יצירות של אל הרי שומרון

כשעיניי נפקחו לזריחה אדומה
נסתי.
נאחזתי בקרנות המזבח
אך הן שיסעו ידיי,
ועזבתי,
ונשמטתי
אל תהום נשייה,
צבעה כשמש בוקר-
ארגמן של אוד עשֵן
זהב שמיים עליז,
בוהק חֶרֵב פז.
וזעקתי עד ניחרתי
ודמי-
כגיץ
ניתז.
נפילה.

אין שום כלום. עדיין קשה לעכל, אבל זה ככה.
כלום חוץ מאפור עמום, עגום וקודר כזה, משופשף בקצה, כמו שצובעים בעיפרון והקצוות נמרחים. כמו ענן גשם.
הכתמים הצבעוניים שכל-כך העסיקו אותי נמחקו עם הגשם הראשון, שכמו כל גשם ראשון, היה דביק ומגעיל והשאיר אחריו שלוליות עכורות. כל כך הרבה כתמים היו לי, בכתום, בסגול, באדום, בירוק. נשאר רק אפור. אני אוהב לדמיין את עצמי יושב באמצע, מחזיק את הראש כמו עובר, כי

אדוני האינסטלטור
ישב והקשיב
בעודי משתפך,
וחייך.
כשדיווחתי דליפה
בעיני השמאלית,
עמד והסביר-
(בלי לומר המחיר)
"הסוד", כך אמר
(בקול משי קר)
"הוא לפתוח הכל.
היה משוחרר".
אדוני האינסטלטור
עמד וצחק
כשדמעותיי הציפוני עד מחנק.
לא השארתי לו טיפ.