אבל לא כי אני מאותגרת פוריות (ב״ה). ולא כי אני מנסה להיכנס להריון ולא הולך. ולא אכפת לי לראות נשים בהריון באופן כללי.
אבל קשה לי מאוד לראות נשים בהריון שהילדים שלנו באותם גילאים (יש לי שני ילדים) והן שוב בהריון. אפילו לא נשים דתיות. סתם נשים שכנראה ממש קל להן וכיף להן באמהות שנראה להן ממש סבבה שלושה ילדים תוך 4.5 שנים.
ואני עם בן 4.5 ובת 2.5. עדיין מלקקת את הפצעים מהלידה של הקטנה.
לא חולמת בכלל על עוד הריון בקרוב ונוכח הגיל שלי - זה גם כנראה לא יקרה בהמשך גם אם אשנה את דעתי.
וקשה לי לראות נשים עם ילדים בגיל של הילדים שלי, שילדנו יחד, ועכשיו הן שוב בהריון.
כי אצלי הכל היה פשוט קריעה. ועדיין. לא חזרתי לעצמי בכלל. אני לא האמא שחשבתי שאהיה, אני בעיקר מותשת. על הזוגיות אני בכלל לא מדברת, פשוט אין זוגיות.
ואני הולכת לטיפול ומדברים על הדברים האלו וגם המטפלת אומרת שאני בשלב ממש קשה עם שניים קטנים ובלי עזרה ועם עבודה במשרה מלאה והכל נכון ואני מנסה להיאחז בזה ואומרת לעצמי שזה באמת ממש קשה אובייקטיבית - ואז אני רואה נשים בדיוק במצב שלי שוב עם בטן הריונית (והן לא דתיות אז אין כאן שיקול של דת או לחץ חברתי).
וזה צובט לי בלב, למה להן זה כל כך קל וכל כך כיף ולי לא? מה דפוק בי?
למה אני רק מחכה שהשניים שלי קצת יגדלו כדי שיהיה לי קצת אוויר לנשום, והן בדיוק באותו מצב ושוב נכנסות להריון ושוב לגדל תינוק עם עוד שני פעוטות והן עושות את זה בשמחה בלי בעיה?
אני פשוט מרגישה כמו אמא גרועה שלא שמחה באמהות שלה ורק חושבת כל הזמן על כמה זה קשה ורק מחכה שיגדלו. והנה, יש כאלה שלא מרגישות ככה והולך להן דווקא בקלות ובשמחה שהן אפילו רוצות עוד ילד במצב כמו שלי.
אני ממש שונאת את עצמי כרגע ואת האדם העצוב והממורמר שהפכתי להיות. וקשה לי לראות תזכורות קבועות לזה שהנה, כנראה שאפשר גם אחרת. ושמשהו כנראה דפוק בי.
)