יצירות של אינטרנט?!

בס"ד
ירושליים שלי היא לא עיר אלא בית. ירושליים שלי, אינה מקום אלא דרך חיים . ירושליים שלי אלו בתי הכנסיות אך

גם התפילה עצמה שפורשת כנפיה על הסימטאות. ירושליים שלי היא זריחה מדהימה ושמש אדומה מחיכת על החומות

של העיר העתיקה. זה הניחוח שבאוויר והקסם שברחובות.זו ההרגשה המיוחדת שעוטפת אותי כבר בשער הגיא זו

הצהלה של כל אבן שזכתה לנוח בה.
ירושליים שלי היא מרכז העולם

עוד יבאו להם הימים,
בהם אשוב להיות תמים.
וכל שאלה ותהיה,
קשה ככל שתהיה,
תבוא לפתע על פיתרונה,
ולכך נורא אקווה.

ולבי ממתין למחר,
שישא בכנפיו את אור השחר.

וגם, גם אם עצוב עד בלי די אהיה,
אחכה להם לימים, יהיה מה שיהיה.
באם הירח יסתיר אורו, וגם הכוכבים יאספו נוגהם,
יספיק לי גם זיכרו,באשר אדע שהוא - שם.
עדי עת יבוא המחר,
שישא בכנפיו את אור השחר.

אזכור לי תמיד,
שגם לזה היום קדם הליל,
וכמו זוהר על היד צמיד,
תבוא הזריחה לכל אבודי איל. (אילותי בגלותי).

מתי יבוא לו יום המחר,
שישא בכנפיו את אור השחר.

נכון, לפעמים אני עצוב.
ונישמתי אסורה בכלוב,
אך לא, לא אשבר,
לעולם לא אוותר.

ובשעות הקשות, בימים האפלים,
אתנחם בא-ל א-לוהי הרוחות, במלך מלכי המלכים.
וגם כשנידמה שהוא לא רואה פניי,
אדע שהוא ממש פה דוחפני מאחורי.

ומהר. מהר אדע שהשחר לא יבוא מחר,אל תוכי הכואב.כי הוא נמצא אצלי, כבר מזמן - ממש בתוך הלב!

בס"ד
העצבות אופפת אותי, חודרת אל חדרי לבי מבצבצת בין חרכי נישמתי. אין פנים לה לעצבותי שחורה היא כלילה אטומה

היא מהחושך עמוקה מתהום.כינור בוכה אני לשיריה של העצבות שפורטת עלי ללא רחמים.אבחן את עצמי, מרגל עד

ראש אין בי מתום אלא פניה של העצבות משתקפות אלי בכל אשר אביט.חיי כמו מנהרה שחורה ללא תחילה אמצע

וסוף,בזחילה עלי להתקדם בה בינות לדרדריה השורטים על אבניה הפוצעות.כשגוברת

אולי הם לא כ"כ קשוחים שם למעלה, אולי כשנגיע למשפט האחרון יקבלו אותנו בזרועות פתוחות באהבה.

אולי ינהגו בנו בסלחנות? שמא, לא נשב ונצטער לנצח על מה שיכולנו להשיג?

אולי, כמו שכתוב הקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו?

אולי בסוף יבינו אותנו ינחמו יעודדו?

אולי רק אולי תוקף הדין לא כ"כ קשה? אולי בסופו של דבר לכולנו יש סיכוי.

אולי,אולי כן אבל אולי - אולי לא.