יצירות של שירת העשבים

ב"ה

ביום ראשון בשבת נסעתי עם מכר שאינו שומר תורה ומצוות.
במהלך שיחתנו אמר
"שמעתי יש לכם צום היום
או משהו כזה,
לא?"
נחמצתי.
לכם.. לכם ולא לו..
איזו החמצה.
למה, אח? מתי אבדת ושגית
ואיפה היינו כשזה קרה לך, אח אהוב,
תינוק שנשבה.
ולפי שהוציא את עצמו מהכלל..
לו היה שם לא היה נגאל?!
על כפיי הייתי נושאת את אחַיי
התמים, התועים
ואולי

ב"ה

"אני חושבת שאמונה זה דבר מאוד אישי. ששני אנשים לא מאמינים באותו האופן בדיוק. את מבינה, לכל אחד יש את השריטות שלו, את הדרך בה הוא עצמו רואה את החיים. זוהי גם הסיבה לכך שאף אחד לא יכול לקחת לך את האמונה שלך. אולי רק להשפיע עלייך, אבל לא לקחת- היא כולה שלך. כך אני מאמינה."
היא לקחה נשימה עמוקה והתיקה מבטה מהאופק, מסיטה אותו אל תוך עיניי. נשארנו שותקות שעה ארוכה, מבינות מהשתיקה את כל

המנגינה שוטפת אותי בנהר פנימי
ואת פניי בדמעות.
משהו בשיר הזה סחף את הקריסטלים שבפנים
הותיר אותי מקולפת מכל מה שחשבתי שאני
ריקה ממחיצות של שוא.
נשארתי רק אני להתמודד עם הדבר הגדול הזה שנקרא עצב.
לא היה לי מה להשיב, במה להתנחם.
"ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו."
מת?
סחף,
מרוקנת, כלומניקית, בת אנוש.
הכל הבל...
אני השטופה בדמעות של אמת ידעתי להשיב

שיר בוקע
מתוכי
מבפנים
עולה וזועק
רואים בַּפַנים?

אני עוד לא יודעת
מה היא,
המנגינה
לא מכירה את המילים
עוד
לא
מבינה

זה יגיע,
-גם אנחנו-
לשם

הקשיבי!
אני שומעת
בשקט
הכל
נרשם

נכתב בתחילתו של מסע. כשלומדים נושא כמו השואה, לא תמיד מבינים...

אנשים תמיד מספרים כשעצוב להם. כשצובט להם בלב.
שופכים את לבם השבור, מפזרים רסיסי כאב.
כמעט ולא מוצאים שיחת נפש שבאה מתוך שמחה. לשמוע- טוב לי, פשוט טוב לי.
למה כשרע מותר לבכות. למה כשטוב מראים רק מבחוץ.
יודעים מה? אני רוצה לבכות מרוב שמחה. לצעוק מאושר. להדביק.
אתם, אתם אינכם אמיתיים.
דוברי שיחות חולין, דורשים בשלומי באלף גרסאות ואף פעם לא מקשיבים לתשובה.
כזאת אמיתית, לא