יצירות של בלק אאוט

בס"ד
אלה.
היה נראה כאילו, הנה, סופסופ, משהו נפתח. לרגע.
והמחשבות שלי, לעצמי- כאילו מעצמן, היו למכתב.
בזכותך. בגללך. ולמעני.
כנראה שבכל זאת, סופסופ, משהו נפתח.
משהו נפתח.
היתה מוסיקה. החושך גבר על האור. הכל מדויק להחריד. וכולן פרצו. יש בעצימת עיניים ויש שלא. אבל הכל היה מדויק להחריד. ואת עמדת שם. והתפעלת.
ואני עמדתי שם. והתפעלתי. וקנאתי.
ובבטן שלי עלה הריקוד

עודנו.

קודם ראשית תום היום
בעת מצוק ומר היין
אזי גיליתי לך אותי.
הנני עדיין.

ובאחד האמשים
נעצבנו שנינו אלי גרם
תחת נטל חום מגשים
ושלושה ימים מטרם.

רק נותרה לי שתיקתנו העיקשת
שנכפתה בלב כבד.
ועינך ה-כה נואשת,
וצל אילן אחד אובד.

ובליל מליל של חום
שוב נפגשנו, רק בשמע,
בליל מילים עוברות לדום
ועולות עלי הדמע.

בס"ד

לילה ירד על העמק,
מילא השדות בצללים.
חצופים נושקים במתק
שלווה רכה צבעו המכחולים.
תן מילל לירח שלום,
חצב בודד רוקד בהמיה.
עוד מעט ילד הלילה יום,
הללויה.

בס"ד

מול.

מול מסכים
עם שני ידיים.
ושוב אותן מילים
מצטרפות למשפט
ונמחקות.

מול ניירות
עם עט אחד.
ושוב אותה העין
מסטרטטת מעצמה
ושום מילה.


מול מראה
השתקפות אחת
ושוב אותן עיניים
מחייכות מעצמן
ומשתתקות.

מולי.
בלי שום מחבוא
ושוב,
נמחקת, משתתקת
ושום מילה.

כל שררה וקול צווחה
נכתבו בחן ובמכחול.
מועקה שלא השתחררה
נפלה, שדודה, תחת יופי העול.

מילים יפות התנוצצו בדם.
דפי נוף החביאו והוחבאו.
גיטרות פרטו בלדה למיתר שנדם
ובתכול שמי שקיעה נצבעו.



"אנשים נוטים לפרש הפוך ממה שהיו מפרשים אילולא היו אנשים."

מוקדש.

ופתאום, מתוך העלטה
נרעדה הקליפה.
והחלו עולים סדקים-סדקים,
ונבקעה.
ומתוך הקליפה צף-עולה מעין רגשות.
שנאה ואהבה פורצים שלוחה
מתוך מעין הקנאה.
צף העצב על דמעות השמחה.
אך הנה התוגה פושטת בכל
ובריכת געגועים נדחקת לפינה.
כי צר המקום,
ועייפה הנערה.
והנה צפה, סגולה, השלווה.
ושוחה, מחפשת, מתאמצת,
ואיננה מוצאת.
ולתוך מעין הדמעות
נפלה התמימה,
וטובעת.

בס"ד

ריח של חידוש
מהול בריח של הזמן.
יד מושטת למישוש,
בעדינות של יד-אמן.

קמטי-קמטים של מים
וקמטים של זכרון.
גוף טובע בבשרים
מצבות של עוורון.

חיוך נמתח בחן
על שני פיות, באהבה.
עיניים נעצמות לאיטן
ושקט. שקט ושלווה.

בס"ד

נגן לי קצב בלי שמות,
דבר אליי בשירים.
קראתי אליך במגינות
אחכה לך עד קץ הנעורים.

זרקתי בהעיזי-
מה יופתה תשובתך
אחכה ברב פזיזי
יעלה, ואבֹא בראשי חדשיך.

בס"ד



הללויה
במחול האיילות
וריח אנפוף של תנור.
זוג עיניים,מבט-
אישון
ונקודת אור.

בס"ד

פעם חשוך
היה עושה לי פחד
לרצות לקחת פוך
ולשכב מתחת.

ואחר כך
רוח ערב מלטפת
גיטרה וחליל
ולצאת אל המרפסת.

ואחרי שנה-שנתיים
דיבור עם לא נודע
לא בחטא ולא בעין
אך כן במודע.

פעם כך ופעם ככה
אבל אף פעם
לא כמו אתמול
שלא כך ולא כך ולא ככה.

מול ריבוע מנגן
שגורם לי לפחד
לפעמים לכתוב, או לדבר
אולי

לבה מרגיש
אך רגשה אותה מכיש.
אהבתה הולמת כפטיש
משתוקקת להחיש,
אך מבטה מכאיב ומתיש.
במוחה יודעת
אסור לה לגעת.
לילות וימים היא משוועת
מטורפת, משוגעת.
במחשבתה היא מיגעת.
שכלה יודע ולבה מרגיש.
בהבנה עמוקה היא יודעת
בדמעה מתחילה היא בחריש,
ברינה נקצור תבואתה המשתרעת.

ושוב.
מתוך ענן אבק,
מתוך נבכי הנפש הפצועה,
מתוך כאב גדול,
אדם חדש יולד.
ושוב.
מתוך צלילי תוגה,
מתוך חליל שבור,
מתוך קולות זרות, ניכר
יבליח תו של שלווה.
מתוך צלילים מאובקים,
מתוך שברי הנפש,
מתוך הכאב המנוכר,
נולד היום אדם חדש
ואיתו נולדה מנגינת אהבה.

בס"ד
זה שיר שחילא דמשכנא ואני כתבנו ביחד.

את מגלפת לך עבר במתכת רותחת,
מבלי לשים לב לכוייותיך.
שוחה אלי חוף בקרח של שמן
שפעם עוד היה נוזלי וחי.
את מתמסרת לכאב ומוחה את זיעתך
מקווה שהוא יביא לך נחמה.
אמש העברת אותו על דעתה
וצרבת את נשמתה.

יד מלטפת,
סטירה על פניי,
דמעת כאב
לבי עוד חי.
מבט מרגיע,
שפתיים נושכת,
ידי על עיניי
שתיקה מתמשכת.
כתפיים חובקות,
קנאה לא נכרת.
הבכי נפרץ
לכאב מתמסרת.
בואי אמא,
חבקי ותרגיעי
לטפי בעינייך,
עד אליי תגיעי.
הבכי נפסק,
צלצול הסטירה מהדהד
אך למה כשכמו עכשיו,כמעט-
נעלם הרגש,
הגעגוע התאייד.