"הנה, זאת אני שסוחבת את הילדה עם החיילות האחרות", מצביעה טל גלר על דמות קצינה במדי חאקי וכובע עם סמל כחול לבן, שמרימה מהאספלט ילדה בת 13.

הילדה מתנגדת ומנסה לברוח, הקצינה וחברותיה מעלות אותה לאוטובוס המגורשים. הצעקות המוכרות "למה אתם עושים את זה?!" מהרחובות הלוהטים של קיץ תשס"ה בנווה דקלים נשמעות היטב מבעד למסך המחשב בדירה האלגנטית והממוזגת בקריית יובל הירושלמית.

הסרטון ממשיך לרוץ, וטל צופה בו בפנים חתומות. על המסך מוקרנת סצנה מפורסמת של קצינה שקורסת בפינה ליד האוטובוס, ופורצת בבכי מטלטל ובלתי ניתן לעצירה. קצין ניגש ומנסה להרגיע אותה, ללא הצלחה. הקצינה ממשיכה לשבת, מליטה את פניה בידיה והדמעות לא מפסיקות. טל מתבוננת בקצינה הבוכייה במבט מרוכז ואז שוברת את השתיקה ואומרת: "זאת אני".

החיים החדשים של טל גלר (32) נראים רחוקים מאוד מדמותה של אותה קצינה צעירה במדים ובאפוד הכחול. היא עורכת דין המתמחה בנדל"ן ומגשרת שעובדת מהבית, ומקפידה לא להופיע בבתי משפט מטעמים הלכתיים. היא אמא לילד בן שנה וחצי ורעיה לצחי – פיזיקאי שלמד עשר שנים בישיבת הר המור. ברחוב שבו היא גרה מסתובבים ילדים בכיפות גדולות ואברכים מזוקנים. היא עצמה עטויה כיסוי ראש מלא ולבושה בטוב טעם, על פי כל כללי הצניעות. מי שלא מכיר את סיפורה, יטעה לחשוב שהיא גדלה בהתנחלות קלאסית ושאת לימודיה עשתה באולפנה תורנית נחשבת.

אבל כבר 12 שנה שגלר נושאת עמה את הסיפור שעדיין לא העזה לספר. "עד היום התחמקתי מלדבר על זה עם אנשים, הייתי כל הזמן מתנצלת על זה", היא מגלה, "כשבאתי לקהילה פה, אחת השכנות שלי, שמשפחתה מגוש קטיף, שמעה שהייתי בגירוש. היא שאלה: 'גירשת גם אותי מהבית?'. כשהעברתי הרצאות לבנות אולפנה על החזרה שלי בתשובה וציינתי בדרך אגב שהשתתפתי בגירוש, הייתה לפתע דממה של הלם בקהל. מיהרתי לומר שאני מעדיפה לא להרחיב בנושא, אבל אחרי ההרצאה בנות ניגשו ושאלו אותי איפה בדיוק פיניתי, ואני הייתי מסמיקה".

גלר, טיפוס שכלתני ובעל שליטה עצמית, מגלה שאת הסרטון הזה, אשר מתעד את השתתפותה בגירוש כולל ההתפרקות, היא מעזה לראות כעת, 12 שנים אחרי, רק בפעם השנייה בחייה. עד היום הייתה מוכנה להקרין אותו לאחרים, אבל ממהרת לצאת מן החדר כדי לא לצפות בו בעצמה.

אז מה קרה עכשיו שהיית מוכנה לצפות בו?

"לא יודעת", היא מהורהרת, "אולי אני מרגישה שעכשיו יש מעגל שמבחינתי עומד להיסגר. אולי זו סגירה של תהליך התשובה שלי בעניין הזה. אני מרגישה כל הזמן צורך להתנצל על מה שעשיתי, אבל בעומק אני מבינה שזה מה שקירב אותי לתורה ומצוות. אנחנו לא מבינים איך הדבר הזה היה לטובה, אבל בחיים הפרטיים שלי – זו הייתה הדרך לקרב את הנשמה שלי. אני רואה את עצמי עכשיו ממקום אחר בחיים.

''מהמקום הזה, ברור שלא הייתי מתגייסת בגיל 18, ברור שהייתי מסרבת פקודה לדבר הזה. החרטה על המעשה תמיד קיימת, אבל יש פה סגירת מעגל כי אני רואה את טל שבסרט ויודעת שאני כבר טל אחרת. זו לא אני מי שהייתה שם".

"ציפיתי שהם יקללו אותנו"

היא הייתה צעירה חדורת אידיאלים שגדלה בבית בעל השקפות שמאלניות בשכונת ארמון הנציב בירושלים. "ערבים מג'בל מוכבר גנבו לנו את האוטו עשר פעמים, ושרפו לנו אותו פעם אחת. ובכל זאת הייתה לנו מנקה ערבייה משם, ואמא שלי הייתה מחזירה אותה חופשי לכפר. גדלנו על זה שיש ערבים טובים ויש שלא, אבל כולם בני אדם ובסך הכול אנחנו חברים. למרות שגרתי קרוב לשם, לא נסענו בכלל למקומות כמו קבר רחל וגוש עציון, כי זה מסוכן ולמה סתם לעצבן את הערבים. אפילו מכביש 443 לא נסענו כי הוא נחשב מסוכן".

בהתאם לחינוך ולערכים שקיבלה בבית, ידעה גלר מגיל צעיר שתרצה להיות מפקדת בצבא. כבחורה בעלת אמביציות גבוהות, הייתה רגילה לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה. קיץ תשס"ה תפס אותה בדרגת סגן משנה בבית הספר הצבאי להדרכה בצריפין. היא הועברה למחנה רעים סמוך לגוש קטיף. "אצלכם חושבים שהייתה לנו הכנה מנטלית, ששטפו לנו את הראש והכינו אותנו למפגש הזה. זה ממש לא נכון", היא מעידה, "בתכל'ס הייתה לנו רק הכנה טכנית, איך שלוש קצינות מרימות מישהי מהרצפה. הלוואי שמישהו היה מדבר איתנו, אולי היה לנו אל מי לחזור אחר כך, שיעזרו לנו להתמודד עם הטראומה. היה לנו רק כנס אחד שבו הסבירו לנו מי האנשים האלה, מה זו התיישבות. הרי למה שנכיר אותם? בחיים לא הייתי בנוה דקלים".

כשהסבירו לך את המשימה, לא הרגשת שמשהו לא בסדר?

"את, שגדלת כבחורה דתייה, מבינה שהגירוש הוא דבר נוראי. אבל אני הרגשתי אז שאני פועלת להצלת נפשות. חשבתי שאני עוזרת להם לצאת ממקום מסוכן, שהילדים שלהם נהרגים שם כל יום. החליטו בשבילם החלטה שעוזרת להם. בשכל הייתי בטוחה לגמרי שאני עושה דבר טוב". גלר מוסיפה שהיה לה גם רצון פטריוטי "להיות שותפה בהתרחשות משמעותית של מדינת ישראל. לכן לא היה אצלי בכלל דיון אם לבצע או לא".

המפגש הראשון שלה עם מתיישבי גוש קטיף הפתיע אותה במיוחד. היא הייתה עם שאר החיילים במחנה רעים, בעיצומן של סימולציות לפינוי. מחוץ למחנה נמתחה השרשרת האנושית, שהעבירה לחיילים מסר בלתי צפוי.

"ציפיתי שהם יקללו אותנו או משהו כזה, אבל במקום זה הם התחילו לשיר 'אוהבים את צה"ל'. שאלתי את עצמי: רגע, אותם נפנה? הם לא אמורים להילחם בנו? אבל הם ממש כמונו, זה כמו לפנות את עצמנו. הייתי בשוק מזה". המפגש הבא המשיך את אותה רוח של חיבוק והכלה כלפיה וכלפי חבריה שהגיעו לבצע את הגירוש: "המתנחלים ניסו להכניס אותנו לבית שלהם, לדבר איתנו".

הגעת חדורה בחשיבות המשימה. איך את מסבירה את הבכי וההתפרקות שלך במהלך הגירוש?

"החיבוק הזה שהם העניקו לנו, ההכלה הבלתי נתפסת הזאת, הצליחו להוציא את האמת מתוכי, כי אחרת למה שזה יזיז לי אם אני חושבת שאני עושה את המעשה הנכון? הבכי הזה מעומקא דליבא יצא דווקא בגלל שהסביבה הזאת לא נידתה אותי. אני לא חושבת שהשכל שלי בכה", היא מדגישה, "אלא הנשמה היהודית שלי הבינה שזה לא נתפס לגרש יהודי מהבית שלו, שזה לא הדבר הנכון. שם היה הפתח לתשובה שלי".

גלר נזכרת במשפחת כהן מנוה דקלים שהכניסה אותם לביתה בלילה שלפני הפינוי. היא עצמה קשרה שיחה ארוכה עם בתם איילה, שהייתה אז בת 13. "הצבא שלח אותנו שנלך לדבר עם האנשים, אולי הם יסכימו לצאת מעצמם. הכרתי את איילה ונקשרתי אליה, היא הייתה בדיוק בגיל של אחי. בלילה הזה, כשהגעתי לגירוש ופגשתי את התושבים, הבנתי בפעם הראשונה בחיים שבשבילם זה לא סתם עוד מקום. עד אז חשבתי – מה זה משנה? נותנים לך כסף ואתה עובר למקום אחר, גם אני הייתי מסכימה לזה. כשדיברתי איתם הבנתי שזה מאוד משנה להם. בבית הספר שלי אף אחד לא דיבר ככה על ארץ ישראל".

המראה המנוכר שאפיין את החיילים בשחור לנוכח מראות קורעי לב שחלפו מולם בימי הגירוש, פסח על גלר. "ניסו להפוך אותנו לרובוטים, אצלי זה לא עבד. אני אדם, אישה, כשמעמידים מולי ילד בן שלוש ואומרים 'תראו מה אתם עושים לילד הזה, הוא בוכה בגללכם', ברור שזה משפיע עליי. אני זוכרת שהוצאנו אישה בהיריון שהחזיקה עוד ילד.

''היא אמרה: 'תצלמו, תצלמו, שיראו מי הוציא את הילד הזה מהבית'. זו הייתה הפעם הראשונה שהתפרקתי. זה עצוב. בכלל, לשים את האנשים על אוטובוסים ולסגור אחריהם את הדלתות – זה לא שפוי. הם גם לא יודעים לאן הם הולכים. ואחר כך היו משפחות שהתפרקו בגלל זה, ואתה יודע שאתה חלק מזה. שיא השיאים מבחינתי היה להוציא את איילה. אתה לוקח אותי לפנות ילדה אחרי שישבתי איתה כל הלילה?!".

אם היה לך כל כך קשה, מדוע המשכת?

"אין דבר כזה אצלי. אתה לא עוצר לחשוב בין לבין. הייתי ילדה בת 20, שלא היה אתגר בחיים שהיא לא עמדה בו. אני גם אדם מאוד מערכתי, לא מבקר את המערכת. גם הרגשות האלה בכלל לא היו מבוררים אצלי. התכונה שלי לסיים כל דבר שאני מתחילה בו גברה על הרגשות האלה ולכן הם לא גרמו לי לעצור".

ואצל חברייך למשימה הרגשת איזשהו שבר, קושי?

"לא יודעת מה קרה שם, כולם ביצעו. היה למשל אדם דתי שהוציא את אחותו מהבית במושב קטיף. בכלל, היו הרבה כיפות סרוגות שעשו את זה. מילא אני, אבל תשאלי איך אנשים כאלה עשו את זה? אין לי מושג".

הריח שלא מרפה

ההצטיינות של גלר וחבריה במשימה, העניקה להם צ'ופר מהמפקדים: סופשבוע בבית, ולאחריו הצטרפות לכוחות הגירוש ביום ראשון ביישוב חומש בצפון השומרון. "איך המשכתי לחומש? אל תשאלי אותי. אלה שאלות קשות. אולי כוח האינרציה, לא יודעת. בכלל, בצבא יש כוחות חזקים יותר ממה שאתה חושב שמופעלים עליך ועל הרצונות שלך. בסוף הכול מתכופף לצורך של הצבא".

את חוזרת הביתה לשבת אחרי ימים של גירוש בגוש קטיף. משהו קורה לך?

"ביום שישי, כשיצאנו הביתה, ישבתי באוטובוס וכל הדרך מהדרום עד ירושלים – דמעות, דמעות. אפילו לא בכי. לא יכולה להסביר למה, עברתי בתוכי איזו טראומה. תמיד שואלים אותי איך חזרתי בתשובה – אז לא נפלתי לבור ולא ראיתי את האור, אבל כנראה זו הייתה נקודה שכן עוררה אותי. ירדתי מהאוטובוס והגעתי לשביל הכניסה לבית שלנו. הסתכלתי עליו ופתאום הבנתי מה זה הבית, מה זו האדמה הזו, זה לא סתם. כל מה שהיה שם חיבר אותי להבנה של בית, של ארץ ישראל, שזה המקום שלנו".

החיבור לארץ ישראל שנולד אצלה בעקבות הגירוש, מוביל אותה גם בשאיפה לתיקון בעתיד בתחום הזה: "אהבת הארץ הולכת איתי כל הזמן. כשיש פינוי בעמונה אני רואה איך כולם מתגבשים סביב זה. זה לא כמו אידיאולוגיה של השמאל, פה זה מונע מאמונה חזקה בדרך ה'. אני רוצה לגור יום אחד ביישוב כדי לתקן, נראה לי שזה התיקון שלי. האמת, שהיינו רוצים לגור ביישוב בגוש קטיף", היא מייחלת.

הרהורי התשובה הראשונים שעלו אצלה בדמעות באוטובוס מגוש קטיף, היתרגמו לאחר זמן קצר לתהליך תשובה מזורז שלא נשא פרי. לאחר חודש וחצי של חצאיות ושמירת מצוות, היא השליכה מעליה הכול בהרגשה שהדברים אינם מבוססים אצלה. היא יצאה לטיול בדרום אמריקה, חזרה לארץ והתחילה לימודי משפטים כמתוכנן, ורק באקדמיה החלה בתהליך שכלי ושקול בחזרה ליהדות. בתחילה נמשכה אל הזרם הליטאי, שהעניק לה מוחלטות בקיום ההלכות. כשפגשה את בעלה, כאמור אברך בהר המור, נחשפה אט אט לעולם מושגים חדש, שהיום כבר שגור על פיה ואהוב עליה מאוד.

את מתארת את עצמך כאדם שמאוד מעריך את המערכת הצבאית ומחובר אליה. סיפרת לי שעשית מילואים ממש עד יום החתונה שלך. במבט לאחור, היית מסרבת לבצע פקודה כזאת?

"ברור", היא נחרצת, "הייתי נכנסת לכלא נקודה, סוף פסוק. בתהליך התשובה רצון ה' עולה למדרגה הכי גבוהה בסדר העדיפויות שלי, והיום אני פותרת כך הרבה קונפליקטים. לא משנה מה אני רוצה, יש רצון ה' והוא הקובע. ה' ריחם עליי וזיכה אותי לראות את האמת בבירור. היום, כשאני יודעת מה האמת, אני מוכנה ליותר מאשר להיכנס לכלא בשביל זה".

יש משהו שהולך איתך עד היום ומזכיר לך את הגירוש?

"ריחות", היא משיבה אוטומטית תשובה פחות צפויה. "היה קיץ, אנחנו עם מדים והבנות עם חולצות ארוכות, כל הזמן היה ריח חזק של זיעה. כשראית אותי בוכה בסרט, ביקשתי שיביאו לי מים. הרגשתי שאני חייבת לנקות את הידיים מהריח הזה. מאז, כל קיץ כשיש ריחות של זיעה זה ישר מחזיר אותי לשם".

אגב, היא מספרת, גם הכובע והווסט מהגירוש היו שמורים אצלה תקופה קצרה עד שהשאילה אותם לצורך סרט על הגירוש ומאז לא חזרו אליה. "הם לא החזירו לי את זה, ברוך ה'. בהתחלה לא רציתי להיפטר מהדברים שקשורים לזה, כי דרך החפץ אתה מתחבר לחוויה. אבל עכשיו מבחינתי זה לא אות גבורה אלא אות קין".

לתקן את האמונה שנשברה

קשה לעצור את שטף דיבורה של גלר, אדם מאוד ורבלי ומלא ביטחון. גם כשהיא מדברת על הרגעים שכואב לה לשחזר, היא שומרת על טון מאופק. "אני מצליחה לדבר על זה כי אני מוציאה את עצמי מעצמי", היא מנסה להסביר, "אנשים יכולים לחשוב: הנה, היא יושבת לה במזגן בסבבה, לא בוכה, לא מתפרקת. אז נכון שזה גם תהליך התשובה שעברתי והשנים שאיתו, אבל בסוף – כשאני בתפקיד אז אני מספרת כי זה מה שאני צריכה לעשות.

''אחר כך אני אשאר פה עם כל התחושות של אחרי, עם חוסר הביטחון". לא פשוט לה להתראיין על ימי הגירוש, היא מודה, אבל זה חלק מתהליך התיקון שהיא משלימה דווקא השנה. "יכולתי בכל שלב ב‑12 השנים האחרונות להתקשר לעיתון ולהתראיין, אני יודעת שזה אחלה סיפור, זה היה תופס. אבל לא הייתי במקום הזה".

השנה, מבטיחה גלר, לא תהיה אצלה ככל השנים. "כל השנים האלה אצלנו בבית ידעו שגוש קטיף זה משהו שלא מדברים עליו. לא קראתי כתבות, לא רציתי לדעת מה קורה איתם, כשניסיתי לראות סרטים – עצרתי אחרי כמה דקות. לא הייתי מסוגלת. השנה אני מרגישה שגוש קטיף אצלי יהיה בסימן להתמודד עם זה. לצפות, לקרוא, גם זה שאני מספרת כאן את הסיפור שלי. אני אגלוש לכל מיני דברים שקשורים לגירוש עד שלא אוכל יותר".

היא מפסיקה פתאום את רצף הדיבור, ומזמזמת את המילים של חנן בן ארי שהולכות איתה בתקופה האחרונה: "אמא, אם הייתי יכול רק לרפא את הגעגוע... עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם". "כל פעם נקרע לי הלב כשאני שומעת את השיר הזה. מילים כל כך אמיתיות, געגוע כזה...", ולראשונה קולה נשבר והיא מוחה את העיניים. "הנה, את מצליחה", היא אומרת בחיוך עצוב ומצביעה על הדמעות.

מילות השיר מביאות אותה לדבר גם על פן נוסף של תיקון: "יש שורה בשיר: אמא אם הייתי יכול להאמין לך. תראי כמה דברים נשברו שם. אנשים האמינו שזה לא יקרה ונוצר אצלם שבר באמונה. אני מרגישה שהתיקון שלי הוא לחזק את האמונה שלי, ואם אנחנו עם אחד, אז חיזוק של האמונה שלי יכול להשפיע על אלה שקצת איבדו את האמונה שלהם בגלל זה".

גלר לא מתכוונת לעצור את סגירת המעגל רק במפגש עם תיעודים מהגירוש. היא מרגישה מוכנה גם למפגש חי עם האנשים שעקרה מביתם. "במהלך כל השנים עניין אותי מאוד לדעת מה קורה עם המשפחה שהייתי אצלה, איך הם היום, איך החיים שלהם. אבל כמו שהייתה לי רתיעה לקרוא או לדבר על הנושא, על אחת כמה וכמה חששתי מהתמודדות עם מפגש כזה, או אפילו סתם לחקור מה קרה להם. החשש היה מאוד גדול".

והיום החששות עברו?

"אני לא מרגישה שיש לי יותר אומץ, אבל אם הייתי יודעת שלאור הסיפור שסיפרתי פה, בצד השני יהיו מעוניינים להיפגש איתי – זה היה נותן לי תמריץ לכך", היא מפנה קריאה למשפחה מעל דפי העיתון.

מה היית אומרת להם במפגש כזה?

לגלר אין תשובה בשליפה, "אצטרך לחשוב הרבה לפני כן מה לומר להם. אבל", היא מוסיפה בהיסוס את מה שבכל זאת שמור אצלה, "אומר להם שאני מצטערת, שלא הייתי עושה את זה שוב. אספר להם שכשאני לא מצליחה לסלק את המחשבות שלי על גוש קטיף, אני מתפללת שהם במקום טוב, שהבית שלהם לא התפרק, ולא רק הם אלא כל מי שעזרנו לפנות אותו מהבית", היא חותמת, ואז ממהרת לתקן: "לא, תכתבי כל מי שגירשנו אותו מהבית".

"הבנות מקבלות מידע מוטה"

בפסיפס התיקונים של גלר מאז נמנתה על כוחות הגירוש, שמור מקום של כבוד לפרויקט יחסית חדש שלה. "כפי שהבנת, לא משעמם לי בחיים", היא מחווה על המחשב והניירת המשפטית, "אבל כשפנו אליי מארגון 'חותם' זה היה נראה לי חשוב והסכמתי". הארגון פנה אליה כדי להציע לה להעביר הרצאות לבנות אולפנה בנושא גיוס לצבא, בתור מי שחוותה את השירות וכעת נמצאת מצדו השני של המתרס.

בתחילה היא כלל לא הייתה מודעת לנושא התגברות גיוס הבנות הדתיות, "ויום אחד ראיתי כותרת על עליית אחוזי גיוס הדתיות לצה"ל. הייתי בשוק, נעצרתי לרגע וכמעט ירדו לי דמעות רק מעצם העובדה הזאת, במיוחד שראיתי שהן הולכות גם לקרבי. לא הבנתי איך זה קורה".

בהתחלה, היא מספרת, לא ידעה בכלל מה תגיד בהרצאות שכאלה לבנות. "היה לי סבבה בצבא בתור חילונית", היא אומרת בגילוי לב, והדברים ניכרים גם מסיפוריה השופעים אודות הקורות אותה במהלך שנות שירותה הלא קצרות. "אבל כשישבתי לכתוב את ההרצאה, הבנתי שהיה גם לא סבבה, וגם שלבחורה דתית יש דברים בשירות הצבאי שהם קשים ומיותרים מבחינתה".

באיזה אופן ההרצאות בתחום הזה קשורות להשתתפות שלך בגירוש?

"שואלים אותי בהרצאות: את לא מתחרטת שהיית בצבא? ואני אומרת, אם לא הייתי שם - לא הייתי יכולה לדבר על זה היום עם הבנות. בתחילת התשובה שלי מאוד התכנסתי, לאחר שכחילונית הייתי אדם עם נוכחות בולטת על במות, במכללה שבה למדתי ועוד. אבל הבנתי שאדם לא צריך להתעלם מהכישרונות שה' נותן לו, והכישרון שלי הוא הדיבור. אם לא הייתי עוברת מה שעברתי, לא היה לי מה לעשות עם כישרון הדיבור שלי. זה כנראה מכוון למטרה הזאת".

איזה מסר את מעבירה לבנות? הרי בצה"ל טוענים שהמסגרות מותאמות לבנות דתיות ואין בעיה.

"אני מאמינה שלכל בת צריכה להיות בחירה. חשוב להן שירות משמעותי, רק שהנתונים שיש להן הן מידע מוטה. אחד הדברים שליוו אותי בתשובה זה שרציתי שייתנו לי לבחור, אבל שייתנו לי לפני כן את המידע הנכון. לפני כן הוא פשוט לא הוצג לי. אני היום הולכת לאולפנות, מכתתת את רגליי בכל הארץ – יבנה, פתח תקווה, קדומים ועוד.

''אני לא כופה על הבנות כלום, אבל נותנת להן את המידע על התנהלות של בת בצבא, לפחות כפי שזה נראה בעיניים שלי. במפגשים האלה אנחנו גם חושבות מה הדרך הטובה ביותר לתרום לעם ישראל תרומה משמעותית, וגם איך לא לפגוע בקומה הרוחנית שכל אחת בנתה לעצמה – שגם זה חלק מהתרומה שלה לעם ישראל".

Hagitr72@gmail.com