יצירות של שוני

אנשים באים,
אנשים הולכים.
משאירים אחריהם
שובל של חיים,
של פרחים
פורחים וגם נובלים.
אנשים חיים את
החיים כמו שהם,
לא סופרים
את הצעדים.
מנסים, משתדלים,
אבל לא באמת יודעים.
הולכים לישון בתפילה
שמחר יקומו לעוד
יום של מלחמה.

הלב,
כמה מורכב אתה,
כמה הפעימות הקבועות שלך
צבועות ביחס למי שאתה.
כי הרגשות שבתוכי
עולות ויורדות,
צפות ושוקעות,
בוכות ושותקות.
לא פעם אני מוצאת את עצמי
עם דמעות בעיניים
שחונקות את הגרון,
או עם איזה שמחה מטורפת
שממש לא מוסברת.
ואני אשמור את רגשותיי בתוך ליבי,
כי למה שמי שסביבי יהיה מוכן לבכות את סבלי,
או לרקוד כך פתאום בגלל שמחתי?
כי אנשים לא אוהבים שינויים.
הם רוצים להכיר את חבריהם
כמו תמיד שלווים ונינוחים,
כולם שחקנים בהצגה אחת גדולה.
ומביטים רק בפעימת הלב הקבועה,
ולא במי שאתה – סערה.

"דין דין", הוא רץ אחריה בקלילות, "דין דין, תתפשי ת'עפיפון"
את העפיפון בנו אבא דין דין ומולי באחת החופשות שלקחה לה באמצע מרוץ החיים משפחת ברון.
מאז הפציעה אבא תומר לא עובד, את מרוציי הספורט שיזם, עזב לטובת מנוחה בביתו שבמושב "עולמים". תמיד האמין בטבע, העיר היוותה בשבילו מסך חוצץ לחיים האמתיים, אבל מאז הפציעה, הוא החל להפנים את הדברים, הוא הבין שהשקט והשלווה נמצאים אך ורק בראשו.
ועכשיו הוא מתענג תוך כדי ישיבה בערסל המדשאה כשבידו שייק טבעי גדול וליבו מלא בנחת מלראות את דין דין ומולי ילדיו סובבים אחר העפיפון שבנו יחדיו.
"אבא, באיזה צבע נצבע את העפיפון?" שאלו אותו ילדיו בעת בנו את העפיפון.
"תחליטו בעצמכם", ענה תומר שלא כהרגלו בחוסר החלטיות.
"ומה אתה מציע..?" חייכה דין דין וחשפה טור שיני חלב קטנטנות.
"אני..", חייך תומר והפעם לא ניכר צל של ספק בדבריו,"צהוב".
"צהוב צהוב...כן! צהוב", רצה דין דין למולי כשבפיה הבשורה.
"עפיפון צהוב, עפיפון צהוב", צהלה דין דין ברחבי גינת ביתם.
"פון הוב פון הוב!" הצטרף אליה מולי ונדנד את רגליו בעליזות.
"אוייי חמודים שלי!" קרא תומר לילדיו והושיבם לארוחת הצהריים שהכין.
"צהוב זה צבע יפה", אמרה דין דין ולגמה את המים שנשארו בכוס הגדולה.
"צהוב...צהוב זה לא צבע, צהוב זה סיפור" הרהר אבא ושם את ידו על מצחו בכובד ראש.
"סיפור, ייפור!!",התחנן מולי המתולתל והעדין.
תומר נענה בשמחה. "זוכרים שסיפרתי לכם איך אימא ואני הכרנו?"
"בים בקיסריה", ענתה דין דין בידענות.
"נכון." אישר אבא. ועכשיו אני אוסיף לכם עוד פרט קטן..הכרנו בזכות הצהובים".
זרק לחלל האוויר אבא במסתוריות. "צהובים?" שאלה דין דין. "כלומר...פרחים צהובים" אמר אבא.
"אימא הייתה נערה חופשיה וקלילה , שיצאה מאחד השיעורים המעייפים בכיתה י"ב בתיכון,
רגליה הובילו אותה לשדה שבקצה המושב שבו גרה, היא המשיכה לרוץ ולפתע צדו עיניה זר צהוב ועזוב הקשור בסרט פשתן, הזר הצהוב סנוור את עיניה.
היא הצמידה אותו אל ליבה ושאפה את ריחו הענוג, חושיה עורפלו, הייתה לה מן הכרה פנימית כזו שהזר הזה שייך לה.
בדילוגים מהירים חצתה את השדה, היא אחזה את הזר וליבה היה מאושר, עולמות זוהרים ניצבו מולה, ליבה היה פתוח, נקי, קשוב.
היא אמצה את הצהובים אל חיקה כשלפתע הרגישה קשיחות דוקרת. היא הופתעה לגלות פתק תחוב באחד מעלי הכותרת הפתוחים והריחניים.
"ייתכן שהזר שייך למישהו?" תהתה בליבה.
היא פתחה את קשר הפשתן וגלגלה את הפתק על מנת שיתאפשר לה לקרוא.
בכתב קטן וזורם הופיעו המילים הבאות: "פתק זה מיועד לך, בדיוק בשבילך, בחירת ליבי,
התסכימי? האם תפתחי את ליבך אליי?
אני כבר החלטתי. שלך ,תומר"
היא הייתה בהלם. בחור חסון השתרך מאחוריי עץ אקליפטוס זקן. "היי אני תומר", קולו התמיר גרם לה צמרמורת. "ואלו הפרחים, הם בשבילך" אמר, ולא התייחס לעובדה שאחזה בהם.
"פרחים צהובים" חייכה הבחורה ששמה היה תמר, "פרחים יפים" חזרה על תוכן דבריה שוב במבוכה."
"כך הכול התחיל", סיכם אבא את סיפור חייו ,סיפור אהבה.
"וואו, ואז הים בקיסריה". "נכון", אישר תומר את דבריה של ביתו כשכאב ממלא את ליבו.
"עפיפון צהוב" נזכר מולי, ילד תלתלי הזהב בהביטו על העפיפון שצבעו הטרי הספיק להתייבש על אדן החלון.
"כן, כן ילדים. ועכשיו, אחרי שהעפיפון נצבע בצהוב, צבע הפרחים, אפשר להעיף אותו גבוה גבוהה לשמיים"
להפריח אותו הכי גבוהה שרק אפשר, להעיף אותו לאימא ,שמאז התאונה הקשה ליד מושב "עולמים" כבר לא ראו.
להעיף לאימא שהחזיקה בידה תינוק חמוד וחייכן בעל עיניים תכולות ותלתלי זהב ושמו מולי.
"אימא, אני כל כך אוהבת אותך, בבקשה תדאגי מלמעלה שאבא יחזור לעבוד, שהוא יבריא ויתאושש, שיהיו לנו חיים מאושרים. לי, למולי" לחשה דין דין והפריחה את משאלתה לחלל האוויר.
העפיפון הצהוב, שהזכיר לתומר יותר מכול, זר נשכח ואהוב עם פתק שטומן בחובו את סיפור חייו, עף אל על. הוא עלה עוד ועוד ועוד...
וכשכמעט נגע בשמיים, הרשו לעצמם בני משפחת ברון להפריחו חזק חזק ולנתקו מידיהם.
מילה אחת הייתה להם לומר לאימא.
תודה.

הולכת אל הלא־נודע,
בשביל חיי פוסעת על בלימה,
סערת רגשות מאיימת להטביע,
נכנסת לתוך סרט מזוויע.
ובעולם שמוצף בכאב,
יושב ענוג ילד קטן וטוב,
מול מלך זקן וכסיל,
שרק מקטין ומאיים להפיל,
בתוך ליבי.

ללכת על שפת תהום. עקב בצד אגודל.
זוכרת את החורף. הגשם בעיינים, שוטף את הדמעות.
מותיר מקום לשמש. שפוצחת, וקודחת.
עכשיו מול הים. הגלים והרוח,השיער שעף, שאיפה לאף.
נושפת חזרה. את הבריאה כולה, ובתוכה אני, גם אני.
שאיפה על החול.
נשיפה מול האור.
לילה. בוקר צחור.

להיכנס לשם, אל תוך שדה הקוצים,
חושש אם בכלל אצה בין החיים.
עם אומץ, תעוזה, מגלה שגם בקוץ יש פריחה.

אויי ...כמה יצירתיות,מעוף.
תרשו לי לנשוף..בבוז
לכל אותם לועגים ,שעכשיו גואים בשפלותי.
הרשו לי לומר להם שאין בהם צורך,
שיפסיקו להקניט, כי אני לא קברניט.
וכשספינתי הקטנה עמוסה לעייפה,
אני קצת מרפה.
ולמרות שהגלים נוצצים היום,הלכתי לישון.
לא מפחד,ומחולשה
אני פשוט אוגרת תחמושת
לניצחון הבא.

תאמרו לה.
תאמרו לה שיש אהבה.
שהיא לא רחוקה,
שהיא לא צריכה להתבייש בשום מחשבה.
שמקבלים אותה כמו שהיא,בעצמה.
שהיא לא שונה, גם לא מיוחדת.
רק תאמרו לה,
לפני שהיא מועדת.

"המקום ינחם אתכם",
את מי הוא ינחם?
את המסרבים להתנחם?
זה לא שהם לא רוצים,
הם פשוט לא יכולים.
העולם בוער.
סופות שלגים.
אש,מים והרבה בוץ מעיק.
מי אני,מי אנחנו,שנקל,שננחם.
ברוך דיין האמת.

שיר ציפור,
ענן כחול,וורד בסלע
נוקפת בי אצבע.

ידיות נטרקות
צועקות רועשות,
חלודות משימוש,
עייפות מלרוץ.

אנשים שהולכים,
תינוקות שבאים,
רגשות מעורבים,בגוונים של צבעים.

אנשים משנים,תינוקות מחייכים
איכרים שקוצרים
אנשים חוששים.

בבא היום ארגיש עוד שייך
השפע ירד, השקט יצחק.
חושך סמיך שפותר את הכל,
אור שמאיר בגוון כה זהור.

יגיעו ימים,יגיעו חיים
מנסים משתדלים. מתייאשים,לא מרפים.

אנשים משנים,תינוקות מחייכים.
ואני מאמין, עוד יבואו ימים.

אז, כשהיינו ילדים,
והחיים היו יפים,
ולא היו שום דאגות,גם לא היו צרות,
והתקווה עוד לא אבדה,
במילם הייתה שזורה
וכל ציפור בשמיים בשרה על האהבה והחופש.
אז,כשכבר גדלנו והגדולים ממנו,ציפו לקצת יותר רצינות.
בהתחלה התמימות הייתה יפה,
לאט היא נשברה.
ואז הצלחנו,לשכנע,אפילו את עצמנו,
שמשהו אתנו לא בסדר.
שחלומות יש רק בזבל.
שכדאי שנהיה שפויים,וגם קצת מציאותיים.
חרות זה לא המודה,מה חושבים עלי יותר מעניין.
אז הצלחנו,לשכנע את עצמנו,שמשהו לא בסדר,איתנו.
לא ידענו. לו רק ידענו...
שלכולם החלומות,ואותם תקוות,
מול מסך הרוס של פוזות,מוסתרות המילים היפות,הטובות,הישנות והמנחמות-
שנותנות תקווה,מעלות חיוך ושאיפה צלולה.
לו רק ידענו,אז-כשהיינו ילדים,והתבגרנו.
אז בא נהיה בוגרים,
ונעוף לחלומות הילדות. לנשיקות של לילה טוב.
בא נפסיק לחשוב,רק לאהוב.
כי הפוזות לזבל,
ואנחנו, יותר מבסדר.

אותם הגלים,
אותם הצלילים,
אותה השמש ששוקעת כל יום, - אי שם בשחקים.
יום רודף יום. ועוד שנייה עברה,והמחוגים זזים ,בלי הפסקה.
"אין הווה בלי עבר" ,נזכרים הדורות הבאים...
אנשים שמסרו את נפשם,גיבורים ברוחם, בגופם.
ואני, איש ההווה, שהכל בשבילו כבר מוכן,-רוצה להודות לאותם ענקים, לאותם מלאכי על.
ותפילה בליבי יוצאת חרישית, אך נשמעת בקול רם.
אנה, -שאותם אנשים באותם הזמנים,לא השקיעו לשווא..
בחולות,בקרבות.-בזכותם יש לנו ארץ!
אלפיים שנה הם חיכו,לא שבעו,נבואת התנ"ך תתממש כך חלמו הם אותם ענקים!
להם רציתי להודות. והנה אני כאן. יש לנו ארץ, יש תקווה, ובראשנו-האמונה!
לא סתם השקיעו לשווא ועמלו,עלינו סמכו במלא העצמה!! יש לנו ארץ יש אמונה-עכשיו נפעל בתבונה!
ואני, רוצה לשנות עולמות , להרקיע שחקים, אסתפק ב לגעת בשמש...
אך עם כל החלום, כל החזון, גיליתי.
אני במיטה.
ציוץ ציפורים כבר נשמע..
קדימה איש ההווה, לעבודה!