כואב ממש!

הייתי נעלבת כל כך שלא הייתי רוצה לבוא כבר...

אין לי מה לומר!

נראה לי במקומכם הייתי עושה בבית ומשתדלת שיהיה מדהים עד ששנה הבאה תרצו שוב

ממש קשה להרגיש דחויים

מאחלת לכם שתמצאו פתרון מתוך שמחה

לק"י

או אולי למצוא דירה?

איזה מצב לא נעים😓

דירה בעלי מנסה לחפש, אם אחד לא יוצא תחומיים

ואחד שכן יוצא רצה סכום מטורף

גם אם נמצא דירה, לא ממש מתחשק לי ללכת כשאני לא מרגישה רצויה.

אם היינו רצויים הילדים מיוזמתם היו מפנים את החדר (זה אפילו לא ברמה של לישון על מזרון בסלון, יש מיטות בחדרים אחרים אבל כל אחד רוצה את שלו)

מבינה את התחושה של להתחנן כדי שתסכימו לארח אותנו 😔

אבל לא הייתי מסכימה עם המסקנה שלך,

כלומר בלב כן, בטח, זה פוגע ממש,

אבל בשכל - ילדים מטבעם אגואיסטים, וכנראה שכל אחד רוצה שמישהו אחר יפנה את החדר, וזה לא שהם לא רוצים אתכם, הם פשוט לא מוכנים לשלם את המחיר של לוותר על החדר ליומיים.

זה באמת נורא פוגע,

אבל אם תצליחו למצוא פתרון, אל תקחי את זה למקום של אנחנו לא רצויים, כי חמותך כן רוצה אתכם, ואני מניחה שגם הילדים רוצים, רק שאין להם חשק להתאמץ בשביל זה.

אולי יש אח או אחות שעושים בבית ויישמחו לארח אתכם?

מתלבטת

יש לי אחים שעושים ליל הסדר לבד

בשגרה אנחנו מתארחים ומארחים וממש כיף לנו ביחד.

מתלבטת כי ליל הסדר מרגיש לי כזה חג נורא משפחתי

גדלתי כל-כך חזק על הקטע הזה של 'והגדת לבנך' שהזוג הולך להורים של האיש

מקסימוםםםםםםם להורים של האישה למרות שהורי הבעל קודמים

בגלל הקטע של לספר לבן

בקיצור

את יודעת מה, אנסה לשאול

וואי דווקא ממש מתחשק לי

טוב, מנסה ומעדכנת 😃

גם שהיו לי רק 3 קטנים והיתי ממש אחרי לידה

ובא נגיד בשפה עדינה אני לא נחמדה כלפי ילדים אחרים שמעצבנים ומציצים אז עשינו לבד בבית- כלכך נהנתי... באמת

ליל הסדר הראשון שהיה כלכך כיף מרתק ומחכים גם לילדים. ממש הרגשתי שקיימנו ככה והגדת לבנך...

פעם שניה זה יה בלידה של הרביעי

ואח"כ קורונה אז שוב ביחד

זה היה הלילות סדר שכלכך נהננו מהביחד, מהמשפחיות שלנו

עכשיו חמתי הזמינה אותנו (שנה שעברה היא הייתה אצלי)

זו החוויה שלי בכל אופן

בחגים אחרים- ארחנו זוגות חברים שהם גם משפחה פלוס כמה ילדים- וגם בפרמט הזה נהננו מאוד עד לגג

זו החוויה שלי בכל אופן

למדתי להנות מזה די מהר

אחים של בעלך?

סליחה על הבוטות אבל מי שואל אותם?

זה הבית של ההורים שלהם..

לא מכירה ששואלים אותם בכלל..כמובן אפשר להיות נחמדים והכל אבל זה לא הבית שלהם גם אם הם בני עשרים

לבקש מרווק לפנות את החדר שלו לטובת האח הנשוי, יכול ממש להכאיב.

בכלל בכלל לא מדברת על המקרה כאן, אבל זה משהו שלא מספיק מודעים אליו.

בטח אם זה רווק מבוגר, אבל לא רק.

את כל הנתונים של הילדים

זה ממש לא צריך להיות העניין של הזוג בעיניי

והרווקים צריכים גם לזכור שעם כל הכבוד, הבית הוא של ההורים גם אם הם גרים בו 

לק"י

לא בטוח שכולם רווקים מבוגרים.

לא מתייחסת למצב כאן. אלא באופן כללי להערה על אחים.

ויש כמות מיטות שמסםיק לכולם בחדרים סגורים

(בחדר אחד 4 מיטות, בעוד שניים יש 2 מיטות)

ככה שמי שיוצא מחדש זוגי, יש לו מיטה נוחה בחדר אחר

כולם שם בטווח גילאים של 10-18

כולם שם ממש מתנגדים

ההתנגדות היא לא רק לנו אלא ממש לכל האחים

זאת אומרת, הכי לא אישי נגדנו

אחות שגרה בעיר אחרת לא הייתה אצל ההורים כמה חודשים כי היא לא רוצה דירה ואף אחד לא מועיל בטובו לפנות את חדרו. 

נשמע די חריג, האמת

הוא אח שלהם! לא איזה חוצן... ממש לא מובנת ההתנהלות.

האמת שלא ברור לי למה ההורים לא מציבים עובדה. אתה ואתה בחדר x כדי ששושנושי ובעלה והילדים יבואו. זהו! 

במיוחד במשפחות גדולות

הילדים רוצים פרטיות ושקט

רואה את אחיות שלי הרווקות עושות ווטו על כמויות של אורחים (ויש הרבה מקום וחדרים)

יש מורכבות באירוח ולפעמים קשה להבין אותו כל עוד לא מארחים ובכמויות 

לא אוהבת אנוכיות. במיוחד לא כשזה לא לישון בסלון זה פשוט לעבור חדר. 

כאילו, אני לא יכול להתכבד רגע ולפנות את החדר, ומצדי שאחי יעשה את החג לבד?

זה לא אחים זה. סליחה. 

ואני התחתנתי מאוחר, ואחי הקטן התחתן לפניי. 

ונתתי את החדר. והם נתנו את החדרים שלהם לילדים של בעלי.

אין מצב שהם היו אומרים לנו לא (ואני מדברת על הילדים של בעלי, כן?)- זה מבחינתי ניכור מטורף.

לא מבינה איך הורים לא עושים סוף להתנהגויות אנוכיות שכאלה. מה קרה? ערב חג. כאילו שכל שבת זה ככה... מה קרה, אסור לבן אדם להתמודד עם תסכול בחיים האלו?

שהאחות לא היתה כי היא לא רוצה להתארח בדירה אחרת

ואף אחד לא רוצה לפנות את החדר

זה לא בהכרח אנוכיות אולי יש שם גם ככה הרבה אנשים והרבה אורחים ככה שהחדר נשאר המקום היחיד שיש בו פרטיות 

למשך כמה ימים.

זה מותר, זה אפשרי, וזה שיעור לחיים.

מי שקשה לו מאוד, יכול ללכת לחדר כשהוא מזהה שכולם בסלון, או להיות במטבח כשכולם בחצר, או אפילו להיות ער עד שעות הלילה המאוחרות אם ממש יד צןרך בלבד.

פרטיות היא לא ערך.

לתת לאחיך מקום זה ערך.

אפשר וגם חובה בעיניי לדרוש מהאחים האחרים להתגמש, וכן, גם אם זה אומר לוותר על הפרטיות שלהם.

זה חינוך לחיים.

של מה עיקר ומה תפל.

של נתינה לאח שלי, גם אם זה לוקח ממני.

איפה התבלבלנו שפרטיות של ילד בן 10 קודמת לאח הנשוי? 

לק"י

וחושבת שהאמת איפושהו באמצע.

אבל שלאח שלך אין איפה להיות בחג, ואתה לא מוכן לעבור חדר (פעם ב..) זה כבר מוגזם.

אם כל שבת מישהו מגיע להתארח זה עלול להיות קשה, זה גם להתכונן ולעשות וגם לוותר על החדר.

כל שבת.

וחג פסח זה לא כמו שבועות או כמו שביעי של 9סח, או סוכות ושמחת תורה.

חג פסח זה כבד, ולעשות אותו לבד זה סופר כבד.

לפרטיות אפשר למצוא פתרונות,

אבל צריך לקחת בחשבון שקודם כל טובת האח הנשוי לנגד עינינו, ואז בודקים איך כולם מתמקמים כדי שיהיה כמה שיותר נוח לכולם.

לא- אם אין לי את הפרטיות שלי, אז שיקפוץ

זה לא

מעבר לזה שלילדים שלי גם לא יהיה חדר לבד מן הסתם😉(וזה גם לא אידאל מבחינתי כי מאמינה ישתחנכו מלכתחילה לתשף ולחיות יחד וזה הכנה לחיים והכנה לזוגיות מבחינתי. זה לא סותר פרטיות לפעמים..כמובן משותר

אבל פרטיות הז לא ערך

זה צורך.

מובן

אבל לא תמיד הוא הראשון במעלה

אם כל שבת היה לארח והיה מאוד עמוס היתי אני מתאמצת לפעמים למצוא דירה

וכשלא מוצאת אז מאפשרת לו למצוא מענה לצורך גם בדרכים אחרות- לדבר איתו יחד להבין איפה בעיקר הקושי ואיזה פתרונות יכולים להיות גם אם הם מגיעים

ואחת ל..גם מפנקת את הרווקים באופן מיוחד באיזו שבת אחת לחודש-חודש וחצי גם שבת של שקט וגם אוכל מפנק במיוחד

בעיני אי אפשר גם לבחור צד

שתמיד הרווקים יקבעו את הטון או רק הנושאים

זה סוג לש חכמת נשים בנתה ביתה..להלך בין הטיפות

הייתי עם אחותי בחדר.

זה השתנה אחרי ששתי האחיות הגדולות שלנו התחתנו ופינו את החדר שלהן כשהייתי בת 14. נכון שלפעמים זה היה מעצבן אבל מוצאים דרך לפרטיות ולשקט אם צריך.

לאחיותיי הגדולות לא הייתה פרטיות עד החתונה (ומסתבר שלא לגמרי גם אחריה אם להיות עם עוד מישהו בחדר נקרא חוסר פרטיות...) הן יצאו סבבה. לא רואה אצלן חסכים בנושא.

אני הייתי עוברת חדר בשביל האחים הנשואים שלי, וגם מארחת לפעמים אחיינים בחדר שלי. אפשר לחיות עם זה בטוב אם שמחים שהאחים מגיעים.

איכשהו אף פעם לא היה דיון בנושא. ברור מאליו שהאחים באים וברור מאליו שיש מקום לישון לכולם. השאלה איזה ערך גובר - המשפחתיות או הפרטיות?

ולא רציתי לישון לבד (גם אם היה לנו חדר נוסף).

מקווה שגם לילדים שלי יהיה טוב ביחד בחדרים, ושימצאו את הפרטיות שצריך בצורה אחרת.

של פרטיות להיות לבד בחדר

אלא

אירוח שעלול להיות מעמסה גדולה על הילדים שנותרו בבית

שכולל בתוכו גם מעבר מהחדר ואי גישה לחפצים האישיים וגם דברים נוספים כמו בלגן ולכלוך שמשאירים, עבודה רבה סביב האירוח, רעש שהאורחים עושים וכו.

יש ילדים שזה יותר זורם להם ויש ילדים שפחות

בעיניי בתור הורה חייבים לשים לב לילד שזה מפריע לו ולתת פתרון הולם בשבילו

הפותחת לא כתבה (והיא כמובן לא חייבת לכתוב) כמה אירוחים מתרחשים שם, אם יש אירוח כל שבת או כמעט כל שבת, אני ממש מבינה את הילדים שמנסים לצמצם את האירוח, כי הוא עלול להיות ממש מעמסה

מכירה את זה מאחיות שלי (הרווקות) שממש יש להם אישו עם אירוחים (יש מלא אצל ההורים שלי)

אני רוב השנים מארחת ולא מתארחת, זה קשה לארח ולא מובן מאילו בכלל וברור לי ששום אירוח לא יהיה על חשבון ילד קטן שמתנגד.

הערך החשוב ביותר הוא להתחשב ולהכיל, במיוחד את הילדים הקטנים שאין להם שום דרך אחרת להתמודד עם מצוקות.

לא רואה טעם בהתכנסות המשפחה ומנגד ילד קטן שמרגיש שעשו לו עוול, אם יש התנגשות שיתכבד האח הגדול להיות המבוגר האחראי ולהתמודד עם חוסר אירוח.

בכל מקרה, הורה שזה חשוב לו כבר ימצא פתרון הולם בהתחשב בכולם.

"להידפק" מהאירוח, אבל אני לא חושבת שלעבור לישון בחדר אחר ליומיים זה להידפק. רק במצבים חריגים מאוד מאוד זה באמת מזיק לו לעבור חדר ולישון עם מישהו אחר, ואכן אצל ההורים שלי יש אח רווק שכבר שנים בחדר שלו לא נוגעים כשהוא נמצא וכשלא. וזה גם מתקבל בהבנה גם אם רק בגלל זה לא יהיה לי מקום להיות שם.

ואכן באמת גם על המתארחים יש חובה.. להגיע, לעזור, להשאיר נקי...

ובהודעה אחרת שלי אכן כתבתי שזו האחריות של ההורים לדאוג לזה שלכולם יהיה טוב, אבל זה כולל גם את הנשואים.

במצב הנוכחי המתואר הם מעדיפים את הרווקים על פני הנשואים. ואללה אם אמא שלי (ועוד יותר אם אמא של בעלי) הייתה אומרת לי שאני צריכה לשלם מכיסי כסף כדי לזכות להיות איתם בחג, כשלכאורה יש מקום בבית - הייתי נעלבת בטירוף.

ולי היה מאוד קשה כרווקה עם אירוח מוגזם של אחים נשואים

אבל לא עלה בדעתי לומר לא

ואצלינו התחליף היה לישון בסלון באור

בעיהי עוד סיבה למה לא כדאי שלכל ילד יהיה חדר משלו. שיתרגלו להתחשב זה בזה

שינה באור זה לא פשוט.

תראי, אנחנו גדלנו 4 ילדים בבית ענק של 4 קומות. אבל תמיד היינו זוג בחדר.

ואין מצב בשום עולם שההורים שלי היו נותנים לי להישאר בבית לבד בחג. זו פשוט לא אופציה.

והאח שלא עובר לו בגרון- הוא זה שצריך להשתנות.

כשגדלתי והייתי רווקה בשנות ה-20 המאוחרות כבר, זה עשה לי קווצ' לתת את החדר הפרטי ולעבור לחדר עם אחותי. בעיקר בגלל שזה עוד יותר סימן לי את הלבדיות שלי.

אבל לא היה על זה דיון בכלל.

לא באור לי איך המשפחה יכולה לשמוח, כשאחד מבניה חוגג לבד

והם יודעים שהוא משתוקק לבוא...?

איך דבר כזה קורה לא מובן לי

רוב הדירות היום הן דירות 4 חדרים 

לא צריך להתאמץ כדי שלילד מסוים יהיה חשק לבוא ולא יהיה לו מקום, זה פשוט יקרה מתישהו כי אין מקום לכמה זוגות בסה"כ 3 חדרי שינה

זה לא כזה טראגי בעיניי, יותר מציאות של המון משפחות  בימינו 

זה שמדובר בילדים צעירים שלא מוכנים לזוז מהנוחות שלהם זה אולי יותר מעצבן בקטע הזה, אבל מצד שני - גם אם הפותחת ובעלה הולכיםאחת לכמה חודשים, אבל ההורים מארחים כל שבת זוגות אחרים, זה הרבה לוותר. 

יותר הגיוני לנסות לחפש מקומות לינה אחרים

או להישאר בבית באמת

יוותרו על הפרטיות שלהם

או חדר בנים חדר בנות

אצל ההורים שלי אין מצב למצוא מקום לינה קרוב, ומתארת שזה ככה אצל רבים

אין מה לעשות. יש הכרח בחיים. וכשמבינים את זה הכל הרבה יותר קל.

אם נקודת המוצא היא שאח שלי מגיע טאין מספיק מקום-

אז נמצא את המקום. וברור שלזוג הנשוי יש עדיפות, כי הם נשןאים, ואם יש תינוק יונק אז בכלל..

גם הרווקים מבינים את זה בשכל.

ומותר להם לצאת מאזור הנוחות

לבין בוחרים לא לפנות מקום. בליל הסדר. ברור שלא תמיד אפשר להגיע להורים, השאלה מה הרקע לזה.

.

של ״אם יש מקום בלב, יש מקום בבלטות״

אז ברור שאני מבינה למה את מתכוונת, וכילדה ביליתי הרבה לילות על המזרן בסלון כי אירחנו משפחה בזמנים כאלה ואחרים

אבל זו הייתה מנטרה שאמא שלי העבירה לנו כדרך חיים כשהיינו קטנים

מאז הרבה דברים השתנו לתחושתי

וזה באמת דור אחר גם לדעתי

צריך כהורה לדעת להתנהל עם זה בעדינות. זה קשה השילוב של ילדים קטנים עם נשואים ומשפחות. ולא דומה ילד בן חמש למתבגר בן 13 לבחורה בת 20. בסוף בסוף, לארח משפחה נוספת או שתיים או יותר ל3 ימים אומר המון רעש והמולה גם בתוך המשפחתיות השמחה, זה אומר מצד הילד שפחות יש לו לאן לברוח כשהוא צריך קצת הפוגה מכל זה. זה יכול מאוד להציף.

ומצד הילד הנשוי יכול לתת תחושה שהוא נשאר מאחור והוא פחות חשוב.

מורכב קצת

יש מספיק מקום לכולם, זה לא שהם יתגלצ'ו לסלון...

מה גם שמדובר בנעקים בני 10 ו-13 שבהחלט יכולים להתכבד ולפנות טת החדר

אבל הרבה פעמים לאחים זה קשה

ושוב, אני חושבת שזה תלוי בהורים המארחים. הם אלו שצריכים לקבוע איך הבית מתנהל בזמנים כאלה. 

לק"י

שלא מוכנים לקבל אורחים.

זה משפחה קרובה. אתם לא רוצים להפגש?

ולא מדובר על כל שבת...אז כל אח יעבור לחדר אחר פעם בחודשיים-שלושה.

רק זה מבחינתי סיבה, שאם יש מספיק חדרים, להשאיר חדר אחד פנוי לאורחים.

מבחינתי זה לא עצוב אז ניסוג,

אלא זה ממש ממש לא יעבור אצלי מצב כזה.

לא מסוגלת לחשוב על מצב שמשאירים אח לבד. מה פירוש?? אז מה המשמעות של אחים? 

משפחה זה ויתור והתגמשות תמידיים. מה פירוש שילד בן 10 או בן 13 אומר לא בא לי לעבור חדר, ומבחינתי האח הנשוי יישאר בחוץ?

זה הבית שלי, ובבית הזה כל הילדים יהיו. איך עושים? שאלה טובה. אולי תורנות, אולי להציע פרס שווה, אולי כסף... יש כ"כ הרבה דרכים להגיע להסכמות.

אבל להגיד למישהו להישאר בחוץ בגלל זה? לא יודעת, ממש מקומם אותי

נמשע שזה בעיה בכללי ולא רק הפעם

לומר להם מקסים שיש לכם חדר לבד

אבל בשבתות כשאנו רוצים לארח את אחד הגדולים הנושאים אתם מפנים את החדר

אפשר לעשות תורנות שכל פעם אחת אחר מפנה

אבל בעיני זה לא נתון לבחירה שלהם

והאמת 'במקום בעלך מזמן היתי עושה שיחה כזאת עם ההורים

משקפת להם את התחושה שאין מקום בבית

ולגמרי אומרת במפורש שזה בידיים שלהם..

כמובן לא את

ואולי גם לא עכשיו ערב חג ב'יחה במזן נייטרלי

האמת כרגע נשמע לי הרגע האחרון למלא הרפתקאות

אם אתם משתפים אותם שאין לכם איפה להיות..מה הם אומרים?

ואם אין אופציה אחרת אז תעשו בבית ותעשו מזה חוויה

הם כזה, נחפש דירה עוד נמצא וכו'

אבל צר לי

כואב לי בלב ולא רוצה להיות שם עם תחושה כזאת

כרגע אנחנו בדיון, כזה בקטנה

לגבי החג

אם לעשות לבד או להתעקש למצוא מקום לינה

אני ממש מקווה שעוד תהיה מזה חווייה טובה

שאלה לי לגבי ליל הסדר עם ילדים קטנים,

אתם קוראים ממש את כל ההגדה?

מותר לדלג על חלקים?

הילד יישן שבת, יילך לישון בגלל זה באזור 22

עד אז אני לא רוצה לבזבז יותר מידי על מגיד בקיראת חלקים שישתעמם בהם

אני גדלתי בבית בו קראו את כלללללל ההגדה

מה הסיכוי לדלג קצת?

וואי שאלה מוזרה.. 

וההורים אומרים שימצאו אז הייתי משחררת ורק מוודא פעם אחרונה- אז אנחנו אצליכם, נכון? וזהו. משחררת, אם הזמינו אותכם הסתדרו עם זה..

לגבי ההגדה, הייתי אומרת דברים עיקריים ובודקת אם אפשרי הלכתית לדלג ולהשלים בסוף ברך או פשוט להפסיק באמצע ההגדה לעשות לקטן ארוחה ואפיקומן טאז להמשיך רק אנחנו😀

יכול להיות חוויה ויכול להיות מבאס, הכל תלוי בהסתכלות שלנו ובציפייה ממה יהיה, אני שיחררתי והחלטתי שפשוט יהיה כיף וטוב ודאגתי לשולחן יפה ויהיה אוכל טעים בעז"ה ומקווה שיהיה שמח וממלא בעז"ה!

וזה באמת עצוב והיתי מרגישה פגועה

ודווקא בגלל זה היתי עושה עם אחות/ אח שלי

או לבד

הייתי מעיפה להם סטירה.

סתם, לא באמת,

אבל -

מי שואל אותם??

ההורים הם בעלי ההחלטות בבית. נכון, ההורים רוצים בטובת הילדים ומנסים כמה שיותר לתת להם מרחב וכו'. אבל בשורה התחתונה, משפחה זה לא דמוקרטיה, במשפחה ההורים בלבד הם בעלי ההחלטות בבית. בטח ובטח כשמדובר בילדים!

הזיה בעיני .

חיבוק גדול, אין ספק שהייתי נפגעת מאוד מאוד. 

אבל אם ההורים לא מוכנים לשים את הגבול בבית, מה אשמים הילדים?

גם אצלנו אחים שלי לא רוצים לפנות את החדר שלהם, גם במחיר שלא נבוא או נבוא אחת להרבה זמן.

ואני מכירה עוד הרבה במצב הזה...

וגם אם ההורים יכולים להטיל ווטו, זה עדיין לא נעים לבוא כשעושים פרצוף וטובה שמפנים את החדר.. ולכן אנחנו באים רק אם יש חדר ריק בכל מקרה. אבל זה אומר שאנחנו לא מגיעים עם כולם.

(מדייקת שדיברתי רק על החוסר רצון לפנות את החדר. לא קראתי את כל התגובות של הדיון, ולא יודעת מה היינו עושים אם זה היה אומר להיות בליל הסדר לבד)

גישת האז מה, זה הבית של ההורים

ומי שואל אותם

ומה אכפת לי

היא בדיוק הגישה שיכולה להביא למצב כמו שהפותחת תיארה

אין לנו מושג מה קורה במשפחה של שונשי- וזה חלילה לא שיפוט כלפיה או בהכרח מצאר את מה שקורה שם מאחורי הקלעים ומה קדם למנ

אבל מי שלא רואים ומכירים בקושי שלו לפנות את החדר שהוא הפינה שלו בעולם הזה  (כמו לדוג רווק שכמה לזוגיות ולבית, שליל הסדר הוא אחד הזמנים הקשים או אפילוסתם מלחמות טריטוריה או מאבקי כוחות) הוא בדיוק זה שיתבצר בעצמו ולא יראה את הקושי של האח הנשוי שמרגיש שבית ילדותו והקרובים אליו כבר לא רוצים בו

חינוך לאחווה בין אחים ולראות את הקושי של האח - ואפילו כיבוד הורים מתחיל מזה שהורים יראו ויכירו בקשיים של הילד ויכבדו אותו

*** וזה לא סותר גם הצבת גבולות כשנדרש!

אנחנו כשהתארחנו ופינינו אחים מהחדר השתדלנו תמיד להשאיר מסודר עם איזה פתק וממתק

אבל בעיניי ילדים ממש לא יכולים להגיד לא לפנות את החדר (מול ההורים, לא מדברת מבחינת הזוג שזה בעיניי בכלל לא עניין שלהם)

אני מניחה שאם היה מדובר בסבתא שבאה להתארח היית גם הרבה יותר מסכימה איתי

אלא על גישת מי שואל אותם

וזה הבית של ההורים

ואז מה שנם לא מסכימים

של ההורים.

הורים מאפשרים מציאות כזאת.

כן, בסופו של דבר זה הבית שלהם. אולי אפילו בתחילתו. וזה צריך להיות השדר שלהם.. שהם קובעים מה יקרה.

שהילדים מתארחים ואם אף אחד לא יתנדב לפנות חדר אז הם יקבעו מי יפנה ולא לסמוך על רצון טוב של מתבגרים שטבעם להיות אגואיסטים.

לשושנושי זה לא יעזור שאנחנו אומרות את זה. את זה חמותה צריכה לשמוע.

ובכל זאת זה שאנחנו מבינות אותה כשלעצמו בוודאי יעשה לה טוב 🩷א

אני חושבת שאם ההורים מראיםצעורבות בנושא הם יצליחו לאזן בין הצורך של הדיירים הקבועים למתארחים. כולם הילדים שלהם...

מי שואל אותך...

כי נער שלא רואים אותו יגדל להיות מבוגר שלא ירצה לבוא להורים....

החיים מורכבים

בעיני אפשר עדיין להיות סמכותיים כלפי מתבגר

ורגישים

בו זמנית

אבל חינוך לא מתחיל מגיל ההתבגרות

מסכימה בהחלט

לא התכוונתי לומר שהם יחתכו. אבל כן יובילו קו מנחה בבית. המצה הנוכחי הוא מצב שההורים מאפשרים את מה שקורה.

אולי יש פה ״סיפור״ מעבר למה שאנחנו יודעים אבל זו לא התנהלות נורמלית.

בציבור החרדי הבית של ההורים זה לגמרי הבית של הילדים עד החתונה

ממש לא מקובל לעזוב את הבית לפני חתונה

לק"י

ואם היו מתייחסים אלי כאילו זה לא הבית שלי, זה היה מאוד מרגיז ומעליב.

אבל אני הייתי מארחת נחמדה, אם היו מבקשים ממנו לפנות את החדר, הייתי מפנה.

היו גם חגים שישנתי על מזרון במטבח

העיקר שיבואו וכמה שיותר

הדור הזה פשוט שונה כנראה

לא מוצאת לזה הסבר אחר

גם למשל אני כילדה שמרתי על אחיינים שלי יומם וליל

כל לידה של אחיינו.ית חדש כולנו נרתמנו

למשך חודש שלם האמא לא יצאה מהבית ולא בישלה

נהננו כולנו להיות חלק

אני ילדתי לפני חצי שנה ואין כלום

לא אוכל לא עזרה

אף אחד לא בקטע לשמור על הילד המתוק שלנו

זה לא שיש להם משהו נגדי, באופן כללי ככה עם כל האחיות או הגיסות. 

יש לי בת מתבגרת. אין מצב *מבחינתי* שהיא לא מפנה את החדר לאורחים.

אפשר להגיע להבנות ולפשרות לגבי תדירות האירוח וכדו׳. פה זה ליל הסדר ואין הרבה מה להתגמש.

לדעתי הם מפחדים מהילדים

כזה לא רוצים להתחיל איתם

זו התחושה שלי, אולי אני טועה 

אני שמרתי על אחיינים שלי

ואני צעירה ממש

וגיסות שלי שומרות על האחיינים ואחותי גם

וגיסים שלי ישנים בסלון בשמחה כשאנחנו באים 

לק"י

נכון שהם צריכים להיות נחמדים, וגם להקשיב להורים.

זה לא סותר.

ואולי משיקולים שלהם, הם לא רוצים לתת תחושה לילדים שמעדיפים את הבן הנשוי על פניהם?

כאילו אולי יש כאן שיקולים, שלכן ההורים לא רוצים להכריח את הילדים לפנות את החדר, אלא משאירים את זה פתוח לבחירה.

אמנם זה לא הכי מקובל,

אבל אני כן מבינה את ההיגיון. מי אמר שאם ההורים רוצים לארח את הבן הנשוי, הם גם רוצים לגרור חוסר נעימות לבן הרווק? אולי בעיניהם זה אכן לא מחוייב המציאות שילד יפנה את החדר שלו?

ונשמע שיש להם לא מעט נשואים,

אז אולי הילדים כבר רוויים מלפנות את החדר?

אולי יש להם איזשהו הסכם שקט נניח שכל אחד מפנה את החדר שלו רק פעם בשבועיים/שלושה/ארבעה, ובשביל לתת גם בליל הסדר זה כבר יותר מהתדירות שנעימה להם?

כאילו, אם מדובר רק על ליל הסדר, וילד מסרב לפנות את החדר למרות שההורים הזמינו את הבן הנשוי - זה באמת נשמע מוזר.

אבל אולי יש עוד מסביב, ואולי באמת הילדים פחות אוהבים שמגיעים אחים ואחיינים והם אוהבים את השקט שלהם?

אני דווקא מתחברת לקושי לפנות את החדר 🤭

בעיניי הרצון של הילדים שווה לשל המבוגרים אלא אם הוא חריג ממש

(הילדים שלי מסכימים לצאת מהחדר שלהם לטובת אירוח של חמתי ועוד ילד מסכים שאח אחר ישן איתו)

גם הילדים הנשואים יש להם רגשות

וגם הם רוצים להתארח לפעמים בבית של ההורים

בטח בחגים

ברור 'המינון והתזמון נתון לבחירתך

אבל  נשמע לי עוד יותר מעליב ההעדפה של הרווקים על הנשואים ככלל

אם יש מקרה ספציפי

או זמן ספציפי סבבה

אבל תמיד?

שיהיה מקום גם לנשואים וגם לרווקים

זה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני

ברוב המקרים שרווק מסרב לפנות את החדר שלו יש סיבה מהותית וצריך לפתור אותה שלא על חשבונו

לרוב זה קורה במשפחות גדולות שיש הרבה אירוחים (נניח יש כמה נשואים, אם כל אחד מגיע פעם בחודש עדין יש כל הזמן אירוחים ואנשים, ואם מגיעים יותר זה ממש יכול להפריע)

במקרה שלנו יש אירוח אחת לכמה חודשים

הילדים פשוט דואגים רק לעצמם

זה לא מתוך מקום שכבר נמאס להם לארח.. ממש לא. 

או כל האירוחים?

כלומר כל כמה זמן הם מארחים מישהו?

שלא עלינו אחד הילדים יצא מהחדר היה בחנוכה.

פעם קודמת זה קרה בלידה באוגוסט

לפני הלידה לא זכור לי שזה קרה יותר מידי, אותי אחת לחודשיים.

זוגות הגיעו גם בזמן הנותר אבל ישנו בדירות שהשיגו בתשלום של 200-300 ש''ח כזה (המחיר לליל הסדר גבוה בהרבה..)

אולי לפעמים יותר מזוג אחד?

האירוח עצמו מצריך עבודה מצד הילדים (להכין, לנקות, לעזור יותר)?

אולי זה הדרך של הילדים לצמצם את כמות האירוחים שמפריעה להם

מכל השירשור.

די אין פה שני צדדים זה ילדים עד גיל 18 אני מזועזעת שהם ככה מתנהגים.

לא יודעת איך את לא פגועה ברמות ועוד חושבת ללכת, מצד שני אני כן יודעת כי אני הייתי גם עושה הכל בשביל לא להיות לבד בליל הסדר.

רק רציתי להביע שזה ממממשששש מזעזע אותי שלאחים של בעלך בכלל יש את האופציה לבחור שלכם אין מקום בבית וזה שאחים אחרים שילמו?!?!?! במקום שהפ יזיזו את התחת שלהם מהחדרים??? אמאלה אני ממש בשוק. טילטל אותי.

על המתבגרים האלו

שצריכים לפנות את החדרים שלהם ליומיים שבת וחג

למה זה כזה ברור שהם צריכים לתת את זה לאחים הנשואים??

ב"ה יש להם בית משלהם זה לא שהם חסרי בית או מסכנים

הסיטואציה כולה מורכבת, אבל זה ממש לא כזה ברור שהוויתור צריך להגיע מהאחים הקטנים יותר.

יש עוד פתרונות חוץ מלחשוב שתפקידם לעמוד דום כל פעם שאח גדול מגיע עם המשפחה. לפעמים זה כמעט כל שבת גם.. 

מכירה את הגישה הזו

שלא מסתכלת על רצונות של ילדים

שזה מובן מאילו שהם פחות חשובים ממבוגרים

אני חושבת הפוך

שילדים קטנים הם חסרי אונים מול מבוגרים וצריך לדאוג להם הרבה יותר ממבוגר שיכול לדאוג לעצמו

וגם רוב הדיון פה מגיע ממתארחות ולא ממארחות ככה שזה מובן ההטיה לכיוון חוסר ההבנה של מתארחים

רובינו היינו פעם ילדים ואירחנו בחדרנו אחים גדולים או סבא וסבתא.

זה קשור שלילדים יש צורך להרחיב את המעגל מלהסתכל רק על עצמם ללהיות רגיישם לסביבה

ויש להם עוד דרך לעבוד ולתרגל את היכולת להתגמש, להתפשר, לתת להעניק..

ומבחינתי אני לא אעודד אותם להשאר קטנים ולא לעבוד על המידות שלהם

ולבחור רק במה שנח להם כשזה בא על חשבון אחרים

זה לגיטימי שלפעמים יש צורך בלבד ובשקט בבית וחשוב לדאוג שזה יהיה מווסת ויקרה.

אבל בליל הסדר?

או קבוע?

מבחינתי זה לא חינוך

וזה לא כבוד לילדים

זה כבוד ליצר הרע שלהם

שיש להם אורחים בסדר

שהם מארחים לא מעט ומעדיפים שהאורחים ישנו בדירות

לא רואה איך להסיק מפה שיש להם בעיה בהתגמשות ובהענקה רק כי הם לא רוצים לפנות את החדר

אולי הם עובדים קשה וסופגים לא מעט מהאירוחים הללו?

למה זה נחשב שזה נוח להם על חשבון אחרים?

אולי משפחה גדולה שמארחת הרבה נשואים זה נוח לנשואים על חשבון הילדים שנותרו בבית?

במיוחד שמדובר על נערים.

זה לא רווקה או רווק מבוגרים שהנושא רגיש. .זה ילדים.

ואין שומדבר קיצוני בלפנות את החדר לשבת פעם בחודש נגיד

יש פה רצון צודק של ילדים נשואים לחגוג את החג יחד עם ההורים שלהם.

האמת שזה התפקיד של ההורים למצוא פתרון.. ומתבקש שהפתרון יהיה בתוך הבית שלהם, אבל הם גם יכולים לשכור דירה ליומיים האלה בשביל הזוג. 

זה עניין של פרקטיקה

אם יש הרבה ילדים לא בהכרח שאפשר לארח את כולם

אצל ההורים שלי יש מקום פיזית (דירה גדולה ורובה ריקה)

אבל אף זוג לא חושב שבהכרח צריך לארח אותו כי יש הרבה זוגות וצריך לעשות תורנות ותיאום שלא יהיה עומס

ההורים לא חייבים למצוא פתרון

הם יכולים למצוא אם הם רוצים

ילד נשוי יכול לדאוג לעצמו, ילד קטן צריך להתמודד עם המצב הקיים בביתו ולכן צריך יותר התחשבות.

המון להתארח...

נגיד אותנו מארחים בלי שינה בכלל. נטו סעודה- וגם זה רק לסעודה אחת, לא שבת שלמה.

לרוב זה נח לנו ולא ממש מפריע. אבל להגיד לך שלא נצבט לי הלב שכשאני רוצה לבוא אז אין מקום כי זוג אחר באו לכל השבת??

זה לא יהיה נכון, כי בגלל שאנחנו גרים קרוב, לא מגיע לנו להתפנק אצל ההורים? ואלה שגרים רחוק מקבלים אירוח קומפלט ובייביסיטר בשבת בצהריים , ואוכל ליום ראשון וכו...

זה סיפור אחר ובהחלט בעייתי 

אבל זה שאני יודעת שיש רצון וטכנית אין לי מקום אצלם זה סיפור אחר. יש פה מקום של התחשבות שלי באחים שלח והתחשבות של אחים שלי בי.

בסיפור ששושנושי מתארת אין התחשבות הדדית. יש מי שלא מתחשב ולכן דוחק את רגלי האחרים.

וברור שחלק מהפגיעה זה שההורים לא מחפשים פתרון. כן הם בהחלט בוחרים בזה. וזה מעליב כי נראה שסבבה להם שהזוגות לא מגיעים. והם גם ילדים שלהם!

לק"י

משפחה זה דבר חשוב, וכשיש קשר זה דבר נפלא. אז חבל לי שאנשים לא מוכנים למצוא פתרון כדי להפגש עם המשפחה.

בסוף משפחה זה זכות, לא אמור להיות חובה מעיקה.

שהם מארחים

אבל עם לינה בדירה אחרת

היא לא כתבה כמה הם מארחים אבל יתכן מאד שהם מארחים כל שבת או כמעט כל שבת

וגם שיש להם כבר אורחים לליל הסדר

אז לא מבינה איך את או אחרות מסיקות שהם לא מתחשבים או דוחקים אחרים או שההורים לא מחפשים פתרון

מהודעה אחרת שלה הבנתי שזה כך.

זו משפחה גדולה זה הגיוני לשכן את האורחים בדירות

זה עלול להיות צפוף מדי לארח בבית

אם להורים קשה לשלם את הדירה, הגיוני שהילד המתארח ישלם.

ואם קשה לשלם את הדירה...

ובכן אפשר לדאוג למקום בבית.

הכל עניין של סדרי עדיפויות

שסדרי העדיפות אומרים שכבר יש אורחים וגם ככה יש הרבה עבודה ובלגן ליומיים שבת חג

ועדיף שהיא תחגוג במקום אחר

את ואני לא יכולים לדעת מה נכון ומהם השיקולים המלאים

כי המחירים בשמיים

ואי אפשר לשלם.

וברירת המחדל היא שהאח הנשוי יישאר בבית.

צריכים ועוד איך, והייתי מאוד כועסת על ההורים שלי, אם הם מגבים את העיוות הזה

שהם חייבים לתת את החדר שלהם הוא פשוט לא נכון.

עם כל הכבוד לחג ולזוג המקסים שרוצה להתארח. הם התחתנו בנו בית ומשפחה משלהם

זה לא אומר שעכשיו חייבים לפנות את החדר כדי לאפשר להם להתארח בנוחות שלהם.

אולי שהזוג המתארח ישן בחדר אחר, או בפחות נוחות?? אז לא יוכלו לקיים אישות כי לא יהיה חדר פרטי

אבל מה עם הפרטיות והדברים האישיים של הילדים בבית?

זה הבית שלהם, הפינה שלהם.

אני חושבת שזה ממש אגואיסטי מצד הזוגות לחשוב שחייבים לפנות להם את החדרים.

עכשיו אני לא מדברת על מצבים עדינים אישה אחרי לידה או מצב שהזוג צריך איזה עזרה ואמפטיה מיוחדת

מדברת נטו על חג/שבת שרוצים להתארח אצל ההורים.

מדובר על אירוח פעם ב..., ועל לעבור לישון על מיטה בחדר שינה אחר.

זה באמת אחרת קצת העניין.

מה שכן בלט מאוד הנחרצות של כמה שכתבו שזה מזעזע מצד המתבגרים לא לאפשר/להסכים

את מצפה מנער שעוד לא מלאו לו 18 לראות את העולם מפרספקטיבה של מבוגר אבל לא מוכנה לראות את העולם מפרספקטיבה שלו

אז למה את מצפה שיהיה לו אכפת?

זה בכלל לא דיון על פינוי חדר

זה דיון על קשר ואכפתיות אחד מהשני

אם רוצים לגדל ילדים לאיכפתיות צריך לתת דוגמא אישית של הורה שאיכפת לו מהילד גם אם הוא קטן

אפשר לעשות את זה לא בכפייה. עם חינוך לראיית האחר. עם התחשבות בצורך של הצעיר.

מותר לבקש מהילדים לצאת מאזור הנוחות.

לדעתי מותר גם לדרוש את זה במגבלות ומתוך ראייה של הילד.

הבן שלי מבקש כל הזמן אופני הילוכים, הוא בן 5. לדעתי לא שייך לקנות לו. זה לא עניין של התחשבות בו. כמה שהוא יבקש אני אביע הבנה לרצון שלו אבל אני לא אקנה לו את האופניים האלה כי לא נראה לי שזה נכון בשלב הזה. ולא חושבת שזה יחנך אותו להיות מישהו שלא אכפת לו מהרצון של הילדים שלו. השאלה היא איך אני מעבירה לו את זה שאני לא קונה אופני הילוכים בגיל 5.

אלא

לראות את הדברים מנקודת מבטו

לא בהכרח להסכים איתו אבל לתקשר איתו בשיתוף פעולה

אפשר להדריך את הילדים פעם בתקופה לשחרר חדר לאורחים.

מתוך אכפתיות.

לא מבינה למה את חושבת שזה יגרום לתוצאה ההפוכה של מבוגר שלא קשוב לצרכים של הילדים.

זה לא החדר

אלא כל האירוח

אולי גם ככה קשה עם האירוח והחדר הוא הקש ששובר

אבל אני רואה שכל אחת מאיתנו מפרשת את האירוע אחרת לגמרי.

ואני חושבת שאת הכנסת יותר פרשנות למה שהיא כתבה פה מאשר מה שאני הכנסתי, אבל אני לא אובייקטיבית..

חגגה פה לאורך השרשור

לכל הכיוונים

המידע שקיים פה לא מספיק לכאן או לכאן

לכן שאלתי שאלות מכוונות

ונראה לי שהבנתי מבעד לשורות את הסיפור שדומה להרבה סיפורים במשפחות גדולות

ולפי זה הגבתי

כל אחת מגיבה מהצד שלה

ברור שמי שרוצה שיארחו אותה ליל הסדר תתקשה להסתכל בצורה רחבה על כל הצדדים

הסיטואציה שלי כל כך שונה שאני לא חושבת שעצם זה שאני נוסעת לליל הסדר משפיע על הפרשנות שלי.

אם כבר איך שגדלתי והעובדה שבתור ילדה פיניתי את החדר שלי והרבה היא זאת שגורמת לי לפרש את התיאור באופן שונה ממך.

בנוסף,

אני לא צריכה להוציא אף אחד מהחדר שלו.

ובפעמים שכן הייתי צריכה - עשו את זה בשמחה מתוך עין טובה ורצון להיות איתנו. לא הרגשתי צורך להתנצל או להצטדק או להילחם על כך שישאירו לי מקום להיות בו.

העובדה שכמתארחת אני משתדלת תמיד להשאיר את הבית של ההורים במצב יותר טוב ממה שהיה לפני שהגעתי או לכל הפחות שלא יורגש שהייתי גם משחקת תפקיד כאן בזה שאולי קשה לי להבין שיש אנשים שהאירוח שלהם מכביד על ההורים.

אבל בשורה התחתונה אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם יש מקום בלב יש מקום בבית. בעיני זו ממש לא קלישאה אלא האמת. בלב - גם של ההורים וגם של האחים.

בכל מקרה, את מוזמנת להמשיך להגיב לי אבל אני סוגרת את הפלאפון, חייבת להתקדם בניקיונות.. זה גוזל ממני יותר מדי זמן 😁

לאפחת מאיתנו אין נתונים לנתח את המקרה הספציפי הזה

אנחנו חא מכירים את הדינמיקה בין האחים הנשואים לאחים הרווקים,

אנחנו לא מכירים את הדינמיקה בין ההורים לאחים הרווקים או בין ההורים לאחים הנשואים,

לא אעם מה מתמודדים בשותף ועם מה מתמודדים בחג

על מה באמת יושב הסירוב ומה המלחמוצ האחרות שיש להורים עם המתבגרים שבבית...

(ויש מצב לא קטן שגם לשונשי אין באמת את כל הנתונים...)

הדיון הוא כבר עקרוני- והמקרה הזה הוא רק דוגמא שמנתחים עם מחא פרשנות והסקת מסקנות

ונראה לי שרוב משתתפות הדיון יכולות להסכים שבאופן כללי בצב אידיאלי ואוטופי הורים רוצים שהילדים הנשואים יבואו לחג, והילגים הנדואים אוצים לחגוג לפעמים ביחד עם ההורים

ואחים מוכנים לספוג אי נוחות סבירה בשביל להיות ביחד עם האחים שלהם (ובכוונה לא רשמתי אם זה הנשואים או הרווקים... אני יוצאת מנק הנחה ששניהם)

והורים צריכים להיות רגישים כלפי הילדים הנשואים שלהם

וכלפי הילדים הרווקים שלהם כל אחד לפי צורכו וסדרי העדיפויות יקבעו בכל מקרה לגופו ולא באופן גורף

וילדים מכבדים בקשות של ההורים גם אם הם לא מסכימים איתם

ובטח מכבדים סמכות הורית

ויש מקרים חריגים ונסיבות שונות שכל האמור לעיל לא באמת מתקיים

וכנראה יש לזה סיבה שאנחנו לא יודעים או לא מבינים

ובהיעדר נתונים אנחנו לא באמת יודעים אם המקאה מבחן שלנו נכלל בהנל

והכל זה בכלל דיון תיאורטי

את מהממת

אז בסופו של דבר מדובר בדיון תיאורטי שכל אחת מהדנות יוצאת מנקודת הנחה אחרת.. מעניין 😁

להרגיל את הילד להתישב באחר גם אם זה לא נוח לו.

אני לא מצפה שהןא יראה את צורכי האח באופן אינסטינקטיבי,

אלא זהןא יחרוק שיניים בהתחלה, ולאחר זמן יבין את התועלת ואת ההיגיון שבמעשה כזה.

אפשר עדין להיות רגישים לצרכים של הילד, להבין את מקומו

בשימוש בכוחניות (שפה כמו זה הבית שלי וםה אני מחליטה, למי אכפת שאתה צריך פרטיות וכוכוכו) בדיעבד אולי הוא יבין

ואולי באמת בגיל 18 הוא יתעופף לו - ואז כשיהיו לו ילדים ובית משלו הסבא וסבתא יצטרכו להתחנן לראות אותם

כי הוא כבר יפתח שריון וחומות

אפשר שיקבל כסך על זה,או מתנה, או משהו אחר... אפילו לחשוב אתו מה הכי יקל עליו.

אבל לא להרפות מראש כי הילד בן ה-18 קודם לכל.

וכאן מדובר על ילדים בני 10, 13

אני בעיקר דיברתי על הגישה של 'הם חייבים"

ושזה ברור מאליו

לרוב ילד שלא מוכן לפנות את החדר לליל הסדר בשום פנים ואופן זה ילד שלא תיווכו לו את הסיטואציה כמו שצריך

או ילד  שמרגיש צורך בתשומת לב עודפת

או ילד שלא עבדו איתו על איכפציות מגיל 0

זה כנראה לא סיפור שמתחיל מערב חג

יש את המה נכון

ויש את האיך

האיך צריך להעשות בכבוד ברגישות לאפשר מקום להביע תחושות לחשוב יחד על פתרונות וכו

לתת לו תחושה שרואים אותו

אבל כן נכון לשים גבולות כשהוא מתנהל מהראיה המצומצמת שלו לשא רואה את כל המורכבות ואת כל התמונה כמו אדם בוגר

אם הם לא משתפים פעולה, לא לעניין להכריח אותם 

הבית של ההורים הוא גם הבית של המתבגרים

לדעתי לנקוט בגישה כזו זה ממש לא נכון

כן לדבר על להתגמש ועל החשיבות, ממש לא להכריח

אין אייר בי.. 😂😂😂

בקושי וואצאפ יש 

אם זה בבית שמש אשמח לתת לכם את הדירה שלנו

מניחה שיש פה בנות מכל מיני ערים חרדיות

אנחנו משוועים לאורחים!!!!

אנחנו אנשים כבדים פחד, ככה שקשה לי להאמין שזה יקרה

אם כי יש לי חשק אולי לאיזה ליל סדר משותף איפשהו בעולם

אבל אין כסף למלון 😉

כי לא רוצה שזה יהיה על הכותרת הראשית,

אנחנו מוגדרים כמשפחה מארחת לילדים מיוחדים

ויצא לנו כמה פעמים לארח ילדים מיוחדים מתוקים בשבתות.  

לארח מבוגר - לבעלי זה יהיה קשה יותר

הוא עדיין לא ממש בטוח בעצמו ב ''ניהול שולחן''

עם השנים זה כנראה יקרה

ולא הבנתי, חמותך לא מארחת אף פעם? או שהילדים "מסכימים" לפעמים לעבור חדר?

ללינה אני הייתי האחרונה שזכיתי להיות שם ללינה (זה קרה בלידה של תינוקי לפני שבעה חודשים)

וזה לא שהשארתי שם חוויה גרועה או טראומה חחח

גם.לפני הלידה לא היו בקטע, אבל לרגל הלידה איכשהו התגמשו..

מילא אם הייתם באים כל שבת שניה.

אכן פוגע אבל יש גם את הצד השני של האירוח שיכול להיות מורכב

קשה להבין אותו שנמצאים בצד המתארח

אצלנו בסיטואציה אחרת של בעיית אירוח בליל הסדר, החלטנו לעשות בבית ולארח (כמה שנים בודדות אחרי החתונה) ומאז אנחנו מארחים כל שנה וזה מאד מוצלח וגם מוריד את התלות באחרים.

ולא קשור למשפחה,

אבל נמצאים בסיטואציה די דומה.

חיבוק🫂🩷

שמשהו יעשה לי משהו.

אני חלילה לא מתכוונת לזה

הכי בעולם מכבדת את האחים

זכותם לא לפנות את החדר, הכי בעולם.

היה לי חשוב רק לפרוק את תחושת הפגיעה שלי,

אותם ברור שאפשר וצריך לדון. אם כי הפגיעה עדיין קיימת.

טוב, זו לא פגיעה

אלא סתם תחושה מסריחה שאין לנו איפה להיות.

ויאללה חזלש,

נתחיל להתארגן על חג בבית (מרגיש לי עלוב פחד עם ילד בן שנתיים..)

מקווה שיהיה טוב.

תודה לכן על האמפתיה, ההבנה הקריאה

ואמאלה כמה אהבה

אתן מדהימות 💖

שבקורונה הרבה משפחות צעירות עשו פסח לבד בבית ואמרו שהיה מוצלח. גם אנחנו בינהם 😉

תנצלו את ההזדמנות לעשות כמו שאתם אוהבים ולתת לילד את הבמה 

לא יודעת למה

היה נחמד אבל לא השאיר חשק לעוד אחד 

בקצב שלכם

יותר דגש על דברים שילדים אוהבים- שירים מהגן וריקודים

לעבור על היצירות

בקיצור דגש על מה שמתאים לכם כמשפחה.

נראה לי שבקורונה היינו פחות או יותר בשלב שלכם עכשיו, עשינו בבית וזה היה ממש מעולה לנו שיכולנו להיות בדיוק בקצב שהתאים לילדים. בסוף הם כן נרדמו בשולחן😂 אבל גם זאת היתה חוויה. נהננו מאוד ב"ה.

וחיבוק על החוויה🤗

נראה שאת מנוסה בעניין

כשהייתם עם ילדים קטנים, שאתם ןרקדתם איתם

עדיין קראתם את כלללללל ההגדה?

מה עם דילוג על חלקים - אפשר?

אפשר לקרוא בשקט ולהריץ קטעים

זה לא באמת הרבה זמן

פספסתי בני כמה הם

אבל אםשר לעצור רק בקטעים החשובים שהם מכירים ומעניינים להם

אני הייתי מביאה להם לאכול מרק טוב  בזמן התפילה- לדעת שהם כבר אחרי א. ערב

והופכת את ליל הסדר וסיפור ההגדה לסוג של סיפור לפני השינה בצורה סופר חוויתית

להריץ מהר את קדש- יחץ

ואולי אפילו במגיד לשבת איתם בסלון

לספר במילים שלהם

לשיר את השירים שהם מכירים

וכשמראים עייפות- לעשות עצירה ולהשכיב לישון

ולהמשיך לבד

מוצאת את עצמי מחכה לחוות את זה

הגדול בן 2.7, מאוד אוהב שירים וסיפורים.

ננסה למצוא הגדה מתאימה לגיל הזה כדי לספר לו.

הקטן בן חצי שנה, יזרום איתנו 😃

רואה שכבר קיבלת תשובה ושאת לוקחת לכיוון טוב ושמח.

משתפת במה שאנחנו עשינו- כן קראנו את כל ההגדה אבל כשקוראים ברצף זה ממש זריז. הילדים נשנשו תוך כדי אבל באמת לא היה צריך יותר מדי. הם גם נהנו מכל השלבים באמצע והיו שותפים, בנטילות ידיים, מרור, כורך וכו'.. וכמובן אפיקומן היה הצגה שלמה🥰

בשולחן עורך אפשר להאריך איתם לפי הרמה שלהם.

אם אני זוכרת נכון, בסוף כן שרנו את ההלל וכמובן השירים בסוף, וזה השלב שהם נשפכו על השולחן (הקטן על הרצפה...) וזה היה ממש מתוק. משם ישר למיטה. זכור לי ממש לטוב💜

גם לא הייתי רוצה ללכת לשם אם ככה מגיבים, ועוד ליומיים...

אולי יש אצלכם וועדת עזרה שיכולה לשדך עם שכנים שישמחו לארח?

אולי יש זוג צעיר נוסף שאפשר לעשות איתו ביחד?

אם את גרה לידי מוזמנים אלינו בשמחה!! 

אנחנו זוג כבדים פחד

ככה שלא נעים לנו להתארח אצל אנשים שלא מכירים

הלוואי הייתי מצליחה לזרום 

אני אתחיל מחיבוק

אני זוכרת עוד כשיצאצי עם בעלי- דיברנו על משפחה ועל החשיבות הזאת של ההרגשה שיש לך רשת ביטחון- וכמה משמעותי זה כשהרשת ביטחון הזאת היא המפפחה ומה זה עושה לנפש

ומהצד השני- מה זה עושה לנפש- כשזה לא כך

אז עוד חיבוק ואני לגמרי מבינה את ההרגשה

אני מטבעי מאוד רגשית אבל גם שכלתנית ומנסה לעבד את הרגשות שלי בצורה שכלית ולראות מה אני יכולה לשנות

אז זאת הפרספקטיבה שלי

אם זה לא מתאים לל- דפדפי הלאה.

אני זוכרת שלקראת ליל הסדר בקורונה בעלי היה מבועת תהינו איך זה יהיה לבד והתבאסנו שזו המציאות

בדיעבד זה היה בכלל לא נורא והפך לחוויה וזיכרון מתוק

שנים אחכ הכרתי חברה ובאחת השיחות נוסטלגיה היא סיפרה לי שאצלהם זה היה נורא ובתכלס משם התחיל לנבוט בה המחשבה על גרושים (היא כבר התגרשה מאז ועכשיו מאורסת)

ואז התחדד לי ההבנה כמה ברכה ושפע יש בחיינו שאנחנו לא מעריכים

מאז אני מנסה בכל הזדמנות לראותהאת השפע במשפחה הגרעינית שלי וכמה זה לא מובן מאליו

חזרנו לעשות סדר עם המשפחות אבל היום אני רואה את זה כבונוס

ההורים שלי מתבגרים

לאמא שלי לפעמים יש יציאות שאני בולעת את הרוק (הגיל)

ולא תמיד מתאפשר מה שהיה אפשר

ומה שאפשר- אני לוקחת באהבה

מה שלא- אני גם מקבלת באהבה

כשכרנו היה מאוד מקובל שאחות של בעלי מפנה את החדר

אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי אליהם התעקשתי שבעלי ישאל אותה במפורש אם זה בסדר

וגם כשהגענו- אמרתי במפורש תודה

זה שינה את כל היחס

כי זה הגיע ממנו

אני זוכרת את הפעם הזאת שההורים שלי גילו שיצאנו עם אחי לטיול ביחד-

אני התפדחתי שלא הזמנו אותם להצטרף

ואבא שלי חייך חיוך ענק ואמר לי בגאווה- כמה נחת זה עושה לו שיש לנו חיים ואחווה משלנו שלא כוללים אותם

זה לא משו שנבנה ביום אחד

לקח לי הרבה זמן להבין שהקשר בין אחים והתקשורת בנינו היא אחריות שלנו- ולא תפקיד ההורים

הם נטעו את היסודות

תפקידנו הוא להמשיך את זה

וזה מחזיר אותי אליכם

איך הקשר של בעלך עם אחים שלו הרווקים?

האם יש קשר עצמאי מעבר למפגשים משפחתיים וביקורים אצל ההורים?

הייתי מתחילה מלהזמין אח אחד לשבת אצליכם

להזמין לצאת ביחד אחד על אחד למשו לטיול/הופעה/משחק/בית קפה/טשולנט בחמישי או כל דבר אחר שמתאים לאורך חיים שלכם

ואז כשהקשר יתחזק יהיה אפשר לפנות ישירות לאח ולבקש- אנחנו רוצים לבוא שבת להורים, יש מצב שאנחנו יכולים לישון בחדר שלך?

בלי קשר לתת הדיון שנוצר על אחים שמפנים חדרים וכו, אני מה זה מבינה את המקום הזה של נשואים מול צעירים.

אני ממש מקווה שתמצאו פתרון

אנחנו כבר שנים עושים לבד. לא מסובך וכיף חיים. רגוע. כמו שכתבו לך הרבה משפחות עשו בקורונה לבד.

מבינה את הקושי הרב מאוד בדחייה

יש בדורנו אינדיבדןאליות מוגזמת.

כאילו קנאות גדולה למה שטוב לי ונוח לי ומתאים לי

ומסתבר בכל המחקרים שזה לא גןרם לאנשים להיות מאושרים יותר. להפך. הדכאונות והבדידות עולים ועולים.

מכיוון שמדובר על ילדים עד גיל 18 ולא אנשים בוגרים אני לא מבינה למה ההורים לא יכולים לעשות תורנות בין הילדים כך שאחת לכמה שבועות ילד מפנה את חדרו לשבת. בלי לשאול. להודיע.

בסופו של דבר פרטיות ככ מוגזמת שלא רואה את האחר, לא גורמת לאדם להיות מאושר

ולעומת זאת להיות חלק ממשפחה חמה ומגובשת זה כן גורם לשייכות ולבטחון נפשי.

ותפקידם של ההורים במקרה כזה זה לדאוג שגם הילדים הקטנים שלהם יהיו מאושרים

זה לא גיל שבו נותנים לילד לממש את האגואעסטיות שלו....

ולא מדברת על מקרה חריג... שאז כמובן ילד יקבל את פרטיותו...

מה שבאתי להגיד שמסתבר שהערך הכביכול מקודש פרטיות לא גידל אנשים מאושרים....

אני מסתכלת על זה ממש כטעות חינוכית

שורף לי המח מלקרוא את זה...

זה כל כך רחוק מאיך שאני גדלתי ואיך שאני מחנכת את הילדים שלי

אבל זה החלטה של חמותה והיא לא יכולה או אמורה לשנות את זה.

בטח לא ככלה

היא צריכה למצוא איך להתמודד עם המצב הנתון....

וכמובן שזה סופר מבאס 

בעקבות השרשור הארוך הזה, ומכיוון שכולנו בע"ה נהיה הורים לילדים נשואים ורווקים,

מציעה רעיון שעשוי לעזור במצבים כאלו.

אצלנו כשתכננו את ההרחבה של הבית, תכננו חדר שינה גדול סמוך לשירותים ומקלחת והגדרנו מראש את החדר הזה כחדר אורחים.

דיברנו עם הילדים והסברנו שיש שני חדרי שינה חדשים, חדר קטן וחדר גדול.

הסברנו על היתרונות והחסרונות בכל חדר.

שורה תחתונה הילד שישן קבוע בחדר אורחים, יודע שהחדר מיועד לאורחים. החדר בנוי בצורה שתהיה נוחה לאורחים ויש שם את הציוד המיועד להם.

ככה שלבינתיים לא היו מריבות בנושא. הוא יודע שבמצב שיש אורחים הוא מפנה את החדר.

יש לנו גם חדר עבודה ויש שם ספה שנוח לישון בה כשצריך.

ככה שיש שם פרטיות, למרות שלא הכי נוח בלי כל הציוד הרגיל עד היום זה ממש בסדר, ומדובר בילד שחרד לפרטיות שלו ממש.

לא יודעת עוד כמה זמן זה יחזיק מעמד, ואם זה תקף על רווקים מבוגרים (שיצאו מהבית וחזרו) אבל אני חושבת שלפחות בהתחלה צעד כזה יכול למזער נזקים.

ברוב הבתים אין חדר מיותר. ולהגדיר חדר של ילד אחד כחדר אורחים כשילד אחר מקבל חדר קבוע זה פתח לבעיות

אני כן חושבת שצריך ללמד ילדים להיות גמישים ומתחשבים כבר מגיל קטן ולשבת לדבר בצורה פתוחה על הדברים האלה כשעולה התנגשות, ולתת תחושה שהביחד המשפחתי חשוב מאוד ועולה על שיקולי נוחות כאלה ואחרים.

וגם, הקטע של האירוח בחגים והביחד הוא עניין די שנוי במחלוקת בהרבה בתים ממה שיוצא לי לשמוע. אני ממש צעירונת אצלנו בעבודה, הרוב אצלנו הורים לגדולים/ נשואים, ובימים האחרונים עולה הרבה הקטע הזה שאין כח לארח לככ הרבה ימים משפחות שלמות. גם אמא שלי אומרת את זה. ואני שומעת את זה גם ממשפחות צעירות יחסית שפעם היו מתארחים יותר וכבר נהיה קשה ככל שהמשפחה מתרחבת וגדלה. אבל זה בעיקר מגיע מכאלה שהלינה כלולה. מי שלא דתי וזוגות באים והולכים הרבה יותר קל לו לתחושתי

אני די מרגישה על עצמי אפילו (מקווה שלא יהיו פה עגבניות) שגם לי יהיה קשה עם העניין הזה. אפילו בלי העניין של הפרשי גילאים וכו

השם יעזור

כל שנה למשל.

אצלנו זה יוצא שווה ערך כי יש חדר קטן ופרטי ופחות מאובזר

ויש חדר ברמת צימר, עם מיטה גדולה ושווה, ומלא מקום בחדר, וזולה לחברים אם רוצים ושירוקלחת בסמיכות, והחיסרון הוא שזה לא חדר שלך, אלא אתה אורח בו (וגם אחראי על סדר וניקיון ברמת צימר)

אתה לא יכול לצייר או להחליט על צבע הקירות או לשים רהיטים לא מתאימים.

וגם את החדר השני צריך לפעמים לפנות אם צריך שני חדרים..

עד ששני ילדים התחילו לישון שם וירא כי טוב ונשארו 😃

טוב לקרוא אתכן, מעריכה מאוד את הזמן שהקדשתן לזה

לסיכומו של עניין נעשה את החג הראשון בבית

קנינו כבר את מרבית המצרכים, מתישהו נסיים ניקיון ויאללה למטבח 😌

בעזהי''ת אחזור לשתף אחרי החג בתובנות

כולי תפילה שנעבור את זה בטוב 🔥❤️

בעז״ה יהיה לכם חג שמח

מקווה שתהנו!

ביותר!!!!!

אנחנו עשינו פעם ראשונה סדר בבית כשהיינו עם שלושה קטנטנים

ומאז אנחנו פשוט לא מסוגלים להתארח

אנחנו עושים סדר מותאם לילדים.

עם מלא סיפורים ומדרשים (לא כל מיני "ווארטים" שמעייפים אותם)

את ההגדה עצמה מריצים

שרים ביחד את כל השירים

ועושים את זה בקצב שלנו ובכיף שלנו.

ואחרי שהקטנים מתעייפים

נשארים הגדולים ונהנים עד הגג.

תהנו מכל רגע

גאה בכם מאד!!!!!

אבל היית יכולה להציע לגיסייך תשלום.

אולי יה עוזר.

ויש מצב גם מיישר אותם קצת...

תהני בכול מקרה ממה שבחרת

לדעתי זה היה נותן להם לגיטימציה.

ככה הם יראו הם ההשלכות של ההתנהגות שלהם. אני מקווה שהם מספיק בוגרים להבין כמה זה בעייתי שהמשפחה של האח/הבן שלהם חוגגת לבד (למרות שיכול להיות מממש כיף, הנסיבות מצערות).

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

גם אנחנו שמים לב לזה אצל התאומים שלנו

בכל אופן, אם הייתם בהדרכת הורים בשביל הילד השני, אז בהחלט כדאי עכשיו ללכת להדרכת הורים על הילד הנוכחי. וזה בעצם יהיה על שניהם, כי אי אפשר לנתק אחים זה מזה.

ובהדרכת ההורים תוכלו להתייעץ אם כדאי ללכת איתו לאבחון או לטיפול רגשי...

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם