שולחת כוחות 

התייעץ עם איש מקצוע שבקיא בעניין (וגם אם שואלים רב, לוודא שמדובר ברב שבקיא בנושא).

כי אין תשובה נכונה לכל אחת שנכונה בכל זמן, אלא צריך להתייחס לדברים באופן אישי, לפי מה שקרה ואיך שזה משפיע.

והערה בתגובה ל:@כי קרוב.

לא נכון לתת הדרכה הלכתית בצורה כזו, במיוחד שתחת הכותרת של "פגיעה מינית" יכול להיות טווח מאוד רחב של דברים.

תגידי לרבנים בתשובה שכתבו כלל זה.. רק העתקתי בגדול

היא לא ביקשה ממך הנחייה הלכתית, וככלל, לא מקבלים תשובות הלכתיות בפורום.

ובטח ובטח בנושא שהוא סופר רגיש, ומכיל מורכביות רבות - העתקה של פסיקות שלא בהכרח רלוונטיות למקרה הספציפי המדובר יכול לגרום יותר נזק מתועלת. 

תקרא תלמד הנושא, ואז תחליט אם מה שעניתי נכון או לא. 

גם מכון פועה למשל שמבינים בדברים משתמשים בתשובה הזאת בחוברת שלהם. ואכן יש מקרים שגם אם האיש המקצוע יגיד משהו לא בטוח שהוא צודק, הוא כמו רופא, שנותן חוות דעת מקצועית, אבל לא הפוסק.

אני לא חולקת על כך שקיים פסק כזה או אחר (וזה לא שנתת את ההפניות למקורות שהבאת).

אני חולקת על זה שאתה חושב ש:

א. היא ביקשה הדרכה הלכתית מהפורום;

ב. המידע שהיא נתנה מספיק בשבילך כדי להשליך על מקרים אחרים;

ג. מה שהיה נכון לאנשים בתשובות האחרות בהכרח רלוונטי גם לגביה.

הפותחת שאלה שאלה ערכית. אתה העתקת תשובה הלכתית.

ואני עדיין מתעקשת - תחת המילים "פגיעה מינית" מסתתרות טווח רחב של צורות פגיעה שונות, וייתכן מאוד שהם נעשו פעם אחת או הרבה פעמים, על ידי אדם אחד או כמה, בגיל צעיר או מבוגר, קרוב משפחה, מכר או זר - ומעבר לכך, יכול להיות ששני אנשים עברו את אותה הפגיעה בדיוק, אבל ההתמודדות שלהם שונה.

והדין לא שווה לכולם - אלא כל אחד צריך לפנות באופן אישי ולקבל הדרכה אישית לפי המקרה.

זה כאילו שתכתוב שכל מי ששבר את הרגל צריך להיות עם גבס שבועיים - ואנחנו יודעים שזה לא נכון, כי יש סוגי דברים שונים, זמן ההחלמה הוא שונה, ותלוי בפרמטרים נוספים כמו גיל, ושלפעמים צריך ניתוח ולא רק גבס וכו'.

וצריך לזכור שכאן בפורום אנחנו אנשים אנונימיים, אנחנו לא יודעים מי עומד מאחורי המסך ומה עבר עליו.

א. ההדרכה ההלכתית כל כולה מבוססת על בדיקות ומחקרים, ושוב את לא קראת ולא למדת אותה, ולכן את שוב חולקת על סמך אויר..

ב. המידע שהיא נתנה מספיק, כי זה חשוב להבין שברמה העקרונית חייבים לספר זה המצב הרגיל! אלא שיש מקרים יוצאי דופן שזה מה שכתבתי שיש הבדלים בין בנים לבנות ובאיזה צורה היה וכו' וכו', אין עניין לחזור על דברי שוב.  וזה חשוב, כי אפשר היה להבין שבכללי לא מספרים אלא אם.. ועוד אפשריות.

ג. הם דיברו על אופן כללי, לא משהו פרטי. ושוב כבר כתבנו שיש מקרי קיצון יוצאי דופן.

ד. הדבר האחרון שכתבת הוא יותר נכון, שבאמת יש אנשים שלא יושפעו מדבר כ"כ ויש שמאוד יושפעו מדבר יותר פעוט. אבל כבר התייחסו לזה בכמה מקרים, שגם כאלו שנראה שלא הושפעו מהדבר, מ"מ כעבור כמה זמן או בגלל משהו שעברו, זה חזר אליהם חזק! (ואם לא סיפרו על זה זה עילה לגירושין אפילו, לא צחוק). לכן הדוגמא עם הרגל טעות סה"כ. כי רגל אחר שנרפאה היא נרפאה לגמרי), משא"כ נפשי שזה לא ברור כלל...

ה. בכל מקרה מי שכתב את התשובה ראה מה שכתבתי ומה שאת כתבת, הוא יבחר אם התייחס לזה או לא.

למדתי ואני לומדת הלכה, היא פשוט לא רלוונטית כאן.

לא כי ההלכה לא רלוונטית למקרה - ברור שיש להלכה מה להגיד על זה - אלא שהפותחת לא ביקשה הדרכה הלכתית מאנשים אנונימיים ברשת.

(ומבחינתי, האמירות שלך הם באוויר כי לא הבאת להם מקור. ושים לב שבגם בנושא זה יש הבדלים השקפתיים שרלוונטיים גם לפסיקה).

המידע שהיא נתנה מאוד לא מספיק. זה מאוד תלוי מהי הפגיעה וכו', לא רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים. (האם כל סוג של פגיעה זה משהו שהצד השני ירגיש מרומה לגביו?). ואתה מפספס משהו מאוד מאוד חשוב בפסיקה הלכתית - וזה במיוחד בנושא שכל כך רגיש.

ההפנייה הנכונה לשואלת שאלה כזו, זה לתשובה כזו:

הכנות לחתונה במקרה של פגיעה מינית בעבר | יועצות הלכה - נשמת

ולא לפסיקה הלכתית.

ואכתוב עוד משהו:

כגבר

צא מנקודת הנחה שיש סבירות לא נמוכה שמי שאתה יוצא איתה היא קרבן לפגיעה מינית כלשהי. 

ייתכן שהיא לא סיפרה על זה לאף אדם בעולם - כי זה דורש תעצומות נפש מאוד גדולות.

ולכן

כשיוצרים זוגיות, כשהקשר הולך ונבנה -

אם אתה מצפה שפגיעה כזאת תסופר לך לפני החתונה -

לדעתי אתה צריך לדאוג לאיזושהי רמת קרבה ואינטימיות של שיח, ליצירת מרחב מכיל, בטוח, מוגן.

צא מנקודת הנחה שלא מדובר בהסתרה אקטיבית, אלא במנגנון התגוננות מפני הפגיעה שמדחיקה אותה.

מדובר בדבר שכיח, ולכן אל תופתע אם גם המדויטת שלך נפגעה, ואני מקווה שברור לך למה היא לא תספר על זה בבירורים, דייט ראשון או שלישי....

נראה לי כן הבנתי מה כוונתך, אבל כבר שטחתי טענותיי.

מרגיש לי שיש סיבה להתעקשות שלך.

בין אם פסקו XYZ בנושאים כאלה אי־אפשר להורות הלכה למעשה מבלי שיהיה ת"ח גדול שיֵדע את הפרטים

כמו שלא דנים דיני כתמים מתוך אינטרנט או ספרים

אני לא רואה איך אפשר לתת תשובה בנושא כזה בכזאת קלות זה פשוט חוסר אחריות מוחלט.

תקרא מה שכתבתי ומה שהם כתבו, באופן כללי ברוב המקרים צריך להודיע, אם כי יש מקרים יוצאי דופן שלא מחוייבים. הרעיון שלהם שזה נחשב סוג של מום או דבר שאדם רגיל מקפיד עליו, ולכן הסתרתו היא מרמה.

אז כבר הם השאירו מקום שיש מקרים יוצאי דופן.

ואתה סתם משווה לכתמים בלי לחשוב אפילו, מה הקשר בין בדיקת כתמים שעיקר הבעיה היא הגוון, שהמסכים והמצלמה משנים (זוהי הסיבה שהרב אליהו אמר שלא לבדוק ע"י צילום, עי' ספר פועה) לבין אמירה שבכללי דבר כזה נחשב כדבר שיש להודיע, למעט מקרים יוצאי דופן?

מתוך מהירות כתבת דברים לא קשורים כלל.

כל שאלה הלכתית בה שהשואל אינו יודע את התשובה ואינה הלכה מפורשת שו"ע ולא מדובר באפרושי מאיסורא הרי שאסור לענות עליה אלא ת"ח שקיבל היתר הוראה.

זה נכון לגבי הלכות שבת, הלכות עירובין, דיני ממונות כתמים ומקוואות. אם למישהו יש ספק אז בבקשה במקום להתחיל להתפלפל בשו"תים שיפנה לת"ח מומחה ויגיד לו מה דעתו.

בנושא הספציפי שלנו אני לא יודע בדיוק לאיזה תשובה הפנית (כיוון שלא הפנית) אבל ממה שראיתי שכתבו על הנושא של דברים שחובה לספר בשידוכים יש בזה כל־מיני גדרים וגם כמה דעות שונות.

משל למה הדבר דומה, זה כמו לומר שכל אחד שנפל מצוק חייב לספר, כי רוב צוקים הם גבוהים, וזה כנראה אומר שהוא שבר כמה עצמות, ויש סיכוי טוב שהן לא התאחו 100%, לכן יכול להיות שיש לזה השלכות בריאותיות, ואנשים רגילים כנראה מקפידים על זה... בקיצור ספקולציות על־גבי ספקולציות במקום דבר ראשון להבין את כל המקרה על כל פרטיו ולאחר מכן להסיק את המסקנות המתבקשות.

ויודע מה, אם אני לא יודע לחשוב מתוך מהירות, תשאל ת"ח אמיתי האם שאלה כזאת מצריכה התייעצות עם ת"ח או שמספיק לחפש תשובות באינטרנט או בספרי שו"ת. לא נראה לי שאני צריך לקשוט את עצמי בכך שאני מציע להפנות שאלות הלכתיות לת"ח.

אין עניין להמשיך בזה..

זה תלוי בכמה דברים, בין בנים לבנות, ומתי היה, ובאיזה צורה היה (הסכמה או כפייה למשל), ובעוד הרבה דברים.

מבחינת ההלכה, יש תשובה מפורטת של כמה דיינים (כמו הגריש"א למשל) שבכללי מחוייבים לספר, אם כי יש מקרים מסויימים שיש דיינים (כמו הגרמ"א) שהקלו בזאת.

מעבר לחובה ההלכתית יש גם הצד שאם לא מספרים וזה יתגלה אח"כ אז זה יכול לגרום נזק באמון ועוד. ואם לא יתגלה זה גם לא יקיים דברי המהרי"ק (שלא יסתירו אף דבר בינהם..).

הלכך צריך לברור טוב המקרה שלך וככה תידע מה לעשות.

שהכוונה לצד השני

לדעתי לפני אירוסין (כשברור שזה יגיע לשם). בשבילך ובשבילו.

בשבילו- שלא ירגיש מרומה, שידע לקראת מה הוא הולך ויכין את עצמו לזה.

בשבילך- שלא תרגישי שאת מסתירה ממנו משהו חשוב, שתהיי רגועה ותדעי עוד לפני האירוסין שהוא איתך. שיהיה לכם יותר זמן להתכונן לחתונה במידה ויש צורך.

וגם שבמידה וזה לא מתאים לו עדיף שזה יגמר לפני שמתארסים (בחור טוב שהתחבר אלייך לא יפסיק את הקשר בגלל זה לדעתי). ובכל מקרה את צריכה מישהו שיכיל ויתמוך אז גם מצידך זו בדיקה שאת צריכה לעשות לו לפני שאת מחליטה שהוא יהיה בעלך.

בשורות טובות. בהצלחה!

הפגיעה לא צריכים לספר מיד. זה דבר שצריך אמון והבנה כנה ועמוקה של הצד השני כדי לשתף.

באופן כללי, השאלה עד כמה זה נוכח, איך זה משפיע ומתבטא.

יש קושי בזה שלפעמים גם הנפגע עצמו שמתגבר ומתמודד יום יום עם נזקי הפגיעה, לא תופש עד הסוף עד כמה הפגיעה יכולה להשפיע, ואז במשך החיים הדברים מתבררים יותר. למשל, בן-אדם יכול לחשוב שהוא התגבר על זה באופן מסויים, ופתאום דברים בנישואין עצמם יעוררו דברים מחדש.

לכן האם ומתי לספר, זה תלוי בכמה גורמים, וצריך להתייעץ עם אנשי מקצוע.

העיקר לחפש בן או בת זוג שהוא/היא מכיל ורגיש ומוכן לעבור איתך תהליכים נפשיים ולעמוד לידך ולחזק אותך ולהיות רך, עדין, ומעודד.

שנית, ברור שזה משתנה בין אדם לאדם ומצב למצב.

אבל אתן את הזווית שלי:

חשוב שיהיה לפני אירוסין מצד אחד, ומצד שני חשוב שיהיה בזמן שסומכים על האחר ורוצים לשתף גם בדברים קשים מאוד.

מתפלל לכחות והחלטות נכונות

נשמע קשה מאוד.. אפילו קשה לדמיין את זה.

אולי משהו קטן שאפשר לומר - כל התמודדות אישית שמתלבטים עליה אם לספק, מתי לספר וכולי היא בעיקר נוגעת בנו ולאו דווקא באיך השני תופס אותנו. נראה לי שזה נכון בצורה רוחבית.יכול להיות שיש לזה השלכות על המשך קשר, אך השאלה היא נוגעת באדם עצמו קודם כל וחשוב מאוד מאוד לשים לב ולהבין שמשם מתחיל הדיון.

העולם שלנו הוא עולם שבור. זה קשה. בהצלחה!

שהשני יתפוס את הגילוי.

יכול להיות קשר מעולה, אבל השני לא יוכל להכיל את הדבר הזה מכמה סיבות.

כל קשר תלוי בתפיסות וברגשות של שני הצדדים.

מתוך שאדם תופס את עצמו ככה הוא מגיע לזולת. יש גם שיקולים של "פוק חזי מה עמא דבר" אבל אדם קודם כל מרגיש את עצמו ומתייחס לאיך שאחרים תופסים אותו לפי איך שהוא תופס את עצמו.

התשובה לשאלה "איך אני תופס את עצמי?" היא שאלה שלעיתים לא פשוטה בכלל בכלל, במיוחד במציאויות מורכבות. נסיון תשובה לשאלה הזאת הוא חשוב מאין כמותו ונראה לי שמשם מתחיל כל היחסים הבינאישיים עם הזולת.

זה לגמרי תלוי בך, באיך חווית את זה אז, איך היום, ועד כמה הקשר שלכם חזק..

יש סוג של דברים שאת לא ממש צריכה להיות בלחץ מזה. נניח אם לדעתך זה פגע ביחס שלך לסביבה - זה משהו שהוא אמור לחוות ולהרגיש כבר בפגישות איתך. עד כמה את בנאדם שמסוגל לסמוך על אחרים, לקבל או לתת. זה משהו שממש לא אמור להדאיג אותך.

עיקר הדאגה זה על דברים שהוא לא חווה.

יש מקום לשיקולים הלכתיים-מוסריים. יש מקום לשיקולים נפשיים. אבל את לא יכולה לתת לזרים כמונו להכריע בשבילך בשאלה הזאת. גם לא לזר שהוא איש מקצוע. הוא מאוד יכול לעזור - ואם את רואה לנכון להיעזר במישהי כזאת - אדרבה. אבל זאת החלטה שלך שאת צריכה להרגיש שאת שלמה איתה לגמרי.

למה את צריכה להיות שלמה עם זה?

כי יש כבר שלב - שאת לא תרגישי שאת "צריכה" לספר לו. את תרגישי שאת "רוצה" לספר לו. אמנם את מפחדת מהתגובה, מהיחס שלו, מהדעות שלו, מהרגישות או הטאקט.. ככ הרבה פחדים - אבל ברור לך שאת רוצה שהוא ידע מה שעבר ועובר עלייך כי את מרגישה שהוא ככ משמעותי בחיים שלך שאת רוצה לשתף אותו. כמו שאת שאת משתפת אותו בעוד חוויות שלך.

זה כמובן קורה כשהקשר נהיה עמוק ופנימי ומכיל ומבין... יש לשתף, ויש לשתף. וזה כמובן משהו מאוד עמוק בנפש שלך.. הנקודה היא שאת צריכה להיות שם.

לדעתי? כל עוד לא ברור לך שאת רוצה לשתף אותו בזה, ולא רק "צריכה" כי יש חוק מוסרי כזה, אם יש כזה.. אז הקשר שלכם עוד צריך להתחזק כדי להתחיל להתלבט בהאם לשתף ואיך וכמה ולמה ועד כמה וכו'.

ראיתי לפני יומיים, התכוונתי לענות בישוב הדעת, אבל אין ישוב הדעת, אז מחילה על הקיצור במקום שראוי להאריך.

קודם כל, מצער מאוד לשמוע. כמי שליווה כמה אנשים בסיטואציות מהסוג הזה, עברת דברים נוראיים ואיומים.

חזקי ואמצי. כל הכבוד שאת בכלל מסוגלת לחשוב על הקמת בית וישראל.

אני כותב את הדברים עם דמעות, אבל אין ברירה.

אחרי החיזוק הגדול אלייך, כפי שאת מודעת היטב, זו התמודדות ארוכה, שתמשך עוד גם אחרי החתונה. מובנים מסויימים שלה, רק יתחילו אחרי החתונה, כשהעיסוק במיניות אמור להפוך ממשהו שלא אמורים להתעסק בו במיוחד - לחלק מהותי, חשוב וקדוש, מבניין החיים המשותפים שלכם.

זה טוב, זה נעים, זה משמח - אבל זה גם עלול באופן טבעי, להקפיץ את כל הטריגרים. כמובן, עם הדרכה מתאימה, לפני ואחרי החתונה, אפשר לצמצם את המורכבויות, אבל הן יהיו קיימות.

ממילא - לא כדאי לך שהבחור איתו את בונה את חייך, לא ידע למה הוא נכנס ולא ראוי לעשות לו את זה. לענ"ד, חייבים, לפחות באופן כללי, לספר לבחור כשכבר יש ביטחון בקשר, אבל לפני החלטה סופית על אירוסין.

וכן, סביר שיהיה מי שזה ירתיע אותו, זה עלול להיות מצער, אבל גם מסננת טובה למי שהוא אולי בחור טוב, אבל לא באמת מסוגל להיות השותף שלך בחיים.

ושוב, הרבה ברכה והצלחה בחיים המורכבים. בעז"ה הבית שתבני יהיה חלק מהתיקון למציאות הנוראה הזאת.

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

לא יודע אם הייתי כותב פתק, הייתי פשוט אומר לה פנים מול פנים שחשבתי עליה ורציתי לשמח אותה או משהו בסגנון כי תכלס בשביל זה קנית לא?

ואם בכל זאת מרגיש שחייב פתק, אז וכו.

אין כמו מילים על נייר כתוב

תתן לעט להוביל 

בדרך כלל אנשים אוהבים את זה שאוהבים אותם ואכפת לאנשים מהם, אז כדאי משהו שמראה שאכפת לך ממנה ואתה חושב עליה

מחמאה זה ממש טוב, זה יכול להיות מתובל בעקיצה, לא מממשנה מה.. גם אם אתה רוצה לכתוב משהו כללי ממליץ בחום שיהיה איפשהו ביטוי יותר ספיצפי ומכוון למסר שאתה רוצה להעביר

איזה, בהצלחה רבה

ושישדר מי שאתה, אל תנסה לשדר מישהו שאתה לא.

אתה מדהים בכל מקרה

לדעתי אם זה שלב יחסית מתחיל, אתה יכול אפילו לכתוב לה "רציתי לשמח אותך"

אם זה שלב מתקדם יותר אז אתה יכול לכתוב גם משהו יותר ארוך…

ואתה מרגש אותי 

א. מתחנתים גם עם המשפחה. בין אם אנחנו רוצים, ובין אם לא - כולנו באים ממשפחה ומרקע מסוים. ברוב המקרים, זה גם אומר שתהיה אינטראקציה בין המשפחה שתקים למשפחת המוצא, ברמה ובתדירות כזאת או אחרת.

האם זה אומר שהיא עצמה לא תורנית? איפה רבקה גדלה? רחל ולאה? וכו' וכו'

ב. מורכבות אפשר למצוא בכל מקום. אף אחד לא מבטיח לנו חיים קלים.

ג. יכול להיות שיכלת לבנות איתה בית תורני נהדר - אבל זה ממש לא אומר שלא תוכל לבנות משהו דומה עם מישהי אחרת. ב"ה יש בנות תורניות רבות, ותוכל עם לא מעט מהם לבנות משהו טוב, ואפילו יותר מזה. הכל פוטנציאלי כל עוד זה לא נעשה...

מה זה אומר מתחתנים עם המשפחה? 

בנאדם לא מנהל זוגיות עם המשפחה.

כן מנהל מערכת יחסים מסיומת שצריך לתת עליה את הדעת, אך היא בשום מקרה לא חתונה.

גם אין יותר מדי כלים להעריך את מידת המורכבות ביחס למשפחת המוצא.

לפעמים יכול להיות פערים מאוד גדולים אבל שמסתדרים מעולה, לפעמים להיפך.

תמיד כיף שדברים משותפים, זה פשוט.

בתור מישהו חדש בעולם הדייטים, הוא אולי מדמיין לעצמו שיפגוש בקרוב את הנסיכה שלו, והם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

כלומר,

אני חוששת שיש כאן דברים שהוא לא לוקח בחשבון:

לאיזה סוג של קשר אני מצפה עם חמי וחמותי? עם הגיסים והגיסות?

האם נוסעים אליהם לשבתות וחגים? איך זה נראה?

האם יהיו מפגשים משפחתיים? מה התוכן שלהם?

האם הדודים וסבא וסבתא שותפים פעילים בגידול הילדים? (בייביסיטר וכו')?

האם הנ"ל הם גם משענת כלכלית?

כמובן שאפשר להמשיך לדבר על מערכות יחסים לא בריאות - כמו התערבות בזוגיות וכו'. אנחנו לא חיים במציאות סטרילית, ואני בטוחה שאם תלך לפורומים המקבילים תמצא שרשורים על בעיות בתוך המשפחה.

בעיני יש מחירים לשני הכיוונים - בין אם נמצאים בקשר (וצריך להגדיר משהו), ובין אם נמצאים בניתוק (מה המסר שזה מעביר לילדים?)

מסכימה איתך שאין דרך להעריך את המורכבות, ובטח כשאין לנו מושג מה צופן העתיד.

אבל זה טעות בעיני לחיות בתודעה שאנחנו נחיה בבועה שזה רק שנינו והילדים שיבואו...

זה נכון מאוד, לאו דווקא בהקשר הזה. כמובן שבכל דבר שקשור לזוגיות.

זה מעגל יחסית חיצוני.. אבל כמובן חשוב לתת עליו את הדעת.

לא מבין למה ענית בהקשר הזה, הרי השואל אמר שהוא דווקא דחה הצעה על רקע משפחתי. משמע, הוא מבין שזה נושא רגיש שיכול להיות משמעותי.

נראה לי שיותר מועיל להגיד מה כן ולא מה לא בהקשר הזה.

לכן השאלות הללו שהבאת הן נועדו רק כדי להבין שזה יכול מורכב.

כמו שאת בעצמך אמרת, קשה מאוד לענות על השאלות האלה, אם בכלל אפשרי לענות עליהם..

לכן, נראה לי שיש צורך בשאלות בירור ביחס למקום החשיבות של השואל ביחד לנושא.

שאלות שיעוררו להבין מה היחס שלו לזה וה המקום אותו הוא צריך לתת לנושא.

את כל ההלכות שנוגעות לכולם כמו שבת כשרות וכו' נוהגים לפי בעלי, שחלק מהדברים עושה כמו המשפחה שלו בחלק מחמיר יותר. מה שנוגע רק אלי כמו צניעות זה עניין שלי.

ברור שהמקום התורני שלה משנה, אבל נשמע שהיא החזקה. המקום התורני של המשפחה לא משנה בכלל בעיני.

בערך איך שאתה מתמודד עם החיים

או שזה זר לך

תהיה מודע לזה שמה שחשוב זה האדם העצמו, והסביבה שלו זה בנוסף. גם האבות והאמהות לא תמיד היו עם משפחה 100 אחוז...

תחשוב על ההורים והאחים של אברהם. אח של יצחק... אח של יעקב... המשפחה של רבקה... ושל רחל ולאה..

לאו דווקא רק בפן התורני.

לאחרונה עלו לי מחשבות, שמבחינה מסויימת

בפרט אצל אשה, יותר חשוב לי המשפחה שלה

מאשר היא.

אין לי כוחות סוס להסביר את עצמי

אבל לפי מה ששמתי לב אשה זה המון

עניין של הרגלים, והיא רוצה להמשיך את מה

שהיה בבית שממנו באה.

אולי זה רק מהניסיון מהזוית הצרה שדרכה

אני רואה את המציאות, סה"כ הייתי נשוי לאשה אחת.

אבל גם לפי המקורות,

כתוב בשולחן ערוך לישא

בת תלמיד חכם, ולא ישא בת עם הארץ.

המיקוד לא עליה, אלא על הבית ממנו הגיעה.

וגם אם החליטה לשנות כיוון

מי יודע כמה שנים, וכשהיא תתעייף

תזכר במנהגי הוריה.

אני יודע רציתם לשמוע שהכל אפשרי

וכל מה שאתם צופים בסטטוסים של מוטיבציה

אבל בתכלס האנשים לא כאלה גמישים

ולא כאלה חזקים.

מה דעתכם?

תאמת אני לא יודע כל כך למה זה ככה.

תקח דף ועט ותרשום לעצמך את כל החששות שעולים ותראה אם אתה יכול להתמודד איתם.

המטרה של המשימה הזאת ליצור אצלך יותר בהירות ופחות להתבחבש ולהתבלבל בגלל חוסר הבהירות

יכול להיות שכבר כתבו בדומה

תמיד יש שונו בין אנשים ומורכבות ויתרונות וחסרונות לכל אחד בעיניו לפי ענייניו.

החשש מאוד מובן אבל עם חששות צריך להיפגש ולא לברוח כדי לראות במה האם יש ממה לחשוש.

תפגוש את הבחורה תשמע ממנה על המשפחה שלה על היחס שלהם למקום שלה...

גם לא הייתי מעלב את זה בכלל בהתחלה.

תראה שיש ביניכם התאמה וכו'

אולי זו אשתך?

ומשם כבר תגיע לנקודב הזאת...

האם מדובר באנשים קשים שיש להם רק את הדרך שלהם זו בעיה והאמת שזה לא משנה אם הם דתיים מאוד או לא בכלל.

אנשים קשים זו התמודדות

וגם בזה כשיש זוגיות טובה ונכונה אפשר לדעת איך לנהל את הדבקים בצורה ישרה וחכמה

בהצלחה וה יתן לך עצה טובה

שהתחתנה עם בעל תשובה - המשפחה לא קשורה לרמת הרוחניות של האישה. בכלל. מה שקשור זה ההחלטה שלה איפה להיות וכמה היא נחושה להישאר שם ולא להיות מושפעת.

הקשר היחיד למשפחה, זה כמה הם גמישים ביכולת להכיל את השוני ואם לא אזמה היא חושבת לעשות עם זה. ואת זה כדאי לבדוק ולברר כי אם זה בכיוון טוב ויש פתיחות - זה מעולה.

המשפחה שלי אפילו לא שומרים שבת חוץ מאחות אחת (ואנחנו משפחה גדולה) ואף אחד לא היה מהמר בחוץ שאני לא נראית דתייה מבית

נכון, זה אומר שעושים החלטות שהרבה פעמים הן לא פוטוגניות מבחוץ כזוג אבל הן כן תואמות את אורח החיים שבחרנו.

ואגב,גם בתוך משפחות דתיות ודוסיות יש הבדלים בהרבה דברים שצריך להכיל. אזלא בטוחה שיש לך איך לברוח מזה

אם היא בסגנון שאתה מחפש ויש לה מידות טובות, מה היא אשמה שהשמפחה שלה לא באותו סגנון כמוה?

האמירות המגמרא מדברו על תקופה שבה ההשפעה היחידה על אנשים, בפרט לאישה, הייתה המשפחה. היום אנשים הרבה יותר עצמאים לבחור את הדרך שלהם בעצמם.

כמובן כדאי לבדוק שאין בעיות קשות שישפיעו על ההתנהלות כזוג, אבל אם מדובר על משפחה שיכולה להכיל ברמה מינימלית, חבל לפספס על זה מישהי שיכולה להתאים.

אני ובעלי שונים מהסגנון של המשפחות שלנו, והקמנו בית משלנו בדרך שמתאימה לנו.

כמו כל אדם שמכירים ואפשר ללמוד ממנו

בטח אם יש הרבה חוויות משותפות ושיחות עומק

לשינוי בתפיסות ובעמדות שלי לגבי כל מיני דברים.

פחות בדברים פוליטיים...

לא בהכרח שינוי אבל כן דיוק ועיסוק בערכים חשובים ומשמעותיים שהיו נראים לי פשוטים מובנים מאילהם ופתאום כשלצד השני ברור כל כך משהו שלי לא כזה סגור זה פתח להתבוננות והתעמקות בנושא

וממילא נראה לי שגם שינויים קלים מתרחשים בהתעצבות הכללית שלי כאדם אחרי כל פעם שהיתה לי התבוננות כזאת

חוצמזה שאני נורא מנסה לקחת משהו טוב מכל הפגישות שהיו לי מתוך אמונה שה' שלח אותם בשבילי אם לא להתחתן אז כדי להשתפר וללמוד משהו 

לאחרונה יצאתי עם בחורה שהרגשנו פערים מסויימים בהשקפה הדתית (עניין יותר של ניואנסים, לא הכי גרונדזים)

מרגיש שזה נתן הפרייה מסויימת, זה אתגר אותי וזה זה הוסיף טוב בהקשר הזה, בהחלט למדתי מזה על עצמי.

מצד שני, שנינו אנשים שאוהבים לדבר על השקפה ויצא שלא מצאנו את זה בתור נושא משותף בגלל השוני בעניין ולשנינו זה היה בסדר גמור.

בהחלט יצא לי בעבר להתרם בעניין הזה, אפילו קניתי ספר שמישהי ספרה לי שהיא קוראת אותו... אבל לא זוכר הרבה פעמים כאלה.

ספרים שהמדוייטים המליצו, או שחקרתי תחום או נושא מסויים שעניין אותן.

מאז ששמעתי על הטבח הנורא אני בוכה. ב'מעוז צור' שרתי בבכי ובכלל פרצתי בבכי ב'נקום נקמת דם עבדיך' והוספתי לאומה הרשעה את ישמעאל.

אבל ב"בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא".

הבכי מטהר את ה'יסוד' להכל, ומביא מהר לידי זיווג, כדברי החתם סופר.

הבכי הוא כמו מקווה לרצון, ומעלה את הרצון למקום גבוה וטהור, וכמו שמאריך הרב קוק באורות הקודש חלק ג' על עליית הרצון כמטהרת את מידת ה'יסוד'.

כשרצון נפגש עם רצון נוצר זיווג.

כל עם ישראל קדושים וטהורים, כפך השמן הטהור של הכהן הגדול, כמו שכתוב בעין אי"ה שבת.

ה' תרחם על כולנו! אנחנו ראויים!

גם הטוב הוא פה אצלנו , אצל כל אחד

רק נותר לנו למשוך אותו

מבין? 

אני מגיב במקומו הוא לא נמצא פה הרבה

חנוכה שמח🥰