יצירות של שרי ב.

אמליכך מלכי האהוב, מלך רם ונישא

אמליכך
מלך רחום,
ואליך ליבי אשא.
אמליכך ממקומי החשוך ואתה, בהדר, ממקומך תופיע

אמליכך
מליבי ההומה
ואתה תרחם ותושיע.
אמליכך
כי מלבדך -
אין לי עוד
אמליכך
ואזמר לך
בשיר, נבל ועוּד.
נכון, אני קטן
ואין לי לתת לך
מאום.
אך אתה
תקבל את ליבי
כמו אב
לילד עם מום.
וכששופר
בעיר יתקע
והעם כולם יחרדו -
אמליכך,
וכל עצמותי
בגיל לפניך ירעדו.
ואבקשך
שתתגלה בעולם
אהבתך.

כי אנו
אין לנו מלך
אלא אתה לבדך!

והנה פתאום
יבוא האדון
אל היכלו של מלך המלכים
הנה הוא בא
משיח, גאולה
מקדש נבנה
היינו שמחים.


הנה הבית
הגדול, המפואר
קדוש ומקודש
יורד באש.
הנה הארמון
של אבא ששב
ומקבץ פזורנו
הנה הנס!

ותינוקות של בית רבן
הנה רצים הם, שוחקים
וילדים בתום ליבם
תודה נושאים
אלי שחקים.

כי בזכותם,
כן, בזכותם
הנה הגיע

כי ביום ההוא
יִמָלֵא העולם
אור גדול
ואדם לרעהו
יחייך אז
בחום.

וביום ההוא
כתף אל כתף
נעמוד בלי ליפול
ואשה לרעותה
תחמיא אז
בתום.

וביום ההוא
נתמלא אהבה
וטלה עם ארי
ישחקו
בשלום.

וביום ההוא
אין כאב או מכה
רק זַכּוּת ורכּוּת
יורעפו
ממרום.

כי ביום ההוא
ברחמים גדולים
יקבץ הבורא
ילדים

מי זה דופק על דלתי
פתחי לי אחותי?
האם זה קול דודי
מבקש הוא את ידי?

מה זאת הרוח הזאת
המלטפת הראשים?
ומה הם אלו הקולות
באזני כמו לוחשים?

זה אלול שבא אלי
המלך כאן, בחדרַי
חדרֵי ליבי, כמו בניתוח
ערלה הוסרה, הכל פתוח

וזו הרוח על פני
המלך בא בשעַרַי
שער הרחמים הנה נפרץ
ותוך- כדי הדין נחרץ

והטל של שחרית
רוחץ, שוטף,

דמעה
מזוית עין
עוד צונחת,
אנחה עמומה
לב
פותחת,
תקוה תמה
תחינה
מותחת,
כי חמה
בראשי אילנות
עוד זורחת.

אנה אפנה
בשארית כוחי?
מי יענני
בקטנות מוחי?
אל מי אזעק
בנמיכות רוחי?
מי יאזין
ללחש שיחי?

רק אתה
נורא עלילה -
תמצא לי פתח
למחילה,
תקים, תשכיח
נפילה,
תענה כל
שאלה,
תמלא ליבי -
גילה.

ותפתח לי שער
לתפילה,
בשעת הנעילה.

אני סולם
רגלי בקרקע נטועות
אולי תקועות?
וראשי השמימה
גבהי עד אינסוף,
בי עולים ויורדים
מלאכי רצונות.

ואם אסק שמים
ואם אצנח לתהום-מים
הנך שם,
בכל מקום תמצאני
ותמיד תנקני
מחטאת ומאשם.

ותציבני איתן
ותראה לי גובהי
ויכולת-מעופי
האינסופי.

רציתי
להיות כמו שיבולת
עומדת זקופה
חגיגית.
בקשתי
כמוה, כח סיבולת
יכולת כניעה
אצילית.

נעה ברוח
תנועה עדינה
ירוקה עדיין
רווית גשמים.
באוושה חרישית
מצטרפות חברותיה
סמפוניה שוקטת-
שירת עשבים.

וכשרוח סוער
מרכינה את ראשה
לא מתבוסה-
מחכמה עמוקה.
לבל ישבר
גוה, שדרתה
בחלוף סערה
תגלה עוצמתה.

וכששמש