בס״ד
@בארץ אהבתי יקרה תודה על התיוג.
@טוב תודה 🙌❤️ יקרה,
קודם כל אשרייך, אשרייך, אשרייך!
איזה כיף לילדים שלך שיש להם אמא כמוך!
איזה כיף שאת בטוחה בהורות שלך ומרוצה ומסופקת ממה שאת עושה עד כדי כך שאת רואה כאופציה להוציא את הדברים החוצה!
איזה כיף שאת מוצאת את הפנאי להשקיע ככה במתוקים שלך!!!
ואת עוד משדרת כזאת טביעות במה שאת עושה, איזה כיף לך באמת. בּוּרכת! ❤️
הנקודות שהעלית ממש מוכרות לי מאד.
אני פוגשת אותן בשלושה מקומות עיקריים: סביב הפורום, סביב הבלוג וסביב איזשהו תוכן שאני מפתחת בשנים האחרונות (השקעתי בו המווון והוא טרם יצא לאור - גם כי לא סיימתי אותו לגמרי עדיין וגם… בגלל כל ההיבטים שהעלית…).
כתבו לך מאד נכון:
1. כדי שהתכנים שלך יגיעו להרבה אנשים, נדרשת השקעה רבה.
אם זה העלה עקבית של תכנים איכותיים (אצלי כתיבת פוסט + עריכה + הכנסת תמונות + שליחת הודעה ברשימת התפוצה זה עבודה של לפחות שבוע שלם שבו אני עוסקת רק בזה בגדול).
ובעיקר נדרשת עבודה רבה מבחינת ההפצה. קודם כל, זה אומר להיות ברשתות. נכון להיום, אני אישית לא רציתי להיות ברשתות, ולכן ההפצה שלי נורא מוגבלת. אבל זה לא רק ״להיות״, אלא להיות *פעילה*. זה להיכנס לכמה שיותר קבוצות רלוונטיות ולהיות חלק מהשיח שם. וזה כמובן גם להגיב לכל מי שתגיב לך באופן אישי. כמו שכתבו לך למעלה - צריך להתייחס לזה כאל סוג של עבודה, מבחינת הזמן שזה דורש.
(בהקשר הזה, אנונימיות היא לא הדרך הכי טובה לפרוץ. זה אפשרי עדיין, יש שעושים את זה ומצליחים. אבל זה גורם שעלול לעכב).
2. עניין התהילה - הזדהיתי מאד. האמת, אני לא חושבת שאת חריגה בזה. רוב ככל האנשים בעולם אוהבים להרגיש מוערכים ואהובים. וכן, יש בזה משהו ממכר. מהר מאד אפשר להרגיש שאת ״צריכה את המנה״ שלך של פידבק חיובי. כמה שאני רחוקה מלהיות מפורסמת, זה משהו שהספקתי לטעום ממנו ואישית היה לי קשה עם זה ומבלבל. הרגשתי בין היתר שזה מונע ממני מלהישאר מחוברת עד הסוף לנקודות האותנטיות שבי. שזה משבש לי לעתים את שיקול הדעת מבחינת חלוקת המשאבים שעומדים לרשותי. לדוגמה שאני מעדיפה לכתוב ולקבל הערכה מבחוץ מאשר להשקיע באנשים קרובים מסוימים כמו שהייתי רוצה באמת. ויש עוד דוגמאות.
3. המתח בין חשיפה לפרטיות. אני מרגישה ששם לב ההתלבטות מבחינתי. לפני כמה חודשים חנן בן ארי התראיין (פודקסט מצולם מאד ארוך, אולי ראית) ושם הוא סיכם את זה במשפט שמגלם בדיוק את החשש שלי. הוא אמר שהנפש של האדם לא בנויה להכיל חשיפה מטורפת כמו זאת שעולם האינטרנט מאפשר. גם אם סביר שאת ואני נגיע לפרסום של חנן בן ארי 
, אני מאמינה שחשיפה עושה משהו לנפש. אם זה ההתמכרות לתהילה שדיברנו עליה קודם. או הפגיעה באותנטיות הנ״ל. אם זה טשטוש גבולות העולם הפנימי שלנו. אם זה שזה עלול לגרום לנו פחות לדעת מי אנחנו באמת, מרוב זה שאנחנו משופעים מהתגובות בחוץ ומה״אהבת הקהל״. אם זה התחושה שבוחנים אותנו בזכוכית מגדלת באמת, תחושה שעלולה לגרום מאי נוחות ובלבול ועד לקבלת החלטות לא מתאימות לנו…
ומנגד……..
מנגד עומדים דברים שגם להם יש משקל גדול:
א. העזרה שזה יכול להביא לזולת, התרומה לעולם. בהנחה שאנחנו מדברות על תכנים איכותיים וטובים, המון אנשים עשויים להרוויח הרבה מאד מהם. זה עשוי לשפר לרבים כל מיני דברים בחיים, לקדם אותם, לתת להם השראה.
ב. שליחות - מה אם יש לי כאן שליחות? מה אם זה באמת משהו שה׳ היה רוצה שאני אעשה? מה אם הוא נתן לי את הכישורים ואת הכשרונות האלה (ו/או את מסלול החיים הספציפי הזה) כדי שאוכל לתרום מניסיוני לאחרים?
ג. הגשמה עצמית, שמחה, סיפוק… לפרסם דברים טובים ולגלות שהוספנו טוב לעולם, זה דבר שיכול לעשות *לנו* הרבה טוב!
ד. גדילה. דיברת על המחשבה הזאת של איך תרגישי אם תצעקי על הילדים שלך ושזה עלול לגרום לך להרגיש לא ראויה. קודם כל, היום ממש הולך שגם מנוטרים גדולים אומרים בכנות שהם לא מושלמים, גם לא בתחום שבו הם מתעסקים. כולנו איפשהו בדרך. ואנשים לומדים ממי שנמצאים כמה צעדים מלפניהם.*
אבל יש עוד משהו. אני מרגישה שהכתיבה או הלמידה בכללי מאד עשויות לקדם את ההתקדמות של עצמנו. לנסח את הדברים לאחרים עוזר להבהיר אותם ביתר שאת גם לעצמינו. והשיתוף גם מייצר סוג של מחויבות פנימית להמשיך להיות טובות במה שאנחנו עושות. בהקשר הזה, אישית יצא לי כמה פעמים להגיד לבעלי שאני מרגישה ש״קמה״ גידלה אותי המון…
בקיצור, מורכב… 🙂
(ואולי כשזה יהיה בשל, אז זה יהיה בשל?)
החלטות טובות ❤️❤️❤️
* מה שכתבתי על הצעדים, זה משהו ששמעתי מיונית ורבר.
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...