יצירות של עמיחי אלירז

הרגשת אכזבה, מעכל אל תוכי
חיסרון וכאב, מהומה,
הכאב מייסר, מעודד הדמעות
אך מכיל גם תחושת השלמה.

יותר מקורטוב התחושה הלזו
מתנחלת בין מוח ולב,
מעודדת קמעא, מחזקת מעט
בזכותה אף אחוש קצת שליו.

זהו דף שנסגר, חוויות נצרבו
לא אובדות בדמעות הפרידה,
זהו שלב בבניין, עוד פיסת התקדמות
אל אותה אהובה יחידה.

מול קיר המונע המשך הטיפוס
ניצב ושואל מה הדרך,
ריסוק במורד או לדפוק את הראש
במחסום עד אפול על הברך.

או אולי זה בכלל מרמז על כיוון
חשיבה חיובית ויוצרת,
מעבר מסביב או מעל המחסום
הצלחה בכל דרך אחרת.

ההבדל במבט על הטוב או הרע
בעמקי נפשות הוא טמון,
האזכה למבט שרואה את האור
ובטוב מעניק הוא אמון?

מקווה
משתדל
כוסף.

ויהי בתקופה עתיקה
בראשית שלטונות מלכים,
דבר ה' התגלה לשמואל
ואמר לו דברים נכוחים.

"לך לבית לחם העיר
ותמשח לי את בנו של ישי,
שימלוך על עמי בגבורה
וינהיג את זרעם של דורשַי"

וילך שמואל ברגליו
ויקח שור לזבח שלמים,
ויקרא למשפחת ישי
להמליך ציץ מזרע קדומים.

ולפתע ראה למולו
את הבן הגדול, הבכור,
ויחשוב בליבו "זהו זה!
הוא המלך, צריך בו לבחור".

אך ה' לא הסכים לדבריו
ואמר "לא ימלוך אליאב,
כי אדם בעיניו הוא בוחן
אך ה' יסתכל בלבב".

כל בחינה חיצונית לא טובה
כי רואַה היא את חוץ הקנקן,
אך בעצם הפנים עיקרי
ורק שם יבַחֵן ה"מתוקן".

מביט בו זקוף, מתנוסס בגאון
ניצב הוא בינות לשחקים,
בסמל דוד ובפסי הטלית
קורא הוא לְשוב רחוקים

מביט בו נמוך, חצי תורן יורד
הוא משפיל מבטו לבנים,
שנפלו על תקומת ישראל בארצו
וטמונים בין עצי אורנים.

מביט בו דומם, בקצהו דמעה
כי רואה הוא מלחמת אחים,
הרואים בו סימן לקריעת נחלה
ופוגעים בו, קורעים נתחים.

מביט בו גאה, אל שמים נישא
עננים מלטף

'לך אל פסגת הר נבו'
התבשר בבשורה המרה,
"כי מנגד תראה את הארץ"
ותביט בה מארץ גזירה.

אך מדוע בוראי נענשתי
בחומרה כה רבה, בקפידה,
רצוני לחונן את ארצך
אף כאבר ציפור, בנדידה.

רצוני למלא השליחות
הדרכת ישראל לארצו,
לקרב העולם לשלימות
לקרב את הרע אל קיצו.

ישנן שאלות שנשארות פתוחות...

ועמי שוב חוזר
והוא חי ונושם,
החלום הרחוק
החל מתגשם.

ירקות ופירות
מתרבים הם בגן,
והארץ פורחת
מצמיחה היא דגן.

ברחובות הקריה
ילדים כך רצים,
ובמקום דרדרים
הפרחים מציצים.

וענפי העצים
כבר נותנים הפירות,
והקץ המגולה
מתמלא בזמירות.

ירושלים בלב של כל איש יהודי,
כפסגה, כתקווה, כחלום,
שרדה היא תמיד, בכל זמן ועיתים,
בתקופת מלחמה ושלום.

בשעריה קראו חיילים נרגשים,
"חרוטה את בדיו של דמנו,
שעריך פתחנו, למקדש מצפים,
לבנותו במהרה בימינו".

עוד בשחר ימים, כשנולד אז העם,
סופר יעודו מיני אז עד עולם.
ממלכת כהנים וגוי של קדושה,
אך במשך דורות נרדמה הדרישה.

גלה העם מארצו, חירותו אז אבדה,
החיים כאומה נהפכו אגדה.
כל יום רק לשרוד, לשמור על גחלת,
ובחיים של תורה להאריך התוחלת.

בדל"ת אמות הסתגר ישראל,
וחיכה וציפה לבואו של גואל.
אך מה עם גילוי ה' בעולם?
יעוד זה התמוסס, אט אט נעלם.

והנה

אם הייתי צריך לתאר את תחושותי, הייתי מנסה את הכיוון של הצורות והצבעים. בצלילים אני פחות מבין ומילים זה מכבסה אחת גדולה.
לפעמים התחושה מתלבשת בקווים ישרים ורכים. אז לרוב אני ארגיש טוב, נינוח, רגוע. לפעמים הקווים הללו נעשים גליים ואז הנפש מתחילה לסעור. משהו מרטיט את המיתרים שם, בתוך הנפש, והקווים שלה מתחילים לזוז. "קווי הנפש" אני קורא להם. ככל שהגל שלהם יותר גבוה, הפריטה שם בפנים יוותר חזקה, יותר עוצמתית. לפעמים הקו הזה יכול ממש להשתגע, למשל אם אני מרגיש אהבה עצומה בלב ואז זה אומר שאין פריטה על המיתרים אלא יצירה
לפעמים הקווים הללו מקשיחים ואז זה אומר שלא טוב לה, לנפש שלי. כואב לה. לפעמים יש קו ישר בירידה מתונה ואז זה אומר שהיא קצת יבשה. עצוב לה בפנים אבל זה עדיין לא כ"כ מציק לה. לפעמים יש זיגזגים חדים לצדדים, למעלה ולמטה ואז המצב ממש קטסטרופה. אם אני לא אעשה משהו היא עלולה להתחיל לצעוק עלי בקול רם כ"כ עד שכבר לא אצליח לשמוע אותה ולא אבין למה אני ממש כאוב ועצוב. אם מפסיקים לשמוע אותה זה האסון הכי גדול
גם צבעים יכולים לתאר את התחושות והרגשות. הצבע הלבן, עם זוהר מסביב הוא הצבע שמסמל לי את האהבה. ככל שהכדור הלבן הזה יותר גדול, הרגש הזה יותר נמצא שם בפנים. אם הכדור הזה גם קופץ זה אומר שהאהבה הזאת ממש משתוללת והנפש פוצחת במחול אדיר סביב משהו שהיא לא יודעת מה הוא (ליתר דיוק, מה היא...) ולוקח לה הרבה זמן להירגע. לפעמים חודשים שלמים.
אם הצבע השולט הוא הצבע "הכחול העמוק" (מזל שמאיר אריאל ניסח את ההגדרה הזאת. מה היינו עושים בלעדיה...), זה שהוא לא חד מימדי אלא מתבונן לעומק, יש שם רוגע, אבל לא שיטחי אלא חודר, מתבונן. בכללי, משפחת הכחולים מסמנים רוגע. התכלת מסמל רוגע יותר פשוט. צבע של ים, אני יכול שעות להתבונן בים ולא להפסיק. לחדש את המבט כל רגע.
הירוק הבהיר מסמל עליזות מסויימת. למשל אם נולד פתאום יום (לגמרי במקרה ובלי כוונה...) שבו קמתי על רגל ימין ובלי מחשבות ארוכות מדי, סתם יום עליז, כזה עם חיוך על הפנים בלי סיבה מוגדרת, הוא יהיה צבוע בצבע הירוק הזה. ברוב הזמן בו אני עליז לא ישלוט רק הצבע הירוק אלא תהיה משולבת תכלת. טיפה רוגע. בלי עליזות יתר. התמונה האופטימלית במצב הזה תהיה כרי דשא עצומים פרוסים על גבעות נמוכות המתחברות עם השמים בקו

ראיתי רבים ששיבחו וזימרו
על שווקים הפזורים בשביליך,
על חומות ישנות הסוגרות את ליבך
על דקלים ומבחר שעריך.

ראיתי רבים שתלו בך תקוות
ברחובות, בבתים, בנעריך,
בקריאת הרוכלים והמון מצבות
של קברים ותילי חורבותיך.

אך בכל זאת ראיתי עצבות בליבך
חונקות בפנים דמעותיך,
ולמרות הכתרים שקשרו לראשך
לא זהרת וכבשת אנחותיך.

כי כל עניינך הוא חיבור לשחקים
עיר קדושה ומקדש דביריך,
את מרכז העולם ופסגת מטרתו
עיר דוד וקריית נביאיך.

השראת השכינה בך למעלה מגבול
סנהדרין ובניך-בוניך,
עיר הקודש, מקדש, את מחצב גאולה
הופעת פעמי גואליך.

בלחישת דמדומים עגומה, רחוקה
מתקפלת השמש דומם,
בַשמיים גוונים אדומים זועקים
עת שקעה החמה אל הים.


עוד יום שעבר והותיר חותמו
על כל עשב ופרח צעיר,
שעלזו בבוקרו ועייפו בערבו
עד קיפלו גבעולם הצעיר.


אחרוני הדרורים כבר נרדם בקינו
מחייך הירח בְרוך,
מרחוק כבר ניבט אור של בוקר חדש
השולח זיוו הארוך.

יום יבוא והאופק יזהיר בזהב
קול שופר יהדהד, עת רצון,
בקריאות של שמחה ודמעות התרגשות
נשוב אל הגוש בששון.

פזמון: עוד נשוב ונשלוט בכל עוז וגבורה,
הוא יבוא, יום גדול ונורא.

החולות נישב ונפריח שממה
את ארצנו שלנו חיכתה,
לא נתנה הפירות לצרים ואויבים
בדממה היא עמדה וציפתה.

פזמון...

קול תורה יתנגן, קול שינון ילדים
משחקי נערים במגרש,
יום

שמחת הסוכות בי עולה, מתנשאת
חצובה היא עמוק בנשמה,
ממקום כה קדוש היא בוקעת בחום
ממצווה ועמקות עצומה.

ישמח אז הסב ויגל ישראל
בראותו את בניו מקפצים,
בשמחת שואבה מרקדים בכל עוז
וברון כל רשעה מנפצים.

פעם אחת הסתובבתי בחוץ,
ופגשתי אדם קצת מוזר,
הוא היה מעורבב בזכויות וחובות,
הוא רחמן והוא גם כן אכזר.

הוא עזר לי הרבה כשהייתי צריך,
אך בגד בי לעת זקנותו,
ועליו אז כעסתי, פתאום נעלם,
וכך זה נמשך עד מותו.

לא ידעתי האם עת לבכות או לשחוק,
והיחס אליו הוא מורכב,
כי הייתי עצוב על אדם שעזר,
אך שמחתי על נחל אכזב.

ולבסוף בליבי התקבלה החלטה,
שאסור

עומדים חיילים בפתחו של אולם,
וזוהר הוא באור יקרות,
מוּבלים הם מיד אל מקום מושבם,
ואורם מנצנץ כנרות.

על כיסא הכבוד יושב הבורא
וקורא בשמחה לבניו,
שנפלו על תקומת ישראל בארצם,
והיו הם בחינת כֹהניו.

"בואו בני, בחדווה, ברינה,
ועלו אל היכל משכנכם,
ואין כל בריה, אף מושלמת מאוד,
שתוכל לעמוד לידכם"

וארסתיך לי מולדת עולם
בסידור התפילה, בתורה,
בשינון ילדים וזקנים
במשנה, הלכה וגמרא.

וארסתיך לי מולדת עולם
בשלטון, בכתרי מלוכה,
בחיי גוי קדוש בארצו
בחדווה, בששון ושמחה.

וארסתיך לי מולדת עולם
בחוד החנית, ברובה,
בדמי קניתיך קניין עד
במלחמת עבר והווה.

וארסתיך לי מולדת עולם
בכינור, בתופים, בחליל,
ניגוני לכבודך הן אקדיש
במקדש, בתפילה

בנפול פרעונים, מצרִיִים,
שמך לא נשכח, בוודאי,
לנוכח אותות ומופתים,
יודה גם שקרן ובדאי.

אך בזמן של גלות והסתר,
כבר צמחו טענות פה ושם,
עת שובינו ישבו בשלווה,
ועמנו בקושי נשם.

אז "אולי" וגם "שמא" עלו,
עת סבלנו כבר די והותר,
וכוחנו כבר תם ואזל,
ולשאת לא יכולנו יותר.

אז מטרת ליל הסדר הינה
להזכיר לכולם נשכחות,
איך היו גאולה וניסים,
בתקופה

שוכבת האם, בנשימות אחרונות,
ושומעת בחוש מעורפל,
עת קול המיילדת בגיל מתרונן,
"יש בן ושיהיה במזל",

"קִראו לו בשם המבטא צערי,
שׁיִשָֹּא את הצער בלב,
'בן אוני' אכנהו בעת גסיסתי,
ובשמו יבטא הכאב".

אך אביו לא כינהו בשם העצוב,
הוא קרא לו בשם 'בנימין',
לדורות הוא יזכיר את תקומת ישראל,
כי צופן הוא את קץ הימין.

יונה לבנה בשמים של תכלת,
עכשיו היא ברחה מאש מאכלת.
מאתיים ועשר שנים היא מנתה,
ועכשיו היא בורחת, האויב מכריתה.

יונה לבנה מגיעה לביתה,
לוחמת ומנצחת את מלחמתה.
חיה בשלום בקן מקרשים,
באים שועלים ואותה מגרשים.

לאחר שבעים שנה חוזרת עם ליווי,
הנשר המולך מצילהּ מכילוי.
אבל זאבים בה שולטים לבסוף,
ולשוב לביתה ממשיכה היא לכסוף.

יונה מבהיקה חוזרת