היא עצמאית, סקרנית וחוקרת. ולא רק איתי.

היה נראה שאני לא משתלטת עליה, אבל גם אבא שהוא מאסיבי יותר וגם אחרים...

התכוונתי שיש אפשרות להחזיק בכח, לכעוס כאילו או באמת, לדרוש.

ויש דרך של שידול ברוך, הסברה, בקשה.

אני מחפשת דרך מכבדת ונינוחה.

אני מכירה אנשים כאלה, שלעולם לא יפעילו כח או ירימו קול. לא יוצאים משלוותם. (בחסידות קוראים לזה: "לא מתפעלים" = שום דבר לא מפעיל אותם. הם שקטים מבפנים.)

איך??????

היא ממש פעלתנית וכבר הולכת כמעט לבד. זו לא תינוקת פסיבית. היא ממילא לוקחת לי את המגבונים והטיטול...

זו התחלה של מאבקי כח????

ומה לגבי ההרדמה? מובייל וצעצועים במיטה לא עוזרים. אני מפחדת כבר שמערכת העצבים שלה נפגעת מהעירנות יתר הזו. היא כן עייפה (אם יוצאים מתוך נקודת הנחה שהשינה היא עניין אינדבידואלי לכל תינוק ולא להכריח מספר שעות לפי תקן...)

למי פונים?????(רק לא טיפת חלב שנותנים  לי הרגשה אינפנטילית )

גם הבת שלי בת 8 חודשים ולפעמים עוזר פשוט להרדים אותה בעגלה, שם אין לה מרחב "להשתולל" ואז היא פשוט מניחה ראש ונרדמת (קצת נדנודים...). 

ובמיטה יש לה מוזיקה נעימה כזאת שעוזרת לה להירדם. 

מתעוררת, או כשמעבירים אותה למיטה ואז פותחת בעוד שעתיים לפחות של "בלגן". ב"ה היא לא בוכה, רק צוהלת ועושה "פיתוח קול". אבל כשמשאירים אותה במיטה, אחרי שמע ישראל והכל - היא קמה. בוכה. מבקשת לצאת מה"כלא" - להיות על הידיים או להתרוצץ בשיא המרץ...

רק אם זה כבר אמצע הלילה - היא ממשיכה - בע"ה - לישון...

לגבי כך שהיא עירנית: לפעמים צריך להבין שישנם ילדים כאלה,

שפשוט הם יותר עירניים מאחרים.

לדעתי תשני גישה. לא היא שמכתיבה את הלילה בבית, אלא אתם: כהורים.

ובפועל:

תהיי איתה עד שעה שנראית לך מתאימה, ובשעה שאת הולכת לישון פשוט תיגשי לישון

תניחי לידה בקבוק,

ומשם והלאה היא תקח אחריות על בחירותיה.

היא מחליטה להשאר ערה למרות שכולם ישנים? בחירה שלה,

היא מחליטה לישון? מה טוב.

עשיתי את זה כמה פעמים. הלכתי לישון והיא שיחקה עד שנשבר לה ופנתה אלי או עד שנרדמה לבד.

רציתי לשתף במה שקרה ביממה האחרונה:

אתמול, אחרי שכתבתי, היא ישנה 10 שעות!!! וקמה שמחה חיונית ובעלת מראה בריא! בצהריים ישנה 3 שעות רצוף!!!

בערב ישנה עוד פרק זמן קצר.

עכשיו הפסקה:

כשהייתי משכיבה אותה במיטתה והיא לא נאבקה לצאת -היא היתה מצמידה את כף ידי ללחיה וזה מה נתן לה להרדם. ממש בכח ושמרה עלי...

זה פתאום התחלף ביד מתלטפת עם ידי, כמו בריקוד.  ממששת באפלה מתוך שינה. לא תמיד קל לעמוד ליד המיטה מטעמי נוחות או עיפות.

ועכשיו להלילה.

נמאס לי לעמוד ליד המיטה.

ב"לוחשת" או פה, קראתי שאם נותנים לתינוק בגד שלבשנו כל היום אז זה תחליף ריחני לי...

אחרי שכל גופה נדרך וידה נמתחה כממששת ומחפשת, אבל היה נראה לי שהיא כבר ישנה, פשטתי את הסוודר והנחתי ליד פניה. זהו. היד חזרה למקומה והיא שקעה בשינה עמוקה. באתי אחרי כ-20/30 ד' ואיתי אותה חבוקה עם הסוודר בתנוחת שינה...

זה עובד!!!!

טפו טפו טפו. לפעמים...הפעם בע"ה.

אבל מה ששאלתי, היה בעיקר על גישה . איך לא מפעילים כח. כעס בלתי נמנע. (בעיקר בהחתלה)

אבל לדעתי, אמא שניסתה את כל האופציות והילדה בכ"ז מתעקשת להשאר ערה: אז זו כבר בחירה שלה..

נשמע שהילדה מניעה את כל הבית סביבה ומשבשת את כל סדר היום ( או הלילה )

ומה היה קורה אם היו לה עוד אחים?

היא הייתה לומדת שיש עניין של להמתין,

שיש סדרי עדיפויות,

שלא הכל סובב סביבה,

שיש גם לאבא, אמא, לאחים צרכים וגם להם צריך לשים לב.

אז לדעתי, זה ממש לא נורא להכין אותה לשינה,

(וכל אחת תכניס את התוכן הנראה לה: שירה, ליטוף, האכלה, החתלה)

להניח לידה בקבוק

ואם מגיעה שעה שהיא מוגזמת,

היא תסתדר איתה.

הכל מונח לפניה, כעת נותר לה רק לבחור 

לפי דברי הכותבת נראה שזה גם מסתדר.. אז מה טוב

אני לומדת מכן המון. תודה!

גם, כמו שרואים, יש לי גם צורך לפרוק. אין לי מקום אחר, לצערי...-אז שוב תודה.

לגופו של עניין, ראי בכלל משלהב אותה... היא כ"כ מתלהבת לפגוש את התינוקת שמשתקפת. היא מתנפלת עליה בשמחה ונוגעת בה וצוהלת לעומתה...

כשאני רוחצת אותה - גם זו זירה ל"הורדת ידיים"...המים הזורמים, החפצים מסביב, הבבואה...(אני בד"כ רוחצת ולא מגבונים).

גם בהחתלה רגילה.

היא פשוט בורחת לי. היא לוקחת את המגבונים ואת הטיטול וסתם בורחת - גולשת לרצפה, מסתובבת, מתחילה לקפוץ ולזנק בשמחה ולעתים בבכי. זה קורע מצחוק, זה מעורר רחמים -קררררררררר !!!! , זה מתיש חבל על הזמן!!!! זה לא שהיא לא מסכימה שאחליף. אני מפשיטה אותה בקלות, אבל לסגור את הטיטול...ולהתלבש בחזרה...אז יוצא שהיא מסתובבת חצי ערומה, מפשפשת עלי או איפה שהיא, או עם חצי טיטול...

למה זה צריך להיות אכפת לי????

כשהיא עייפה או רדומה זה יותר קל...

זה מעצבן כשעוד לא ניקיתי אותה ועם כל מה שמרוח עליה, או לחילופין עם משחה, היא מתחככת, מתיישבת על דברים, והבגדים שלה...

טוב, ב"ה היא לא ממש מלכלכת. וגם טבועה בה סבלנות מרובה וטוב לב, אבל יחד עם זה היא נמרצת, דבקה במטרה ועצמאית...

וזה רק בגיל הזה!

לכן אני מוצאת את עצמי מפעילה עליה כח כדי להגביל תנועה ולבצע את זממי ולחילופין או גוערת בה, מרימה קול. לא רוצה ככה. מעדיפה חינניות, שידול ברוך, להוביל לשיתוף פעולה.

הההההההה

במסגרת ה"בלוג" שיצרתי לי...

אמרתי כבר שאני ממש ממש ממש אוהבת אותה והיא מתוקה מאין כמוה והיא כל עולמי כעת?

אז זהו!

מאד הקפדתי עד שלב ההשתוללות, לגעת בה רק במגע חם, רך ואוהב. ולהיות איתה תמיד במאור פנים ושמחה.

כעת אני מאותגרת...

בשלב כלשהוא בחינוך שלה- הרי תצטרכי ללמוד איך לגעור בה, איך להציב לה גבולות פיזיים.

אז תתחילי עכשיו- לעשות בירור אצלך-

למה את מעדיפה להיות תמיד "אמא טובה" ולא מסוגלת להיות קצת "אמא של גבולות" (לא "אמא רעה"...) ?

יש מידה בנפש אצלך- שרוצה עבודה, רוצה פיתוח

יש בחינוך מושג של "כעס הפנים"

כלומר שאני מחליטה בשכל שעכשיו צריך חינוכית להיות כועסת- אז אני עושה פרצופים של כועסת\ מרימה קול\ תופסת ביד...

כשבלב אני לגמרי רגועה

זה שונה מאוד מאוד מכעס\ תפיסה\ תקיפות שבאים ממקום פנימי שלך שאת מתוסכלת או נפגעת מהמצב.

אני בטוחה שכמה אנשים ואנשות חכמים פה ידעו להסביר יותר את הרעיון הזה...

לא שייך בכלל לגיל הזה.

חלילה-חלילה לגעור בילדה בת 8 חודשים. אפילו לא "בפנים. חס ושלום - לדעתי.

ודווקא ב"גבולות" במובן החיובי, ששייך לכעת, נראה שהיא משתמשת יפה.

יש מה לגעור בילדה בגיל הזה. לא לצעוק או להתעצבן, אך להבהיר בתקיפות. 

למשל כשבתי שבדיוק בגיל הזה מושכת בשיער או נושכת בהנקה אני "כועסת" עליה, נוזפת בה בצורה שהיא תוכל להבין שהיא עשתה משהו שלא נעים. אני אומרת לה "חמודה, אני לא מרשה למשוך/לנשוך וכו', זה לא נעים לי, זה כואב לי..." 

אם לא נבהיר גבולות בגיל הזה, מאיפה תהיה לנו הסמכות להעיר פתאום לילד בן שנתיים?

"להבהיר בתקיפות" לילדה בגיל 8 חודשים, זה דבר "לא שייך" לחלוטין בעיני. ואין לכך כל קשר לשאלה מאיפה תהיה סמכות בגיל שנתיים, כמו גם לסמכות לתבוע ללמוד בגיל בי"ס ועוד ועוד..  כל דבר בזמנו, וגם זה בדברים שבאמת יש להם מקום,כמובן.

לדוגמה, אפילו בדיני חינוך, יש הדרגה: בהתחלה חובה על ההורים להפריש מאיסור (שזה גיל שילד מבין "לא" והוא מוגדר כשנתיים-שלש...  ואח"כ  הרגל לדברים שיודע לעשות, ואח"כ למצוות עשה וכו')

ויש הבדל גדול בין להגיד בחביבות וברצון טוב, ובקול נעים "אל תעשי, כואב לאמא" ולמשוך את היד שלה בעדינות מהשערות, ולהסיח דעת לדבר אחר (לא שהיא מבינה מזה משהו, בעיניה הכל משחק; אבל יכול להיווצר הרגל-אינסטנקטיבי מסויים) לבין ליצור "התניה" שבאה מרתיעה וחשש. היא לא "מבינה", שלא תהיינה אי-הבנות. אם לא תעשה משהו בעקבות גערות, "תקיפות" וכד', זה פשוט בגלל התחושה של החשש, הרתיעה, אי הנעימות, שנלווית לדברים מסויימים שגוערים עליהם. אין כל ענין שלילד כ"כ קטן כבר יהיו תחושות כאלה בתוכו. זה לא בונה "גבולות", זה בונה חששות ורתיעות.

כשם שיש ענין גדול לחנך בזמן - כך יש ענין גדול לא "לחנך" לפני הזמן..

אבל ילד שלא אומרים לו "לא" בגיל חצי שנה לא ידע לקבל לא בגיל שנתיים. 

שוב, כמובן שבדרכי נועם ולא בכעס. 

אתן שוב את דוגמת ההנקה, ואני מקווה שכגבר תבין: אם הבת שלי נושכת תוך כדי הנקה אני מורידה אותה מיד ומסבירה לה שלא נושכים ושזה כואב. אם היא עדיין רעבה אני מחזירה אותה לינוק אחרי מספר שניות, ואם היא רוצה לרדת בעצמה זה סימן שהנשיכה הייתה כמשחק מבחינתה והיא כבר לא רעבה. 

גם לתינוק קטן מאד עלינו להסביר מה אנחנו עושים איתו, לתת לו כבוד מצד אחד ולהציב לו גבולות מאידך... 

לא יבין "לא" אח"כ. פשוט לא נכון - בדוק ומנוסה.

לגבי התגובה שהזכרת, זה ענין רגיל לגמרי להגיב כך, כמעט אינסטינקטיבי: ואם אומרים בנחת, אין שום בעיה, הוא קולט את הטון, לא מבין כלום - אבל מרגיש שמדברים אליו בנעימות וב"מסבירוּת" סביב הניתוק. אדרבה, זה בדיוק הכיוון שאמרתי. אפשר "להרגיל" לדברים מסויימים - בלי לתלות בכך יותר מידי.. - עם אוירה נעימה סביבם.

ולהסבר מה עושים, זה תמיד מצוין, גם בלי שהוא מבין כלום. הכל בנחת, בנעימות, באהבה. מושג ראשוני של "גבולות" נוצר מעצם הסדרים שיש לו ביום. מעבר לכך - "גבולות" מוקדם מידי לא טוב לדעתי. לא פעם גם מצמצם אח"כ ספוטאניות של כחות.

במיוחד בנושא של הנקה, זה לא בגלל ההסבר שלך אלא בגלל הקשר אסוציאטיבי שהילד עושה-

עשיתי ככה עם השיניים (נשכתי)-לא קיבלתי אוכל

אני חושבת שבגילאים כאלה רוב הגבולות שמציבים הם גבולות של תוצאות טבעיות, מלבד מצבים מסכני חיים.

כן, כשהבת שלי נוגעת בחשמל-היא מקבלת מכה על היד.

אבל מעבר לזה-אתן דוגמא:

הבאנו לה לצבוע והיא זרקה את הצבעים על הרצפה. הרמתי פעם אחת והסברתי לה לא לזרוק. היא זרקה שוב, הסברתי לה שאם היא תזרוק שוב היא לא תקבל את הצבעים.

היא זרקה, ואכן-הרמתי את הצבעים ולא נתתי לה אותם באותו יום.

היא בכתה ובכתה וניחמתי אותה שאני מבינה שקשה לה ושהיא עצובה אבל צבעים נועדו לצבוע בהם ולא לזרוק אותם.

וכן הלאה.

"כעס הפנים" לא רלוונטי בגילאים כאלה. הם לא מבינים את המשמעות. הם אולי יפחדו, אך לא יתחנכו.

ואפילו מעט יותר, אז לדעתי טעית.

אומרים שילד לומד כך. לומד גבהים וכו'. אז בעצם מה עשית? כמו שאמרת: היא "למדה" מההתניה.. היא לא נהיתה יותר טובה מזה, וגם לא יותר "מחונכת".

בגיל טיפה יותר גדול - היא כבר לא תצטרך יום שלם כדי להפנים דבר כזה, וזה ילך יותר בקלות.

לפעמים, רוצים מאד "לחנך" מיד כשקטנים. אבל חלק מהחינוך זה לא להקדימו מידי. כל דבר בזמנו.

אם כי ברור שהכוונות מעולות..

בגיל הזה ילדים לומדים בהתניה, כל המשחקים שלהם בנויים על זה..

הנקודה היא שאין מה לכעוס ולגעור בילדים עד גיל שנה וחצי, אפילו שנתיים, כיוון שאין שם הבנה ש"זה אסור" ובטח שלא כוונה.

ההבנה היחידה היא-לא משתלם לי לעשות את זה.

רק שאני לא מסכים עם זה שה"לימוד" הזה הוא טוב... גם לא בגיל שנה. והיא לא עושה דבר "רע" בזריקת בצבעים.

ואם היא "בוכה ובוכה" בגלל זה, לדעתי זה לא שווה את הענין.

שאין מה לכעוס ולגעור - זה ברור. אבל גם אין מה "להעניש" כך לדעתי, אפילו שהכוונה היא ליצור התניה כזאת. זו התניה לא רצויה.

שילד זורק צבעים בגיל קטן כזה, זה לא אסון. אפשר לשמוח איתו. הרי הוא לא מתכוין ל"שלילי". מה שעושה את זה כזה - זו התגובה של המבוגר.

אפשר לומר בנחת שלא זורקים את הצבעים, זה יכול להישבר, ולתת חלופה, אם זה מפריע. לא תמיד "ריסון היתר" הוא טוב. עוד טיפה - וכבר יהיו בגיל שניתן להסביר בנחת למה לא זורקים משהו אחד וכן את השני. ואם "משתוללים" דווקא - אז גם הזמן שנצרך להמחשת ה"בעייתיות" הוא פחות בהרבה. 

אין כל ענין שילד יבכה בגלל שהוא זרק  צבעים בגיל שנה. זו דעתי.

לא מבינים גם לפי טון הדיבור והבעת הפנים?

כלומר רק בגלל שהם מבינים שלא משתלם להם הם נמנעים ממעשה,

או שבגלל שאמא מביעה הסתייגות: בטון, והבעת הפנים

הם מבינים?

אני לא חושבת שיש להם את היכולת "לפרק" את הסיטואציה לגורמים: טון, הבעת פנים, וכד'.

הילד כן קולט את הבעת הפנים שלך. אך האם הוא מבין מה עומד מאחוריה? קשה לי להאמין.

ההבנה הזו מתפתחת לאט לאט עד גיל שנתיים כשגם השפה מתפתחת, וגם ההקשרים האסוציאטיביים מתפתחים ומתחברים לכדי תמונה אחת שלמה.

לדוגמא: הרבצתי לאמא, היא אמרה לי לא לעשות את זה, היא גם הייתה עצובה וגם הלכה לחדר.

(סתם הבאתי דוגמא ממה שקפץ לי בשעה זו לראש, אל תיתפסו עליה)

לפי כל מה שקראתי, ולפי מה שאני רואה אצלי בבית-ככה זה עובד.

 יש שלבים, והשלב הראשון הוא התניה. לאחר מכן-באה ההבנה של טון והבעת פנים.

(מה גם שאני לא רואה היגיון בלכעוס על ילד בגיל כזה שכלל לא מבין מה הוא עושה. אם הוא עושה משהו אסור-או שתמנעי את הסיטואציה מלכתחילה או שתלמדי אותו כיצד לא לעשות את זה. ובגיל הזה הלימוד הוא התניה )

אבל הם מבינים שמשהו פה לא נעים.

אבל השאלה היא האם זה בכלל משנה..?

כלומר האם בגלל שילדה בת 8 חודשים (למה הוזכר בכלל חצי שנה??)

שמתנהגת בצורה לא פשוטה ולא מתאימה לראיית האמא,

צריכה תמיד להבין מה עומד מאחורי האמירות של אימה?

האם לא מספיק שהיא תבין שזה לא רצוי?

והאם זה שלב לא פחות חשוב שהיא גם תבין שישנה מציאות כזו שלא מתאימה, גם אם ההבנה שלה לגביה לוקה בחסר?

כי הילדה לומדת לפחד, או יותר נכון לחשוש,  מהתגובות של אמה, במקום לפתח תובנות לגבי מה נמצא בגבולות היכולת שלי? מה אני מקבלת? מה אני מפסידה?

וגם אנחנו, כהורים, רוצים ליצור סמכות מכבדת, ולא להשתמש כל הזמן ב"תוקף תפקידי".

אין לי התנגדות לזה, אני רק חושבת שאנחנו צריכים לבחור טוב את הסיטואציות בהן אנחנו בוחרים לנהוג כך.

אם נבחר את הסיטואציות האלה בקפידה, ובשאר הזמן ניצור סמכות המכבדת אותנו ואת ילדינו-הרווח כולו שלנו.

אלא הבנה- ברמה המתאפשרת, אודות משהו.

מה גם, שהורות לא נגמרת בגיל 8 חודשים.. כלומר אם הילדה כרגע רק בשלב של לחוש שישנה מציאות לא נעימה, מבלי להבין אודותה

לא אומר שההורות שלנו תלקה בחסר. כי שוב: ההורות לא מסתיימת שם

וגם- גבולות זה תווך רחב שאפשר להכניס בו, בכל שלב,

משמעות אחרת, בהתאם להבנת הילד.

בגיל מסוים שהם לא מבינים מה עומד מאחורי אמירותינו,

יש עניין רק להביע שזה לא נעים.

בגיל מבוגר יותר: אפשר להוסיף גם את ההסבר.

וכו' וכו'..

אתן לך דוגמא:

למשל: כיפה בגיל 3.

אומרים לילד שהוא שם כיפה כי הוא יהודי, ויהודי שם כיפה

ומדרבנים אותו שזה יפה, וכך הוא צדיק וטוב.

מרבית הילדים לא מבינים מה המשמעות של שימת הכיפה מהצד העמוק יותר, גם אם יוסבר להם..

כלומר, בגיל מסוים הרגש הוא זה שהיה טוב לילד.

ועזר לו..

והוא הבין במסגרת היכולות שלו דווקא דרך הרגש

אני חושבת שהעמדות הן שונות וזה שורש השאלה:

האם הצבת גבולות מתחילה כבר מגיל קטן

או שמתחילה רק בגיל גדול יותר כשמתפתחת ההבנה?

מי יודע

לא זוכרת איזה רב... 

הורים לילד בן שלוש באו לרב לשאול אותו איך לחנך את בנם מכיוון שהגיע לגיל שאפשר לחנך אותו.

הרב נאנח בעצב ואמר: "באתם באיחור של שלוש שנים..." 

מסכימות על הכל לא?

סתם..

בהצלחה רבה לכותבת!

זה דבר חמוד ביותר. יש עוד "עבודות" בחיים שמייגעות. תקחי את זה כפרוייקט, אתגר; גם להצליח וגם לשמור על הסבלנות והנינוחות והיחס החם - שזו עוד יותר הצלחה.

[היא לא אוכלת במקרה סוכר, וכאלה דברים?]

זהו.

תפסתם את הכיוון - לא רק פטנטים - שכן, אני בהחלט אשמח לקבל, אלא דיון בנושא החינוכי או ההתנהגותי שלי.

בעלי, שהוא יותר "ג'אבר" ממני גם צריך להפעיל כח...

זה כמעט משפיל שצריך לתפוס בכח תינוק! ממש ממש! (זה הרי לא חיים ומוות, ב"ה)

זה לא שהיא לא נותנת שיחליפו לה. היא יכולה להיות רגועה - למצוץ אצבע או להתעסק במשהו (אריזת המגבונים או לאחרונה היא התאהבה בילד שמצולם על אריזת הטיטולים וזוחלת אליו בשמחה, מפטפטת איתו וכו') אבל היא מאבדת סבלנות ומתפתלת וממשיכה הלאה ואו מתיישבת או מתחילה לטפס על הקיר...

גם "עושה צחוקות"-יש לה הצגה שהיא פיתחה בשבועיים וחצי האחרונים ממשהו שקרה לה במקרה ועכשיו היא מצחיקה את עצמה ומתרברבת  עם זה...

ואנחנו מושכים אותה בחזרה, משכיבים על הגב וזה הופך למאבק כוחני.

כעס הפנים?

אנו באמת מתעצבנים מבפנים. זה ממש מביך ומעצבן ובייחוד בלילה או כשיש עוד דברים לעשות וזה "נמרח" בלי סוף!

אז באמת יש פה עבודה שלנו על היחס והמידות וסבלנות.

כמו שכבר ציינתי - מה אכפת לי שתהיה מאווררת מכל המעטפה הסינטטית והלחה הזו שנקראת טיטול? מה אכפת לי שתהיה חופשית? - זו ממש הזדמנות!

אבל כן אכפת לי הסדר , הנקיון, הזמן והשילוב של הטיפול בה- במכלול חיי הבית.

התחושה היא של אין ברירה. אני פה האמא - ה' נתן לי מנדט כזה, מה לעשות...ודי להשתוללות. עכשיו נגמור עם זה צ'יק צ'ק. אפילו אם לא נעים. ועם עצמת הכח שלה זה נהיה ממש ממש ממש ...

ואז יש מגע לא כ"כ נעים. וסימנים אדומים בעור...ומותשות כ"כ גדולה...תחנוני "די! מספיק! תני לי.." והרגשה באמת אידיוטית - אני נאבקת בתינוקת?! מה זה זה?!

ולחילופין זה משתף פעולה איתה והומור וסבלנות וכיפיות.

וואוו בילבוללללל!!!!(לי)

ובהנקה:

כן, נשכה חזק והגבתי בצעקה ספונטנית והיא בכתה את הבכי הנדיר שלה  של עצב עמוק ועלבון ושפתיים הכי מעוקלות למטה ומשורבבות. אני כן מסבירה ואומרת בנחת ובמקרה זה חיבקתי אותה וליטפתי והמון נישקתי וחייכתי וניחמתי ואמרתי לה שהיא טובת לב וצדיקה ורוצה רק לעשות טוב וזה לא בכוונה, אבל זה מאד כוב לאמא ולא נעים ומותר רק לינוק ולא לנשוך. והראיתי לה איך נעים וטוב. חזרנו על זה כמה פעמים. והיא הפסיקה לבחון אותי כי נראה לי שכן הבינה את ההקשר. וגם אני כבר פחות נלחצת מהאפשרות לכאב ומהכאב עצמו וממתנת את התגובה ובולמת את עצמי. כי באמת אני לא רוצה להפחיד ולהעליב אותה ואני יכולה לספוג קצת, לא נורא. רק שתדע שלא נושכים. לא את אמא ולא אחרים.

הוזכר פה סוכר -

חס ושלום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אבל לא ראיתי שאוכל מוצק ובעיקר בעיקר עוף - מביאים למידות טובות. חחחחח....

לסיכום - כן. אני רוצה להיות מי שאני  באמת - אמא נינוחה, עדינה, אצילית, רגועה, מכילה ומתווה דרך.

מחפשת איך להוציא זאת בפועל ולא להתפתות לאימפולסיביות של יצרים, כח ושלטון...

יש אצלינו גם התניה שאנו מקוים שבעוד כמה שנים עם התפתחות ההבנה, ההכרה והאמונה - זה יובהר לשכל ולבחירה.

יש לנו איך פותחים יום ואיך סוגרים יום. זה כולל נטילת ידיים ועוד דברים . ההנחה - ההרגל. אחרי ההרגל - ימשכו הלבבות וזה נוגע גם לדיון אחר פה על צחצוח השניים. יוצרים הרגל והתניה ואז, כמו מי שמורגל לכיפה - אי אפשר בלי זה.

מי ששותה את הכוס קפה שלו על הבוקר - כ"כ מודע לעצמו??? = בדיוק להיפך. אבל כך הוא רגיל.

מאד מנסה לשמוח ולא ליזום בכיות מיותרות. לתת חופשיות ונינוחות ולא לצער לשוא.

לתת לדברים את הזמן שלהם והערך הנכון.

העיקר, בחום ובאהבה.

ההתנהגות שלה היא פשוט מקסימה.

תשמחו איתה, בגילויים שלה, בשמחת החיים שלה. תשמחו איתה לא בצורה של "השתוללות" אלא בעדינות, בהזדהות איתה, בעידוד.

וכשצריך לתפוס "בכח" בשביל ההחתלה וכד' (ובוודאי שצריך החתלה). יש הפעלה של "כח עדין", צריך להרגיש את זה. כלומר: ילד יכול להרגיש שאנחנו "תופסים" אותו רגע, ואע"פ שהוא לא יכול לזוז כ"כ באותו רגע - הרי שמצורת המגע, מהדיבור החביב שמסביב, מהחיוך, מה"עוד שניה", הוא מבין שאנחנו "איתו". וגם אם הוא מתפתל קצת, רואים שאינו נפגע נפשית כלל.

בהצלחה רבה. הדרך שלך מצויינת. לא להיות "מחנכים" תיאורטיים יותר מידי גדולים ומרובעים בשלב הזה. היחס המידותי המאוזן שבחיים, הוא ה"חינוך" הכי גדול.

[ויתכן ששווה לעשות בדיקת רגישות למזון - גם אם לא סוכר. התנהגות מאד אנרגטית, עם כל חביבותה, לפעמים יכולה לנבוע גם מאלרגנים. שווה לבדוק - זה לא מזיק. ניתן דרך הקופ"ח למיטב ידיעתי]

אכן ביטחוני שאנשי ונשות הפורום החכמים יבואו וילמדו- ב"ה התממשה

מכיוון שהמיקוד הוא על עבודת המידות של ההורים- לפני הנ"מ שלו למעשה-

רציתי לבקש ממך ד. אולי יש לך ספר להמליץ (לי\ להם) ?

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....