגזרה
עפיפון בשמים מנמיך טוס
מחובר אליו בקבוק תבערה
אני מזיע ונגמרים לי המדים
נערך עם כולם להפרות סדר
מתקרבים לגדר ארבעה חשודים
אני נזהר, אמא, אני בסדר

הוא חי בתוך המוזיקה לא רואה אף אחד
הוא מתנוענע עם הרוח, וכך מרגיש בטוח
כי הרוח לא יכולה לפגוע
או להכאיב
כי למוזיקה צלילים רכים
ולא ריקים
כמוהו
הוא לא מפחד לרקוד עם הרוח
היא לא תצחק כמו כולם על ריקודו
הוא מפחד מביקורת, מלעג,
אותם יכולים להעניק המדברים
אבל הרוח היא מהשותקים
הוא מתחבר אל השותקים,
הם על קיומו-לא מאיימים
הוא מרגיש בטוח עם הרוח
היא

אני שפויה, באלי לבד.
אתם משוגעים, חושבים שלבד זו מחלה.
לא בדד
בשקט לבד.
כן, כן.
עליי הוא לא מאיים
אני איתו אוהבת לדבר
אולי יום אחד תבינו
שכשאני מבקשת את השקט בעצמי-זה בסדר
ואולי גם לא

הגעתי לאחרי הנהר,
לא היית שם.
חיפשתי בשדה חיטים,
לא היית שם
עברתי בכרמים
לא היית שם
ביקרתי במדבר, חיפשתי במעיינות,
לא היית שם
וכשהגעתי ללב עייפה ומותשת-
ראיתיך שם

הוא הצדיע בשתיקה לשלום, ועלה על הסיפון.
הוא לא היה איש מוכר. איש לא היה איש מוכר.
רק למכירים.
ובכל זאת, אלפים הגיעו לנופף, רגליהם שקועות בחול הרך.
מטפחות לבנות התנופפו מידיהם של עשרות, מתרחקות על סחף הגאות.
נתזי המליחות והפרידה מהנוסעים הרטיבו קלות את אלו שנותרו בוהים בספינה המפליגה, המרחיקה לכת, מעבר לשוברי הלבבות.
אלפי עיניים נוצצות מנחלי דמעות, יבשו לאטן.
שפל הזמן הנמיך
ספינה של חלומות.
ולאורך הים,
אין גלים,
ואין עולם.
זה הוא
נשבר לרסיסים
על המזח

עיפרון רגיל

צבעי שמן על קנווס, 35X45 ס"מ.

פסנתר עם קצת השראה:)

עוגן בלב ים סוער באימה
שהומה ורוגש עד לבלי נשימה
מים חיים בדממת המדבר
מחפים על שמש ורוח אכזר
כשחשוך, כשבודד
כשהנפש אובד
ישנו אי בודד
לעצום את עיניי
בדמעות אהבתי
ועל ראש שמחתי
אעלה את ביתי
על כפיי
צחוק נעורים
וחיבוק של הורים
ניגונים ושירים
וריחות משכרים
הלב קצת רועש
והומה ורוגש
כי יודע שיש
בית

עלם צעיר.
יפה שיער, טהור עיניים.

עלם צעיר, עוד החיוך על השפתיים.

נער שבגר, באחת ללוחם.
ופתאום --

אבן.
והוא שקט ודומם.

ותפילות, ודמעות, כי יתייצב רפאל.
אך אין בידינו להושיע,
ולהביא למכאוביו גואל.

ומהיום ועד אחרית,
בכל שנה יעמוד ולנו יזכיר-

בדמי שורטט לך גבולך ישראל!!

-------
לע"נ הקדוש רונן בן ולדמיר לוברסקי

כשדיברת עלי התמלאת בגאווה
נתת לי בעיקר חום ואהבה
כשהגיע הזמן ללכת את היית בטוחה
את כל הצידה לדרך יש בך אהובה

את מנהיגה את אצילה לעולם לא תשברי
ילדה
הלוואי שתראי בך את אור הגאולה!
ואני שתקתי.. לא מבינה את ההשוואה
אני בסך הכל ..
עוד ..
נערה

כשחזרת ממנו ענייך ליטפו בערו
את ילדה מיוחדת את זה כבר
מלאכים אמרו

כהרגלך הסתכלת עלי באותו חום ואהבה
חייכת אלי כמו שמורת סוד והכלה

אם רק היית יודעת מה עובר לי בנשמה
חיוכך היה נשבר וכל אהבה

נרך היה נכבה עם דמעות של אכזבה
את ההנגה היית מעבירה..

לאחת שיכולה

תמול מן שחר קראתיך
והננך לא מביט קרוב
ומן שחק רחוק מרוב
קיוויתי לשמיעתך

לחש קל של מתבונן
סדק אי אז את החוצץ
ולחץ קטן, פשוט, מתרוצץ
להאדיר מצחו בשמן

והשמש שזרחה מעליו
מאירה העולם עד תום
תשקע היא בסופו של יום
והוא ישל נעליו

תפילה קטנה של רגע אבוד
אשכבה לילד שלא ישוב
חפץ הוא בהבנת חשוב
עוד ספר קצר של חידוד

כל ימי ביליתי כעני ואביון דפקתי על פתחי ליבי מנסה להכנס
דלתות נעולות שנשתברו והשאירו חלל
בכייתי בכי תמרורים הפסיקה לרגש אף אותי את ליבי

וליבי זועק קראתי ואין עונה
מדוע אין גופי ונשמתי מחזרים אחרי
כל שארצה הוא רק להרגיש נאהב
שאברי יעשו רצוני רצון הלב

ואנכי עומד מובס ומושפל
אינני מולך אף על עצמי
ליבי ירא ויפחד
נשמתי תזעק ותרעד
וגופי ישחק בכאב

הנה באים ימים
בהם אאלץ לשתוק
אכבל בכבלי הגוף
ולא אוכל צאת

ידעתי, כי לא אוכל עוד שאת
מגופי החוצה לפרוץ, לצאת
ימים באים הנה, ולא יוצאת
מכבולה, בכבלי הגוף השורפים

הבאו ימים?

רציתי לרצות, לתת מחשבות
עיני נאבדו בסבך המראות – להתיר אסורות
יכולתי לשפר, יכולתי לתקן, לעשות,
מי יתן ואזכה לראות שוב כל זאת.

לא אוכל לשאת עוד זאת
יודעת אני כי עוד אפול
שקט שקם וכבש העולם
רצון עז , שאיפה של סתם...

אני מביטה בהכל מרחוק, שותקת דוממת, אפופה מחשבות.
לא יודעת מה יהיה, כבולה בגופי, לו רק יהיה אלוקי בעוזרי.

הבאו ימים רעים לישראל?

עיפרון hb 2 ו-6 על נייר עבה

אולי-
לא היינו צריכים להיפרד
להמשיך בעיניים עצומות
לרקוד לשקט מהדהד
אולי-
הייתי צריכה להתייאש
ללמוד מנסיונות העבר
(הניצחון יפה הוא ומר)
ואולי-
אם הייתי שותקת
כזאתי ילדה, מרפה, לא חושבת
עוד ללבך הייתי פועמת,
אולי-
אם הייתי לידך אותו לילה
לבכות אותנו בחיקך
וקווצותי רסיסי דמעותיך,
אז-
אולי, אם בגן נעול אמצאך
שחרחורת, וצמאת חסרונך
למדני חופי שתיקותיך...
אין לי יום בלעדיך
והלילה רטוב וכואב
אז אולי תחזור...
קצת קר פה, ועצוב לי בלב.

לגלות הבנה
זה כמו לגעת ב heaven
גם מצד המבין וגם מצד המובן
וזה לא מאליו.
זה קשה
וזה נדיר
וזה עצוב שזה נדיר.

כי למה
כשאי פעם גילו כלפיי הבנה
הרגשתי עננה
בשם כיסוי של מצפון.
ואני שואלת: איפה הקשר?
אסור שידעו את הצפון?

זה לא שאסור... אין היתר
שיתיר ויפרום את הסבך
של רצון מסורבל בשכל.
שיסיר את הסכך
ויתחלק בנטל.

ויפריד בין הצורך לבין הנצרח,
שזועק ללא הד
במקביל למקובל שמהדהד
בחדרי המוח
שלא נותן לברוח
מחוסר הברירה
שגורם לי
לא לקבל את ההבנה
שאי פעם כלפיי מגלים.

ושוטף אותי בגלים
שעולים ויורדים
ועימם מביאים
תסכול שוצף וקוצף
ואז, נוחם שאת גבי מכופף,

נותן ליד המרגיעה
רשות להתגלש עליו
וללב שממול,
אישור להראות פניו.

לקבל הבנה
זה כמו לגעת ב heaven
גם מצד המובן וגם מצד המבין
וזה כל-כך מרנין.
זה קשה
וזה אדיר
וזה עצום, שזה אדיר.

ישנו אגם כחול, כחול עמוק, עמוק בתוך עיינך
עיניך שמביטות, מביטות באדישות מעושה על הכל,
לעיתים הוא גם עולה על גדותיו ופורץ ונשפך
מציף את הכל
ובדרך מרוקן
בעייניך רואים גם את העצב והבושה
השמחה והתעוזה
הקושי והפחד
לצד הרוגע והתקווה
איזה בריאה. הרגשה. והכל עמוק בתוך עיינך
לפעמים
צף
וזה טוב כשהכחול צף,
כי לפעמים זה משחרר. משחרר כל כך...

ציפורים כלואות, שרות על החופש. ציפורים חופשיות עפות
צפורים כלואות מייחלות אל החופש
ציפורים חופשיות מביטות
ציפורים כלואות נשארות קטנות
ציפורים חופשיות גודלות
הציפורים הקטנות
יוצאות אל החופש
כשמבינות שהכלוב אחיזת עיניים
ורק דמיונם כבל הידיים

נצייר ציור מתוך הדמיון
אולי עוד נעיז לחלום
נתכנן העתיד במקום לעסוק בהישרדות
ואולי, אולי נעיז לנשום
בלי לפחד להחנק
ולהעז שוב אחרי שנחנקנו
לדמיין אחרי שהתאכזבנו
ולהעיר תקוות קדומות
שאבדו יחד איתנו
כשטבענו, ונרמסנו, ורמסנו את עצמנו
שששתקנו, וצרחנו
ולבסוף נהרגנו
וקמנו, וחיינו ולא נלחמנו בשביל כלום
ועכשיו לקום
לעזוב את הכלום

נמאס השקט הזה
שסגר סביבה חומה
כל אחת רקדה את הריקוד שלה
רקדה לבדה
דומעת את שירה
חצתה אל היבשה
מביטה רחוק
מצפה
רקדה, רקדה לבדה
נפלה
מחכה לתקומה
הנשמה זהרה
ונאטמה כתגובה מהקירות שסביבה
היא יושבת שם היום
ורוקדת
נשאר לה רק ריקוד אחד להציל את נפשה
עד היום היא נטועה רקודה
מוקפת בחומה
אך מרקדת
מרקדת את כעסה
את כאבה
את געגועה
מרקדת

לקחת כף ולאסוף את הכל
הגלים הם שקופים
וגם השמים
כשיש כוכבים
וקצה של ירח
רוח דקה שמייבשת את הדמעות
ושמיכה גדולה
שמכסה את הכל
שומרת למחר, אבק של אתמול
גרגיר כוכבים
לקחת כף ולאסוף את הכל