למיקי היתה בראש תמונה של הילד הקטן מגטו וורשה שמרים ידיים. והוא אומר לעצמו - אני לא מרים ידיים! והוא הולך לשבי במבט זקוף. הוא היה מתקשר עם חבריו השבויים בחדרים הסמוכים באמצעות דפיקות על הקיר. נקישות של תקווה.