יצירות של כמעט

היום היא עברה לידי. חלפה על פני.
בקושי הכרתי אותה, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראנו.
פתחתי את פי, לקרוא לה בשמה, שתסתובב ותביט בי,
לבקש שתבוא לבקר מדי פעם.
אך היא חלפה על פני, שטה עם הרוח. אפילו לא הפנתה את ראשה לעברי.
כנראה היתה טרודה בעיסוקיה.
חבל, הצטערתי.
התיישבתי בחזרה בבור שכריתי לעצמי.
מכורבלת, התנדנדתי כדי להתנחם ולהתחמם מעט.
מהרהרת,
ואולי לא היתה זו היא

אנחנו כאן, בארצות התימהון, בוהים בחרחורי הגסיסה של ראש השבט.
אף אחד כבר לא שואל,
כולם יודעים את התשובה וקנאים מכדי לחלוק אותה עם אנשים נחותים כמוני.
חבל, דוקא היה יכול להיות נחמד להתחפש לאלוהים.

ילדה,
למה את בוחרת בשתיקה?
מדוע אינך פותחת את פיך ומשתקת את העולם כולו?
הד הזעזוע.
העולם זקוק לניעור מחודש.
עשי זאת, ילדה.
פתחי את הפה,
שתקי את העולם,
גרמי לדמעותיך לזלוג ברחבי כל המדינות
לשטוף מעל האנשים את הזוהמה והליכלוך,
לנקות את העלים הירוקים משכבות האבק.
עשי זאת, ילדה!
.




ילדה?