בס״ד
קודם כל, קראתי שכתבת שיש לך ברזל נמוך.
מניסיון, זה כשלעצמו דבר שפשוט מ-ש-ב-י-ת!!!
עם ברזל נמוך אי אפשר לתפקד באופן נורמלי כי חוסר הכוחות הגופני גורם לכל פעולה להיראות כהר - וברור שכלולים בזה לסדר, לנקות ולבשל, שדורשים מאמץ פיזי משמעותי.
אגב גם לבחילות יכול להיות את אותו האפקט (אם היו / יש לך). ובכללי מיחושים וכאבים פיזיים למיניהם (שלא חסרים בהריון...).
מתי מבינים עד כמה הם משביתים אותנו? כשהם נעלמים. כשמצליחים לחזור לרמה תקינה של ברזל (או כשהבחילות פוסקות. או כשעוברים כמה שבועות טובים מהלידה והגוף חוזר לעצמו. וכו׳) פתאום מגלים שאנחנו מסוגלות!! שאנחנו נמרצות!! שאנחנו מתקתקות!! ואז נופל האסימון עד כמה היינו מוגבלות לפני זה...
*
הקטע הוא... שגם דיכאון הוא דבר משבית. ושגם הור גורם לנו לדאות כל דבר כהר. רק שעם הדיכאון המגבלה לא קשורה לגוף - אלא לנפש. ולכן קצת טריקי לזהות אם מה שאני חווה עכשיו הוא בגלל מה שקורה בגוף - או בגלל מה שקורה בנפש.
מה גם שגם כשמקור מה שמשבית אותנו הוא בגוף (ברזל נמוך), זה דבר שבסופו של דבר עלול מאד-מאד להשפיע על הנפש. לדוגמה אצלי תקופת הבחילות היא תקופה מאד לא פשוטה כי היא מונית ממני להיות בעשייה. עוזר קצת להסיח את הדעת עם פלאפון או עם שינה. אבל כעבור כמה ימים וכמה שבועות (וכמה חודשים!) ככה, זה כבר סיוט!!! זה חיים ללא סיפוק, ללא משמעות (לכאורה, כן? ברור שיצירת תינוק זה אחד הדברים הכי גדולים בעולם! אבל בתחושה, כשלא מצליחים לתפקד לאורך זמן, זה עלול להרגיש ככה), ללא חדוות עשייה... זה עלול לפגוע קשות בדימוי העצמי - וזה לגמרי עלול לגרום לדכדוך שהופך לסוג של תמידי בתקופה הזאת. וגם להתפרצויות. כי זאת הדרך (הלא אופטימלית אך הטבעית) של הנפש לזעוק את זעקתה.
וכמובן שכל הדברים הנ״ל עלולים להתפתח לדיכאון של ממש. ואכן, יש דבר כזה ״דיכאון הריון״, בין אם הוא מתפרץ בגלל שינויים הורמונליים אצל האשה ובין אם זה בגלל שהיא עוברת תקופה אתגרית, שמעמיסה על הנפש שלה.
*
לגבי מה אפשר לעשות:
1) קודם כל, יש כל מיני דברים פשוטים שעשויים לשפר מאד את מצב הרוח:
* הליכה או פעילות גופנית אחרת מותאמת להריון כמו שכתבו לפניי (מומלץ סישונים של לפחות 20 דק׳ לפחות 3 פעמים בשבוע).
* לצאת לבחוץ לפחות פעם ביום.
* לראות אנשים.
* לעסוק בדברים שמשמחים אותנו ו/ או שממלאים אותנו בתחושת משמעות, כמו ש@להשתמח כתבה מצוין, עם מלא דוגמאות טובות.
2) שנית, לגייס עזרה מהסביבה. בעל, הורים, אחיות, חברות... לבדוק מי ניתן לשתף לגבי התקופה המורכבת שעוברת עלינו, על מנת להקיף את עצמינו באנשים טובים שיוכלו לעזור ברמה הטכנית או הרגשית (בין אם זה לשטוף לנו כלים ובין אם זה להוציא אותנו לבית קפה).
3) לנסות לעבוד על הבנה עצמית וחמלה עצמית. בכנות, בפעם האחרונה שהתמודדתי עם חוסר מסוגלות לתפקד בגלל תחילת הריון, קצת התקשיתי על הנקודה הזאת. אבל אני עדייין מאמינה שזה דבר נכון. אנחנו עסוקות בדבר מטורף! הגוף שלנו עסוק 24/7 ביצירת אדם (!) יש מאין. אנחנו שותפות פעילות בבריאה של הקב״ה בכבודו ובעצמו! יש דבר יותר פלאי מזה? אז אנחנו מתקשות לנקות, לסדר ולבשל כרגע (ועוד כמה דברים). אבל - א. זה זמני. וב. ממה זה לבשל, לנקות ולסדר לעומת לשאת חיים חדשים שמתפתחים ללא הרף בקרבנו?!
ואפשר גם לחפש ולכתוב מדי יום 3 דברים טובים שכן הצלחנו לעשות, למרות הכל. זה גם עשוי לעזור לנו לראות את עצמינו תחת אור חיובי ומטיב.
4. אם הדברים הנ״ל לא עוזרים,
או אם את מרגישה שאת כבר במצוקה משמעותית,
או אם היו לך בעבר התמודדויות נפשיות שלא טופלו ויש לך אינטואיציה שההריון הוא רק טריגר שמעיר אותן,
או אם את רואה שהדברים נוטים לכיוון של החמרה,
ובמיוחד אם מתחילות להגיע מחשבות אובדניות וכו׳,
- אז אני הייתי מחפשת טיפול. לגמרי. גם כדי לשמור על עצמך, על התינוק שעוד יוולד בע״ה, על הזוגיות ועל המשפחה. וגם כי מגיע לך להרגיש טוב. (אני אישית הייתי מתחילה מפסיכולוגים ורק אם יתברר כנחוץ הייתי פונה גם לפסיכיאטר. אבל אני קוראת הרבה בפורום המלצה הפוכה: להתחיל עם תרופות (מצריך, לרוב, פסיכיאטר), כדי קודם כל להתייצב, ורק אז, כשיש קצת יותר כוחות, להתחיל טיפול שיחתי.
איפה למצוא טיפול מתאים? אולי אם תכתבי איזור, תוכלי לקבל המלצות מהבנות פה. אולי ניתן לפנות לארגון ניצ״ה (המומחיות שלו זה דיכאון אחרי לידה אבל אולי ידעו להפנות אותך). או להתחיל מרופא משפחה כפי שכבר כתבו. ובכללי, כשאין לנו מושג איפה לחפש, הכלל הוא להתחיל לצעוד בדרך. לבדוק כיוון אחד. ואיכשהו זה כבר פותח את המשך הדרך...
המון הצלחה נשמה!!! תרגישי טוב!!!🤍🤍🤍
)