שאם תתני לו "לעזור" לך איתו הוא יאהב את התינוק החדש,

הוא יתחבר אליו וירגיש קשור אליו.

את מחליפה לחדש טיטול? תני לו להביא מגבונים.

התינוק שוכב? הוא יכול ללטף לו את הרגל.

ככל שהוא יהיה יותר שותף, הוא לא ירגיש שאת עוזבת אותו.

וזה בגלל שהוא ירגיש שהוא שלו. ואם הוא שלו- אז כל זמן שאת מתייחסת לתינוק את בעצם מתייחסת אליו.

ולא משעמם

ויש עם מי לשחק

ואת מי לשתף

ועם מי לריב

(בהנחה שיש לך...)

את אוהבת כמה וכמה חברות שלך?

אל תשווי אף אהבה לאהבה בין בני זוג. היא ייחודית ומיועדת להיות יחידנית. אהבה לילדים היא שונה - זו אחת האהבות הגדולות ביותר שיש, והיא נועדה להיות נרחבת. מתאימה להרבה בבת אחת. עצם זה שהילד יצא מתוכך - כבר מחבר את הפתיל של האהבה.

ואל תילחצי אם זה לא יקרה מיד. זוכרת את השרשורים שלך כאן אחרי שנולד התינוק הנוכחי שלך - גם אז היה נדמה לך שלא תהיי מסוגלת לאהוב אותו, נכון? והנה - האהבה נבטה לבסוף... בע"ה זה יקרה לך גם בילד הבא! פשוט תרגישי שהלב שלך מסוגל לאהוב את שניהם באותה מידה. תרגישי שכמו שאת אוהבת אחד מהם - כך תאהבי את שניהם. כי הם פשוט "אותו דבר" - במובן ששניהם יצאו ממך, ושניהם פרי האהבה הייחודית שבינך לבין בעלך.

ועוד בקשה קטנה - אל תצאי כבר עכשיו בהצהרות לגבי קשירת חצוצרות... אולי-אולי בעתיד התשוקה תתעורר בך שוב...

ולהיזכר בהם בערגה, וליהנות לראות אותם שוב על היורש החדש?

אצלנו הילדים ממש אוהבים את זה. עד כדי כך שפעם הבכורה התלוננה בפניי שהיא אף-פעם לא מקבלת ירושות... (ואפילו היא זכתה לכמה בגדים "יד שנייה" - מאחותי הקטנה... )

בקיצור, שזו תהיה אחרונת הדאגות שלך!

בעיניי זה ממש לא יד שתיים! זה נכס משפחתי!!

קניתי כמה בגדים חדשים שאהבתי ומשחק אחד 

והכל בא על מקומו בשלום.

טבעי שתרגישי את כל התחושות האלו עכשיו... אל תיבהלי...

רק תעקבי אחרי עצמך, שהתחושות האלו לא נשארות איתך לאורך זמן...

אל תיבהלי כל כך, זה בסדר גמור.

גם אני הרגשתי כמעט בגידה, באמת, בבכור שלי כשגיליתי שאני בהיריון. אני זוכרת שאמרתי את זה לאמא שלי בדמעות והיא צחקה קצת ואמרה שברור. זה מאד טבעי וזה ממש קורה.

ריחמתי עליו כמה לא יהיה לו תשומת לב ממני וכו וכו

אז באמת באמת 

שפשוט בעז"ה יגיע לך אוצר בדיוק כזה כמו שיש לך בבית, והם יהיו אחים.

אחים זה דבר מופלא, אחים זה משהו להישען עליו, לחלוק איתו, לשחק איתו, כשגדלים אחים זה מקור גאווה, ועוד.

גם אני ילדתי בהפרש לא גדול (לא כמוך  אבל כן הרגשתי שיש לי שני תינוקות) ולגדול שלי בכלל לא מפריע שמסתובבת כאן בובה קטנה, רק לאחרונה (הוא עכשיו בן שנה ו10) הוא מתחיל קצת להתייחס אליה, הוא הגדול שלה, זה מקום מאד מכובד, הוא קורא לה בשמות חיבה בשפה של תינוקות, הוא מביא לה את השמיכה או את המוצץ, הוא רץ לראות אם היא קמה ואומר לי שהיא בוכה...

אח זה מתנה לעולמים.

ולדעתי, דווקא עכשיו יהיה לך יותר קל להיקשר אליו/אליה אחרי הלידה, כי כבר תהיי יותר מנוסה, פחות חוששת, ויודעת מה זה תינוק, איזה קסם זה, איזה אהבה הלב יכול להרגיש. בחדר לידה את לא רק תפחדי/תחששי, את גם באמת תדעי מה עומד בעזרת ה' לחכות לך כשכל זה ייגמר. זה מופלא.

לי למשל ההתאוששות אחרי הלידה השניה היתה הרבה יותר קלה ומהירה, אל תשליכי ממה שהיה לך למה שיהיה (למשל: כל כך פחדתי איך יהיה לי כוח לטפל בו אחרי הלידה!! והנה לקח לי הרבה פחות זמן לחזור לעצמי ואליו)

סמכי על הלב שלך, יש לו המון המון מקום.

ותני לעצמך זמן לעכל את זה. יש לך הרבה 

נשיקות 

במיוחד לנשים מבוהלות במצבך

סרטון קיצ'י ביותר על אחים, שמעלה דמעות די טיפשיות רק לאמהות, בטח לכאלה שמאוהבות בילדים שלהם כמוך

התחושה של הבגידה ואיך אני יאהב אותה וכו - עבר. התפוגג נעלם בחדר לידה. זהו. היה לי אוצר ביד ואהבתי אותו.

הפחד איך אני אסתדר, ואיך אני אתן תשומת לב מספיק לשניהם,ואיך ישאר לי מקום לעצמי עם שני פיצים... - זה עבר יותר לאט, ככל שהתחזקתי מצד אחד, וככל שהתרגלתי למציאות החדשה מצד שני. 

זה גם עבר כל כך מזמן, אבל באמת קצת יותר לאט.

היום חמישה חודשים אחרי, אין זכר לתחושות רעות. באמת שלא.

קיבלנו תאומים ואני אוהבת אותם מאוד

כרגע יש לך אחד אז את מתרכזת רק בו כשיגיע עוד אחד תאהבי גם אותו

תשחררי את הדאגות

הלב שלך יתרחב שלא תביני מאיפה ואיך

וזה לא יפחית בכלום מהבכור

הלב מתרחב מאד 

וכל פעם אני בטוחה שלא וזה מפתיע אותי

וגם כשנותנים אוהבים, ככה זה קורה. עובדה

זה ממש כאילו פיזית הלב מתרחב

אני מטורפת על הקטן שלי ברמה שא"א לתאר, והוא השלישי...

כאמא לשתי בנות צפופות - הגדולה בת שנה ושמונה והקטנה בת חמישה חודשים, אני רואה כל יום איך התינוקת היא האוצר הכי גדול שיכולתי לתת לבכורה שלי. הבכורה שלי כל כך אוהבת את התינוקת שזה פשוט ממיס... השאלה היא רק איך את מציגה את התינוק לבכור שלך?

מה שעשינו, כל פעם שבעלי הביא את הגדולה לבקר אותי ואת התינוקת בביה"ח - התינוקת הביאה לה ממתק (ברגיל לא נתנו לה ממתקים כמעט...) - שמנו את הממתק ביד של התינוקת, קרבנו את התינוקת לילדה ואמרנו לה שהתינוקת נותנת לה את הממתק כי היא כל כך שמחה להיות אחות שלך...

כשהבאנו את התינוקת הביתה - עשינו אותו דבר, עם צעצוע שהתינוקת נתנה לאחותה הגדולה כמתנה.

חוץ מזה, התייחסנו לתינוקת כאל "האחות של עדינה (שם בדוי)", "התינוקת של עדינה" ונתנו לבכורה "לעזור" לה - להחזיק אותה (אני מחזיקה את התינוקת על הברכיים של הגדולה, ואומרת לה איזו אחות טובה היא שהיא מחזיקה את התינוקת...) להאכיל אותה (מחזיקה אותה באותה צורה, ונותנת לגדולה לאחוז את הבקבוק לתוך הפה של התינוקת יחד איתי...) להביא לה שמיכה, ללטף...

ומדגישים לה כמה שהתינוקת קטנה ולא יכולה לאכול אוכל טעים כמו עדינה, ולא יכולה ללכת ולזוז כמו עדינה, ולא יכולה לחייך ולצחוק כמו עדינה, ולא יכולה לשחק כמו עדינה... ומסכנה, כל מה שהיא יכולה לעשות זה רק לבכות! עדינה, את רוצה לעזור לה?

הבכורה שלי היתה בת שנה ושלושה חודשים כשהתינוקת נולדה, ואהבה אותה מיד, ולא קינאה בה בכלל!

היום, היא מביאה לה צעצועים ושמיכות, באה אליה, משחקת איתה, מחייכת אליה, מדברת איתה...

היא כל כך אוהבת אותה, זה הדבר הכי הכי הכי גדול שיכולתי לתת לה!

עד כדי כך, שאני מרגישה רגשות אשמה עכשיו שקשה לי לחשוב על עוד הריון אחרי הריונות רצופים וקשים - שלקטנה לא תהיה אח או אחות קטנים מיד, וגם לגדולה - שכל כך כל כך כל כך תשמח בעוד תינוק...

אבל מה לעשות שהדרך לתינוק עוברת דרך תשעה חודשי הריון

גם כאחות גדולה בעצמי, עם אח שנה וחודש מתחתי - אני אומרת לך שזה כל כך כל כך כל כך שווה לבכור שלך!!!

זאת ממש ממש לא בגידה - להיפך, זה מה שהכי טוב לו בעולם!!!

והאמת, גם אני הרגשתי כמוך בהריון של הקטנה... שכל התייחסות לתינוקת שתהיה לי תהיה על חשבון הגדולה שאני כל כך אוהבת, ואחרי שאת הגדולה לא הצלחתי להניק מחוסר חלב - שאם את הקטנה אני כן אצליח - זה לא יהיה פייר לגדולה... ממש הציק לי! (בסוף גם עם הקטנה באמת ניסיתי, ושוב לא הצלחתי... אבל ממש לא בגלל התחושות האלה)

רק אחרי הלידה - כשהתאהבתי בקטנה, ובמקביל - התגעגעתי לגדולה נואשות נואשות נואשות, הבנתי שכן - זה יכול להיות!!!!

לב של אמא מתרחב - האהבה לילד אחד לא גורעת במאומה מהאהבה לילד אחר!!!

עד שלא מרגישים - לא מבינים...

ואת יכולה בהחלט לטפל בהם יחד - הייתי מחזיקה את התינוקת על ברך אחת כשהייתי מאכילה אותה, ועל הברך השניה הגדולה הייתה מטפסת, וכך הענקתי לה גם כן תשומת לב. אפילו יותר מלפני הלידה, כי בהריון הייתי גמורה

שיהיה בשעה טובה!!!

בקלות ומתוך שמחה לכולכם!!!!!

בס''ד

כשהייתי בהריון שני, שאלתי את עצמי את כל השאלות האלה. אני זוכרת את התהיות לגבי האם אני לא בוגדת באהבת חיי, בני (אז) יחידי? אמנם לא חוויתי את זה בעצמה שאת חווה את הדברים, אבל אני זוכרת היטב את השאלות, את החששות... גם כלפי הגדול, שהולך להיפגע במעמדו, והן כלפי הילד השני, שלעולם לא יזכה ליחס של הראשון.

עושה הפסקה בהכנות לשבת כדי לשתף אותך במה שאני רואה אצלנו:

בגדים

• 'יתרון': ילד ראשון קיבל הכל חדש. 'חיסרון': לפעמים היו תקופות שהוא כבר גדל אבל עוד לא הספקנו לחדש את ארון בגדיו והוא לבש דברים מעט קטנים (מדברת על תקופות של כמה שבועות, עד שקנינו / קיבלנו בגדים חדשים)
• ילד שני - ברגע שמשהו קצת קטן עליו, מיד שולפת את הקופסה המתאימה ומלבישה אותו עם המידה הבאה. ככה שהוא תמיד לבוש פיקס 

יחס שלי אליהם

• ילד ראשון קיבל אימא פנויה אך ורק לו, לצרכים שלו, להצלחות שלו, להתפתחות שלו.
• ילד שני לעולם לא יכיר יחס כזה, אבל קיבל אימא הרבה יותר מנוסה, גם בפן הטכני וגם בפן החינוכי. לדוגמה אימה שלא מתרגשת מכל מני דברים. שיודעת שזה תואם גיל / שזה יעבור / שזה שלב וכו'.

תחושת הבגידה

• ילד יחיד מקבל אהבה אקסקלוסיבית של הוריו, ללא מתחרים.
• בטווח הבינוני והארוך (בפרספקטיבה של חיים שלמים), אחים מקבלים:

* אחים!

* חברים למשחק!

* מקום חברתי בטוח להתנסויות חברתיות!

* השתייכות ל'שבט'. איך שאני רואה את זה, זה סוג של עושר (ב-עיי''ן). זה כוח של ביחד. כשיש אחים, אפשר להרים ביחד כל מיני פרויקטים (לשיר סביב השולחן עם כל מיני קולות, לנגן בתזמורת כל מיני כלי נגינה, להכין הצגות וכו'). 

* שותפים בטיפול בהורים כשהם יזדקנו (יכול להיות מאד קשה לבן יחיד לטפל בהוריו לבד, כשהם כבר זקוקים לסיעוד כזה או אחר)

* הילדים שלנו יקבלו בע''ה גיסים/ות, אחיינים... הילדים שלהם יקבלו בני דודים! זה עושר גדול!

* שותפים לזיכרונות משותפים (איזה כיף זה לחלוק ביחד זיכרונות ילדות של הבית בו גדלנו)

* שותפים לכל מיני סודות, התייעצויות, שחנ''שים (נניח בגיל ההתבגרות, כשלא יכולים או רוצים לשתף בהכל את ההורים)

אהבה כלפי כל ילד

אני ממש מאמינה שאנחנו מתוכנתים לאהוב את הילדים שלנו. הם עצם מעצמינו ובשר מבשרנו. חוץ מזה, אנחנו משקיעים בהם יומם ולילה ועצם הנתינה העצומה הזאת קושרת בינינו בעבותות של אהבה (נתינה מולידה אהבה).

בחלק מילדיי התאהבתי על השנייה שהם הגיחו לאוויר העולם. ויש כאלה שזה לקח לי תקופה. אבל אוהבת את כל אחד ואחד אהבה ענקית, אינסופית, חזקה כל-כך.

אני אוהבת את כל אחד ואחד בשביל מה שהם, וגם בשביל האינטראקציות ביניהם. לראות אותם משחקים ביחד, מתפייסים אחרי מריבה, מטפלים אחד בשני, מוותרים אחד לשני, מלמדים אחד את השני דברים, משוחחים ביחד על כל מיני דברים, משתוללים ביחד - זה דבר ממיס את הלב לגמרי!!!

ובינתיים - 

הייתי מנסה לקבל את התחושות שלי בהבנה כלפי עצמי.

כמו שהאימא שבך נולדה עם הלידה של הגדול,

אימא חדשה תיוולד כשהשני יגיע בע''ה.

לראושנה בחיים שלך,

את תהיי אימא לשני ילדים!

זה מהפך גדול,

שדרוג גדול,

וזה בסדר שזה יתלווה

(בעצם כבר מתלווה, בהווה)

בתהליך שלם

שאת עוברת עם עצמך.

וכמובן הייתי מתפללת

שהמעבר מ-1 ל-2 יהיה

קל

ומלא בשמחה

עבור כל מי שבתמונה. 

אני מקווה שזה נותן לך קצת אופק... עושר גדול-גדול-גדול בעזרת ה'. מתנה עצומה-עצומה ❤

בהצלחה יקירתי, בשעה טובה, בשמחה ובבריאות!

חשבת להוציא ספר על חינוך ילדים?...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...

להיות ביחד, לעשות ביום אחרי איזשהו זירוז טבעי - דיקור/רפלקסולוגיה , ואז בערב אחרי שוב להיות ביחד.

היא אמרה שזה תמיד עובד לה, שווה לנסות

(פעם בשבוע 37, פעמיים בשבוע 38, ועוד פעם בשבוע 40).

ב"ה אצלי תמיד הלידה הסתיימה באותו יום שבו התחלנו את הזירוז.

בכל הפעמים ניסיתי לעשות זירוזים טבעיים לפני - בעיקר רפלקסולוגיה ודיקור (בשתי הלידות האחרונות בשע"צ היה לי גם דיקור תוך כדי הלידה עם מדקרת שעובדת בבית החולים). זה אף פעם לא גרם לי להתחיל לידה, אבל אולי זה כן עזר לזה שהלידות התפתו בצורה טובה והתקדמו יחסית מהר (ואולי זה לא באמת השפיע, קשה לדעת רק על פי הניסיון שלי, לא יודעת מה היה קורה בלי...).

בעז"ה שיהיה בשעה טובה ובקלות!