יצירות של יעקב רובין

כָּל יוֹם מְשַׁמֵּר זִכְרוֹנוֹת
מֵאֶתְמוֹל לֹא עָצַרְנוּ לִבְדֹּק
אֶת יְכֹלֶת הַנְּשִׂיאָה
וְהַיּוֹם אֵי שָׁם
מִישֶׁהוּ צוֹפֶה בָּנוּ
הוּא יוֹדֵעַ כִּי לַמְרוֹת הַכֹּל
אֶפְשָׁר שֶׁנָּנוּעַ
מֵעֵבֶר לְכָל אֹפֶק הַנִּרְאֶה לָעַיִן
מְחָטָיו שֶׁל אֹרֶן פּוֹרְטוֹת
מַנְגִּינָה נִפְלָאָה לִמְאוֹד
וּכְדַאי לְהַאֲזִין
בֵּין חַדְרֵי לִבְּכֶם.
עֲנָפִים דַּקִּים נִפְצָעִים בַּשְּׂרָף
בְּעוֹד הָאָדָם עֲדַיִן מְנַסֶּה
עֲלֵי שַׁלֶּכֶת חֲקוּקִים בְּדִידוּת וְגַעְגּוּעַ
זָעֲקָה הַגְּבֶרֶת הַגּוּצָה
וְצָעַקְתָּ חֲסַר מְנוּחָה
לְאָן
וְיָדַעְתָּ
שֶׁנִּבְרֵאתָ
וְכָל יוֹם
אֶפְשָׁר
קרדיט ניקוד לאפרת אקשטיין

ואת ערום ועריה
חשופה מכל חלקי נפשך
ואראך מתבוססת במבוכתך
הערתיך לידי עור וגוף
על מנת שחיים שלמים
בינך לבינך ומבלי להתפשט
תגשרי בין פנים וחוץ
שמיים וארץ
ללא מבוכה.

את הדרכים אפשר להכיר ברגליים
הטעמים בחיך
ואנשים עוד אַין

לא למדנו להכיל
את כל כולנו
לא הספקנו
להכיר

ימים נוראים שכאלו, לא לובשים לבן.
שהרי מעולם, גוויות הזיכרון לא נעטפו.
כמו כן לא מורידים דמעות,
הריסים עצמם אולצו לדום.

ישנם ימים שמעולם לא שבו
ראה זה פלא
שב אותו היום ואלו שאחריו
1.9.39
(לבובה הקטנה, גם לה הייתה צמה ארוכה ובלונדינית?)

א' אייר תש"ע

אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם
הושע יג, ח

אֲנָשִים בַּעֲלֵי זֶהוּת חֲלוּקָה הֵם מַסֵכוֹת
לִנְשָמוֹת בַּעֲלוֹת מַאֲבָק אֵיתָן וְעַתִּיק מֵאִתָּנוּ.
יֵש שֶיְּכַנּוּ אוֹתָן נִשְמוֹת הַתֹּהוּ
וְאוּלַי רַק מְדֻבּר בְּאָבְדָּן
חֲסַר שֵם פְּרָטִי
לוּ יְהִי הַמַּפְתֵּחַ

בְּחֹדֶש זִיו לְעֵת מִלּוּי יָרֵחַ
לוּ אַהֲבָה תְּמַלֵּא תַּפְקִיד
פְּנִימִי

מודה אני לפניך מלך חי וקים
שהחזרת בי נשמתי
בחמלה רבה - אמונתך.


כל חיינו מסע
למעשה
התנועה הנכונה
היא לעולם פנימה
אל מקום שאין לו שם
ולא דמות

כל חיינו מסע
מהלכים מוכתבים מראש
אי שם מישהו צופה בנו
הוא יודע כי למרות הכל
אפשר שננוע החוצה

והוא ממשיך להאמין

ואולי, עוד תמצא אחד כזה.
אולי ייגאל לצידך דיבור אחד.
שכל כולו
החיפוש התמידי
אחר הבלתי מושג
ייפסק לעת לא צפויה
כל כך מהר, בהבזקים של רגע
תאחז ותרדוף כאלו
חיים שלמים
כלהט החרב המתהפכת.
תודה כנה לאומרת שירה.