חלק מהשלבים שעובר כל זוג, הוא הבנה שכמה שאנחנו ביחד - אנחנו עדיים מורכבים משניים.

שני יחידים שהופכים לזוג.

גם במערכת זוגית, טוב מאוד וחשוב מאוד שלאיש יהיה את העולם האישי שלו
ולאישה יהיה את העולם האישי שלה
ואז הם יביאו את עצמכם יותר מלאים/שלמים/שמחים וכו' לתוך הזוגיות ולביחד שלהם.

לפני ההיכרות, יש שני בני זוג שכל אחד מהם נמצא ב"עיגול" (עיגול=מסמל כרגע את העולם האישי של
האדם) שלם משלו.
העיגולים לא נפגשים כלל.

אחרי ההיכרות, לאט לאט כל עיגול מתחיל להיכנס לתוך השני,
כאשר אחרי החתונה ובעיקר בשנה הראשונה מגיע ה"שיא" של ההתכנסות הזו אחד בשני - כאשר שני
העיגולים ממש מכסים אחד את השני, מעורבבים אחד בתוך השני ולא רואים כמעט עיגול נפרד.

לאט לאט, כאשר עוברים עוד זמן ביחד ואל תוך חיי הנישואין - העיגולים מתחילים להתרחק לאט לאט אחד
מהשני,
כאשר המצב האידיאלי הוא שהעיגולים כן מחוברים, אבל מחולקים ל-3:
1 .החלק של האישה בנפרד - העולם הפנימי של האישה
2 .החלק של האיש בנפרד - העולם הפנימי של האיש

3 .החלק הזוגי של הביחד שלהם - שם זה מקום שבו העיגולים מחוברים.

(בציור זה הרבה יותר קל להסביר, דמייני שני עיגולים שבאמצע מחוברים ובקצוות נפרדים, בערך ככה, רק
להשלים בדמיון לעיגול מלא( ( ) ) :

מה שעומד מאחורי העיקרון הזה הוא פשוט:
באנו לעולם אנשים נפרדים.
לכל אחד הרצונות שלו, המאווים שלו, התחביבים שלו, תחומי העניין שלו, הרגשות שלו וכו.'
כדי ליצור אדם שלם המורכב משני חצאי נשמה - איש+אישה - אסור להיפרד מהאני האישי, אלא להביא
אותו,
בשלמותו,
בשיא עוצמתו
אל תוך הביחד הזוגי
בצורה הזו - הביחד הזוגי יוכל לזהור הרבה יותר ולהתפתח הרבה יותר.

כאשר כל אחד בפני עצמו שלם *עם עצמו,*
*אוהב* את עצמו,
מפתח תחביבים, התנדבויות, עולם אישי, עבודה מקצועית, הורית, אישית וזוגית - הוא אדם הרבה יותר שמח
- ואדם יותר שמח מביא את עצמו לתוך זוגיות יותר שמחה ובריאה וטובה.

יש לכל אחד מאיתנו פרטיות וחיים אישיים.
חדירה לפרטיות נחשבת שבן הזוג או בת הזוג מתערבים אחד לשני בדברים שלא קשורים אליהם או לזוגיות
ספציפית, אלא קשורים רק לשני/ה - ובכל זאת מתערבים להם ומנסים "לשנות/לחנך/לאסור/אחר" עליהם.

למשל,
כמה דוגמאות מצחיקות אך אמיתיות שיכולות לקרות:
*אישה צמחונית שדורשת (!) מבעלה גם להיות צמחוני, בעוד הוא קרניבור ולא רוצה,
*איש שמצביע שמאל ודורש(!) מאשתו להצביע גם שמאל, בעוד היא ימנית,
*איש שמחליט לאשתו מה ללבוש ואיך וכמה ולמה והאם להתאפר וכו,'
*אישה שמחליטה לבעלה לא לשחק משחקי מחשב לעולם בעוד הוא ממש רוצה,
*איש/ה שדורש/ת מבן/בת הזוג לא ללכת להוריו/ה ולנתק אותו/ה ממשפחת המוצא שלו/ה בעוד הוא/היא
ממש לא רוצים בכך
*איש שמחליט לאשתו מה וכמה ללמוד/להתפתח/לקנות - וכמובן להיפך
*אישה שלא מאפשרת לבעלה לבלות גם לבד עם חברים/עצמו בעוד הוא ממש זקוק לכך

וכן הלאה וכן הלאה

כאשר הנקודה המרכזית שחוזרת היא לא לאפשר לשני להיות ***מי שהוא*** או ***מי שהיא***
ולעשות מה שהוא/היא רוצים ובוחרים בתור אנשים ייחודים, עצמאיים ובחיריים (מלשון יכולת בחירה).

אם זה בגבולות הנ"ל - אז כן. יש תחומים ושטחים ש"מותר" לבן/בת הזוג שיהיה לו זמן עם עצמו בשקט.
כל אחד וכל אחת צריכים גם זמן לעצמם בשקט, מי יותר ומי פחות.
זה לא שהם מסתירים משהו חלילה בזמן הזה מבן/בת הזוג, זה פשוט שהם זקוקים גם לזמן פרטי שלהם ולא
כל הזמן כל הזמן להיות ביחד.

זה אומר שהם בריאים ,
כי הם שני אנשים שונים,
וטוב שכך,

שהרי לא התחתנו כל אחד עם עצמו,
אז אם אחד צריך יותר - על השני להבין זאת ולכבד,
ועל אותו אחד שצריך יותר פרטיות - להבין גם את הפער ואת השני שלא זקוק - ולהזכיר לו ולומר לו שהוא
אוהב אותה תמיד וזה רק ***עניין שלו*** שצריך זמן קצת לעצמו,
ושזה בשום אופן לא בא על חשבון השני,
או בשום אופן לא אומר שפחות אוהבים או שלא כיף יחד
אלא זה רק אומר מה שזה - שצריך גם זמן פרטי ואישי בזוגיות. זה הכל.
בלי להלביש על כך מלבושים בצורת מטענים, כעסים, עלבונות, האשמות וכו.'

אם המקום ממנו יוצא אותו בן זוג שזקוק לפחות פרטיות,
או לא מבין את חשיבות הפרטיות,
הינו מקום של עלבון וכעס, אכזבה או טרוניה כזו או אחרת - זה אכן יכול לפגוע.
אבל הפתרון הוא לשנות בראש את ***הפרשנות*** שלנו לאותה סיטואציה בדיוק.

למשל,
אם בעלי הולך להיפגש רק עם חברים פעם בשבועיים - אני יכולה על אותה סיטואציה בדיוק להדביק פרשנות
שלי שהוא לא אוהב אותי, שלא בא לו עליי, שנמאס לו ממני, שהוא בורח כדי להתאוורר ממני, שהוא יעשה
שם שטויות, ועוד ועוד ועוד
בעוד אני יכולה להלביש פרשנות אחרת לגמרי על אותה הסיטואציה בדיוק - של - איזה כיף שלבעלי יש עולם
שלם ומרתק משל עצמו!

איזה כיף שיש בו שמחת חיים והוא הולך לצחוק עם החבר'ה,
איזה כיף שלכל אחד מאיתנו יש את העולם האישי שלו,
איזה כיף שהוא בטוח בי ובקשר שלנו שאני בטוח אפרגן לו את זה,
ואני בטוחה שהוא יפרגן לי את זה אם בא לי להיפגש רק עם חברות וכו- '
איזה כיף שיווצר געגוע אחד לשניה אפילו בזמן הזה,

וכו' וכו' - הכל תלוי בפרשנות שלי.

ואם נתקלים בקשיים בחיים המשותפים – מה אז?

שמתחילים להתאמן ולעבוד על שרירי הגוף -
בהתחלה השרירים נתפסים. וזה כואב. ומציק. ומגביל.
ולפעמים אנחנו אפילו אומרים לעצמנו
"למה בכלל עשיתי את התרגיל הזה!?
סתם כואב לי עכשיו"!
אבל בשכל מבינים שזה טוב לנו, שזה בריא לגוף שלנו, שזה מעצב ומחזק אותו.

כך גם שמתחילים לאמן את המוח שלנו,
לעבוד על עצמנו,
לעבוד על הזוגיות שלנו,
בהתחלה שרירי המוח והלב נתפסים.
וזה כואב. ומציק. ומגביל.
ולפעמים אנחנו אפילו אומרים לעצמנו
"למה בכלל התחתנתי איתו/ה!?
הוא/היא סתם מעצבן/ת ולא מבין/ה אותי בכלל"!

אז שנדע שכך בנוי העולם שלנו.
בשביל דברים טובים צריך לעבוד.
"אדם לעמל יולד"
היום השריר תפוס ובעוד יומיים ישתחרר.
ובעוד חודש התרגיל הזה כבר יהיה קטן עלינו.

אבל זה רק אם נתמיד, נעבוד, לא נתעצל, לא נוותר לעצמנו.
היום קשה לנו בזוגיות, אבל אם נעבוד על זה ונטפל בזה עוד חודשיים מהיום נהיה במקום אחר לגמרי, אוהב
ושלם.
אבל זה רק אם נתמיד, נעבוד, נקשיב, לא נטאטא מתחת לשטיח את כל הבעיות, לא נוותר על הזוגיות שלנו.

וכאשר ניקלע למצב של מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות:

קודם כל נזכור שזה קיים בכל מערכת יחסים שהיא,
ובפרט במערכת יחסים של זוגיות בין איש לאישה,
תמיד יהיו חילוקי דעות, ויכוחים, וכן, גם ריבים.
אין באמת זוג שיכול לא לריב/להתווכח/לא להסכים על משהו א-ף פ-ע-ם.
למה?
כי ככה עובד העולם.
אנחנו אנשים שונים.
"וכשם שפרצופיהם שונים כך דעתם שונה."

וכשמדובר לא רק בשני אנשים שונים,
אלא גם באיש מצד אחד ואישה מצד שני - ההבדלים יהיו אפילו יותר גדולים.

אז מה לעשות? האם נידונו מראש לכשלון בזוגיות?
ממש ממש לא.
זה בסדר להתווכח, זה אפילו טוב לפעמים,
כך מגלים מהם הרצונות, השאיפות, החלומות, האופי והלך המחשבה של בן/בת הזוג שלנו.
כך יכולים לבקר בפנימיות של האהוב/ה שלנו באמת,
כך אפשר לשמוע ולהבין יותר לעומק מאווים מחשבות ודעות שלא תמיד יכולים להיאמר בדיבור רגיל בשגרה
רגילה.
ויותר מזה,
כך גם מגלים על עצמנו יותר.
כך מגלים מהם "הכפתורים" שמדליקים אותנו יותר ופחות,
מה מרגיע אותנו ,
מה מעצבן אותנו,
מה נעים לנו ומה לא,
על מה אנחנו יכולים לוותר ועל מה לא,
מה יותר חשוב לנו ומה פחות,
מי אנחנו ואיך אנחנו מגיבים.
והדבר יכול לשכלל אותנו עצמנו, להגדיל אותנו,
להצמיח אותנו, לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר.
אז לריב?
כן !
מותר! זה בסדר! זה לא סוף העולם!
צריך רק לזכור שני דברים חשובים:

1 .לדעת *איך* לריב-
ז"א, חייבים להיות קווים אדומים גם בשעת מריבה.
כמובן בלי אלימות מכל סוג ,
בלי קללות ,
בלי הטחות מילים פוגעניות,
בלי להזכיר את העבר

בלי להעיף חפצים/לשבור דברים
וכל אחד יוסיף את הגבולות שלו.
2 .לדעת גם איך להשלים.

כן, זה בסדר להתווכח לפעמים, לכעוס, זה אפילו טבעי לחלוטין.
אבל החוכמה היא להצליח להתעלות מעל זה,
לדעת להשלים, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.
לא כדאי אף פעם ללכת לישון בריב,
לא מומלץ בכלל שיעברו ימים רבים בלי לדבר אחד עם השני בגלל הכעס ואותו הריב,
אפשר לקחת זמן להירגע, אבל כדאי שיהיה מצומצם לכמה שעות,
ולהגיע למצב שלא יעבור לילה שלם שבו הלכנו לישון כעוסים.

אז בפעם הבאה שנריב נזכור:
א. אנחנו נורמלים!
ב. זה לא אומר כלום על הקשר שלנו, לא משנה עם מי היינו חיים - גם איתו/איתה היינו רבים, בדוק!
ג. להיפך, זה שאנחנו רבים רק מעיד על הביטחון שיש לנו בקשר,
שבזכותו אנחנו מרגישים בנוח גם לומר מהי דעתנו האמיתית, ואפילו לא להסכים ולנהל ויכוח ולדעת תמיד
שבן/בת הזוג תמיד ישארו שם בשבילי.
לריב זה להיות עם בטחון בקשר שלנו ובאהבה שלנו שתדע לשרוד גם את זה.
ד. בשעת הריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על העולם של היקר/ה לנו מכל.
ה. בשעת ריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על עצמינו, ואפילו להצמיח ולהגדיל את האישיות שלנו
עצמנו.
ו. צריך לדעת *איך* לריב
ז. צריך לדעת גם להשלים
ח. אחרי שמשלימים עלינו דרגה ביחסים שלנו. קיבלו "אות גבורה" נוספת לקשר שלנו, לביחד שלנו, לאהבה
שלנו,
אם נשכיל לריב נכון וללמוד מהריבים ואח"כ להשלים באהבה שלמה - הקשר רק ירוויח מזה, יתעמק ויגדל.

ובתוך הפערים עצמם: נסו לשאול את עצמכם וגם אחד את השני/ה:

***מדוע***

מדוע את רוצה לגור בישוב?

מה זה בשבילך לגור בישוב?

מה אפשר לדעתך להשיג אם גרים בישוב?

למה עוד זה חשוב לך?

מדוע בעלך רוצה לגור בעיר?

מה זה בשבילו עיר?

מה זה בשבילו לגור בעיר?

מה אפשר לדעתו להשיג אם גרים בעיר?

למה עוד זה חשוב לו?

אני בטוחה שתגלו דברים מעניינים אם תעמיקו בזה

אפילו בינכם לבין עצמכם.

למשל, אם בשבילך לגור בישוב זה נוף, אוויר, שקט, בית פרטי, שכנים טובים, חברים לילדים וכו' -

אפשר לקחת את כל הערכים *האלה* ולראוץ\ת איך משיגים אותם בכל מקום שהוא, כולל עיר?

וזה לגמרי אפשרי!

למשל,  מקום יותר צדדי בעיר/בית פרטי עם גינה/ קהילה טובה/ אוכלוסייה שאתם מתחברים/ נוף שאתם אוהבים אליה וכן הלאה...

ואם בשביל בעלך לגור בעיר זה נוחות, זמינות, מקומות בילוי ומקומות עבודה וכו' - אז כנ"ל - לראות איך אפשר לקיים את כל הערכים הללו בכל מקום שהוא, כולל ישוב.

למשל, ישוב נורא קרוב לעיר, או ישוב גדול שכולל  בתוכו את כל הנוחות והזמינות והעבודות

וכן הלאה...

אותו דבר לעשות גם על חשבון הבנק-

*מדוע* הוא חושב שטוב להפריד?

*מדוע* את חושבת  שלא טוב להפריד?

אולי תגלו שכך או כך תוכלו לשמור את כל מה שחשוב לכם גם בנושא הזה.

וגם בעניין המוזיקה -

האם חשוב לבעלך לשמוע גם ליד הילדים?

אם כן, מדוע?

האם חשוב לך שהוא לא ישמח לידם?

אם כן, מדוע?

מה זה אומר בשבילך אם ילד שומע שירים שאבא שומע?

מה זה אומר בשבילך אם ילד לא שומע שירים שאבא שומע אבל אבא שומע אותם עם עצמו?

האם בהכרח הערך שהילד לא ישמע שיר שאבא אוהב עדיף על הערך שהאבא ירגיש שהוא יכול להיות מי שהוא בנוכחות בנו, כי הוא אביו ככלות הכל?

האם אפשר לדבר על שכן ישמע ויהיה מי שהוא, אבל כן להחליט על קווים אדומים למשל של דברים שאולי גם בעיניו לא מתאימים לילדים?

הרי אני בטוחה שיש לו שיקול דעת, שהוא אוהב את הילדים, שהוא אדם חושב ואבא אוהב ובן זוג אוהב -

מאוד מעניין לשמוע אותו ומה שהוא חושב ומה יושב לו בלב בעניין הזה ובכלל. 

אבל ממקום נקי שרוצה לדעת, להתעניין, לא ממקום שיפוטי או ביקורתי...

אם תעשי תרגיל מחשבתי של ממש להקשיב לו ולא רק לשמוע אותו, להקשיב ממש לנשמה שלו, אולי תדעי באמת למה הוא חושב מה שחושב.

בסופו של דבר בו בחרת ובו ראית הרבה טוב.

ואת כל הטוב הזה עדיין יש בו. הוא אדם שלם, כמו שאת אדם שלם.

אם נאמר היה מפריע לו משהו בהתנהגות שלך, למרות שאת חושבת שהיא מאוד בסדר, אבל הוא היה מצפה ממך להסתיר אותה מבתכם? איך זה היה גורם לך להרגיש?

מעבר להסתרה, ש\זה שהוא לא סומך עלייך להיות מי שאת לידה? או זה שהוא רוצה להגן על הילדה שלכם מפני משהו שאמא עושה? אולי כך גם הוא מרגיש לפעמים...

אולי מתוך המקום הזה, המבין, האמפתי, המזדהה, תוכלו לעבור עוד שלב בשיח ביניכם ולהגיע לעוד עומקים.

כמה שלא לא קל, אבל זה חשוב מאוד וכמובן מועיל מאוד

גם אם אחרי כל זה לא מגיעים להסכמות, עדיין יש עוד דברים שאפשר לנסות,

עוד סוגים של תקשורת שיכולה לגרום לחיבור ולא לריחוק, ועוד כלים שמדברים על המקום של ויתור או התגמשות לפעמים, אבל זה כבר לפעם אחרת ואם בכלל תצטרכו את זה כי אולי תגיעו בסוף להסכמות והבנות וגם זה כבר תהליך שלם שצריך לבחון על גבי רצף זמן כלשהו עם פידבקים מכם עצמכם

בהצלחה רבה רבה יקרה

איזה תשובה מפורטת ומושקעת!!!

הביאה לי הרבה תובנות וממש עזרה לי, תודה

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

גם אנחנו שמים לב לזה אצל התאומים שלנו

בכל אופן, אם הייתם בהדרכת הורים בשביל הילד השני, אז בהחלט כדאי עכשיו ללכת להדרכת הורים על הילד הנוכחי. וזה בעצם יהיה על שניהם, כי אי אפשר לנתק אחים זה מזה.

ובהדרכת ההורים תוכלו להתייעץ אם כדאי ללכת איתו לאבחון או לטיפול רגשי...

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם