בהצלחה רבה רבה!!!!

אני בשלבי ריפוי של דיכאון מאד קשה אחרי לידה ומתחילה לראות את האור.. (משלבת גם טיפול תרופתי).

חיבוק גדול!!

שכבתי שבועות במיטה ובכיתי כמו תינוקת, זה הגיע למצב שבעלי היה בא הביתה, רואה אותי, שם את התיק, מסתובב ויוצא.והוא אדם מאוד רגיש אבל לא היה יכול להכיל את זה, למרות שהוא מקסים, הוא לא מטפל.

את זקוקה לטיפול, זה נורמלי, הריון מציף המון דברים מהלא מודע, זה לא משהו שעידוד בפורום יפתור.

אני לקחתי ויטמינם שהיו חסרים (בבדיקה של נטורופטית, פרחי באך ותמצית שך היפריקום שזה צמח שמשתמשים בו ברפואה כנוגד דיכאון, ביחד הכל עזר, נראה לי די מהר. (זה היה מזמן לני 16 שנה.)

קודם כל שתדעי הדכאון הוא מתנה מהשי"ת, הוא מתנה שבורא עולם לא נותן לכל אחד

רק למי שהוא מאוד אוהב! ולמי שהוא מאמין שיש לה כוח להתמודד עם זה!

אז זהו, בתוכך בחלק של הנשמה שמחובר להשי"ת בחיבור עמוק ומלא אהבה יש את כל התשובות

תקשיבי לחלק הזה. 

כדאי לקחת B12 וללכת כל יום בשמש מה שאפשר. (חצי שעה הליכה בשמש שווה כמו כדור נוגד דכאון)

תתלבשי יפה גם בלי חשק, אפילו שזה קשה בהתחלה, ובעיקר בהתחלה

את יכולה להתגבר על הקושי הזה.

אחרי כמה פעמים המצב רוח יעלה

(מנסיון אני הייתי בחורף בדכאון קשה שנבע מפוסט-טראומה והפרעות חרדה שונות)

ולהתפלל, ולהקדיש דקות ביום להודיה לבורא 

תרגישי טוב, תזכרי שבורא עולם אוהב אותך מאוד, 

הרי כל מטרת בריאתנו היא כדי שיוכל להשפיע עלינו מטובו ואהבתו.

את אומרת שיש עוד ילדים, זה יכול להיות גם דיכאון אחרי לידה שלא טופל- והתעצם בהריון.

בכל מקרה- אין מה להתביש ללכת לטיפול. זה סה"כ אומר שיש כמה חומרים במערכת שיצאו מאיזון וצריך לאזן אותם.

יקרה! את לא מבינה עד כמה טיפול יכול להציל ולעזור. זה נשמע הזוי- אבל כן, זה יכול להוציא אותך מהערפל שאת נמצאת בו.

בשביל עצמך

ובשביל כל המשפחה שלך.

מומלץ. לנסות גם דברים אחרים- כמו לצאת לעשות דברים שאת אוהבת, הךיכה בחוץ ביום וכו'

אבל במקביל לטיפול.

בס"ד

רבי נחמן אמר:"אין ייאוש בעולם כלל"!

אז אל תדאגי מדובר בתקופה שתעבור.

תנסי להסתכל/למצוא את כל הטוב שה' צופן לך מהתמודדות הזאת:

משהוא סיפר לי שבספר התניא מובא שדווקא בדברים שלא ידוע לנו למה הם טובים עבורנו=חושך -דווקא ע"י דברים כאלו זוכים לטובה צפונה עצומה שלא היינו יכולים לקבל באופן גלוי מרוב גודלה.ולכן החושך/הייסורים הם טובה גדולה מאוד בשביל לתת לנו טובה עצומה.

מצאי בעצמך נקודות טובות

תשתדלי בערך חצי שעה ביום לעשות תפילה אישית עם רבש"ע ולשתף אותו ולבקש את עזרתו ולהתפלל אליו.(ממליץ מאוד מאוד מאוד על הספר "בגן האמונה" קנייה)

לדעתי כדאי מאוד להקשיב לבעלך ולחפש פסיכולוגית עם יראת שמיים(אם חס ושלום המצב היה הפוך איך היית מרגישה?)

לא להשאר בבית כל היום! זה מדכא ומעציב וממש לא עוזר!!! לכי לטייל ולמקומות שעושים לך טוב.

התנדבות לגמילות חסדים גם ב"ה תעזור מאוד!

ותדעי באופן ברור שה' איתך ואוהב אותך בלי תנאי!

עכשיו קשה אבל תאמיני שזה יעבור ואת עוד תשמחי בחיים!

עוד יגיעו ימים יפים!

מוסיף דברים שמצאתי שאולי יעזרו:

מכיפה:

"

איך יוצאים מדיכאון?!?

תוכן השאלה:
שלום!
לא נראה לי שכ"כ תצליחו לעזור לי....זה יותר בשביל להוציא את זה....בתקופה האחרונה אני נמצאת הרבה פעמים במצב של דיכאון/ייאוש....אין לי מושג בדיוק למה-הרבה דברים שמצטרפים אחד לשני....זה כבר די הרבה זמן...אני מנסה לצאת וזה חוזר בגדול...אני ממש מרגישה שזה הורס אותי מבפנים...........חברות אמרו לי שזה גיל כזה(17)...וזה יעבור.....אני פשוט לא יודעת מה לעשות...
איך יוצאים ממצב כזה?!? -בכלליות.............
תודה רבה! וישר כח ענק על העבודה שלכם!

תוכן התשובה:
שלום לשואלת היקרה!
ראשית כל,התעודדי! העצבות והדכאונות אכן ניתנות לריפוי!אינני יודעת מה המקור לרגשות אלו, לכן אנסה לייעץ באופן כללי.
נכון,לרובנו יש בעיות, אבל אם תשימי לב ביחס לצרות אמיתיות הן מאוד קטנות. נדמה לרובנו שעצבות של אדם באה מפני שחסר לו משהו-אך זה לא נכון!
שחקן קולנוע מפורסם לדוגמא,שהיה במקומות הכי אקזוטיים בעולם, טעם מכל תענוגות העולם הזה-בחור צעיר והוא בדיכאון תקופה ארוכה.(וזהו לא המקרה היחיד אם תחקרי בקרב רוב השחקנים ההוליבודים הנוצצים תגלי שלכולם יש אותו סיפור בערך)
אחד מגדולי הפסיכולוגים-ארליך פרום- כתב בספר:´על האדם המודרני´-"מיום ליום תנאיו של האדם משתפרים, הוא לא רעב ללחם וחי יפה אבל...הולך ומתגמד,מתאפס-האפרוריות והעצב ממלאים את חייו".אפשר לגרש עצבות על ידי אמצעים חיצוניים-אלכוהול למשל,אך זה רק לזמן קצר, לאחר מכן העצבות תחזור.
השמחה האמיתית-היא דבר רוחני,לא תוצאה של אפקט חיצוני,היא באה ממעמקי הנשמה-ולכן האדם מסוגל לייצר אותה! השמחה מגיעה לאחר התמודדות עם אתגרים רוחניים.
רק אם אדם זוכה להתגבר על עצמו ממש תהיה לו שמחה לכן כתוב במשלי:"ולישרי לב שמחה"-אם הלב לא ישר הוא לא יכול להכיל שמחה, אור השמחה עובר רק בקווים ישרים.
לכן,השתדלי להתמקד בעשיית טוב, תחווי את האושר הנפלא בשעה שאת עוזרת לאדם אחר, דבר זה גם יכול להכניס פרופורציות לחיים, לגמד דברים שקודם נראו קצת קשים ובלתי אפשריים.
עצה נוספת, נסי לחפש את הטוב שבכל אדם-זה ממש יגרום לך להיות בעולם שכולו טוב.והרי כך מחייבת אותנו התורה עצמה!
הרב קוק זצ"ל אומר ששורש כל הייסורים הוא העובדה שהאדם עסוק כל הזמן בעצמו(אורות הקודש ג,עמ´ קמז), היציאה החוצה לשאת בעול עם אחינו-מעניקה כוח ומשמעות מחודשת לחיים.
אני מקווה שבעזרת ה´ תצליחי להתגבר על כל הבעיות! אם תרצי לשאול עוד משהו בשמחה אענה באימייל...
רק טוב!
שלי. shellykz@walla.com

התשובה התקבלה מחברים מקשיבים
בתאריך ד אדר תשס"ו

"

"

הריון ולידה

תוכן השאלה:
שלום רב,.........
שאלה נוספת היא כיצד ניתן להתמודד עם דיכאון לפני הלידה המיוחלת? אני כל כך מצפה ללידה ולפעמים הזמן פשוט לא עובר ונראה כמו נצח ופיזית ונפשית קשה לי כבר מאוד. לפעמים אני ממש מרגישה שעולמי חרב עליי בכל תחום ותחום בחיים. מה ניתן לעשות? תודה רבה

תוכן התשובה:
בס"ד
שלום רב,

.......
לענין הדיכאון: בטלה ושיעמום מכניסים לנו מחשבות ודמיונות לראש.
צריך למלא את זמנך בעשיה, רצוי בדברים שבאמת מעניינים אותך כדי שיעסיקו גם את הראש.
את יכולה ללמוד דברים (אפשר גם באינטרנט) או לעשות מלאכת יד - סריגה וכד´ בבית או בחוגים באזור מגוריך.
אפשר להזמין חברות או לבקר בני משפחה כדי לא להיות לבד.
אם יש לך כוח את יכולה להתנדב מספר שעות בבית אבות לשוחח ולעודד זקנים וכיו"ב

מאחל לך לידה בריאה, קלה ושמחה בעז"ה

התשובה התקבלה מהרב גלעד שטראוס
בתאריך ו אלול תשע"ג

"

כשנולדה ביתי הראשונה , היה לי הריון מזעזע. כל היום ישבתי על הספה והקאתי. מריח של מכונית שעברה ברחוב וכשבעלי היה נכנס הביתה הייתי מקיאה לו מול הפרצוף מהריח של לא יודעת מה. כל הבית היה מוגף.

הייתי בדיכאון.

אחרי הלידה הייתי מסתכלת בחוץ רואה נשים מטיילות להן בחוץ עם העגלה. צוחקות מפטפטות 

אצלי העולם נגמר

כל היום בכיתי

זה היה דכאון שלאחר לידה

זה יכול להגמר ויכול להשאר

גם חשוב שהבעל ידע להבין שיש הורמונים בשלבים האלו שלאחר הלידה ובהריון שהאשה לא מאוזנת כל הזמן.

היא עצבנית מהר. עייפה מהר. בא לה כל מיני דברים מוזרים (לא רק לאכול)

ואם הבעל ילדותי מדי ולא מחונך להכיל את האשה במצבים האלו.... אז לאשה יותר קשה.

אם הבעל "זורק את הכדור אליך ללכת לרופא" סימן שהוא לא מוסגל לעזור לך . או כי לא בא לו או כי הוא לא יכול... באישיות שלו.

ולכן כדאי לך לפנות לעמותת "ניצה" 

הם מאד עוזרים בדכאון של הריון

ואת יכולה גם לפנות לאפרת. יש להם קו פתוח.

כדאי לך.

זו לא בושה. 

המון המון נשים נמצאות בדכאון בתחילת הריון וגם בסוף הריון וגם לאחר הלידה.

תרגישי בסדר עם עצמך.

לא צריך לקחת תרופות!

צריך לבקש עזרה 

אני קוראת שוב את מה שכתבת

תתקשרי ל"ניצה" 

תראי כאן בכתובת הזו באינטרט          www.nitza.org

הקו החם 02-5002824

לטייל, לראות אנשים .אם את יכולה ואפשר ,ממליץ לצאת לטייל בחוץ לראות אנשים ,חברה.

אבל נראה לי שאי-אפשר להשוות בין דיכאון של אישה לדיכאון של גבר.

אמרו לי לצאת לטיולים ולעשות דברים שאני אוהבת אבל שום דבר לא עזר כי יש דברים שלא תלויים בנו. ודיכאון בהריון, אחרי לידה או בכלל נובע על פי רוב מחוסר סרטונין במח. כן... כן.... חידוש רציני אבל דיכאון לא אומר שאת בחורה דיכאונית אלא זה אומר שיש לך בעיה בחילוף החומרים. הגוף שלך זקוק לסרטונין יותר ממה שהוא מייצר. עברתי את זה. אני הבן אדם הכי שמח בעולם. אוהבת את החיים. וכשנפלתי לשם היו לי שאלות על עצמי. האם הייתי אמיתית עם עצמי? האם אני בחורה דיכאונית?

ניסיתי טיולים, ניסיתי תרופות טבעיות... הכל שטויות. עזבתי את העבודה, לא הצלחתי לטפל בילדים. חשבתי שאני משוגעת ושהכל הולך לי לאיבוד. עד שדחפו אותי ללכת לטיפול ואני חושבת שאם הייתי הולך קודם זה היה חוסך הרבה טראומות. מותק, טיפול תרופתי זה לא מפחיד. יש אנשים עם סכרת, יש אנשים חולי לב, יש אנשים עם בעיה בבלוטת התריס וכולם לקחים כדורים. ולך יש בעייה במאגר הסירונין בראש. קבלי טיפול תרופתי.... ותתחילי לחייך שוב. את לא פסיכית ולא חולת נפש... כך אני הרגשתי בהתחלה. עד שהבנתי את כל מה שאני כותבת לך עכשיו. ממליצה אחר כך כשתרגישי טוב עם הטיפול התרותי לגשת גם לפסיכולוגית כדי לישב את הנפש. ואז תחזרי לצחק לחייך, לעבוד , לטפל בילדים המתוקים שלך... והכי חשוב תזכרי שזה עובר....

בהצלחה נשמה. אל תתביישי לטפל בעצמך. ממליצה מניסיון כואב. הלוואי והניסיון שלי יעזור לך.... וגב אני אוטוטו מחכה ללידה נוספת.... החיים ממשיכים.... וזה עובר. אני עדיין על כדוים וחיה נהדר. ומי שיגיד לך שעדיף בלי... כנראה אף פעם לא חווה דיכאון... אז אל תקשיבי לאף אחד.... בשורות טובות.

גם ללכת לטיפול נדרשים כוחות פנימיים שלך. בכלל לא פשוט!

ומניסיון נורא של דיכאון קשה אחרי לידה (כתבתי קודם..) תביני שהדברים לא בשליטתנו!! לאנשים קשה מאד להבין זאת.

בגלי הדיכאון הקשים אני בן אדם א-ח-ר! וזה בכלל לא בשליטתי.

המשהו החיצוני הוא הדבר הנכון בשבילך. ובבקשה למענך ולמען משפחתך תלכי לטיפול שחלילה המצב לא יחמיר (כמו שקרה אצלי..).

ותדעי שלבעל מאד קשה לדעת איך להתייחס. מעולם הוא לא ראה את אשתו במצב כזה, והרבה פעמים הם חסרי אונים. באמת שהם רוצים לעזור! רק לא יודעים איך..

* האם עזבת את העבודה מרצונך? כלומר- בגלל המצב הלא פשוט?

לפעמים השפיות היא לצאת ולעבוד. זה קשה!! אבל זה מחייב אותנו להתלבש, לצאת מהבית  ולא לשקוע בדיכאון העמוק..

שולחת חיבוק גדול!

שתזכי להריון מבורך ומשמח.

ולידה קלה בשמחה!

מדיכאון אי אפשר לצאת בעזרת פסיכותרפיה ומח אחד. וגם לא באמצעות שיחות עם פסיכולוג לבד.... חייבים לשלב טיפול תרופתי. וכל עכבה בעיניין יכול רק להזיק...

החיים טובים ונפלאים. צריך לעשות שינוי תודעתי ולגשת לבורא עולם עם הרבה ענווה שכמו שיש אנשים עם סוכרת וחולי לב יש אנשים עם דיכאון. כל אחד והדפק שלו. ואם לוקחים את הטיפול התרופתי באהבה ובשמחה חיים חיים מלאים ושמחים אחר כך....

לי לקח חצי שנה עד שהתחלתי טיול תרופתי כי ניסיתי כל מיני דברים טבעיים ויכולתי לחסוך לי ולמשפחתי הרבה כאב. גם כשלקחתי כדורים והרגשתי מצויין הרגשתי כל כך דפוקה שאני צריכה לקחת כדורים כדי להיות שמחה. ורק כשהבנתי שזה חלק ממני והשלמתי עם מה שה' הביא לי התחלתי לחוש ממש משוחררת, בטוחה בעצמי ואוהבת את עצמי עם או בלי כדורים ולא מעניין אותי איך הבנתי שהחיים האלה נפלאים מידי בשביל לבזבז אותם על שטויות. אז הגעתי להשלמה... וב''ה היום אני מחכה אוטוטו ללדת את הילד השלישי שלנו...

הרבה ענווה, הרבה השלמה והכי חשוב לזרום גם עם הקשיים שה' נותן לנו. ואני מבטיחה לך... שאני הייתי עמוק עמוק בתוך הדיכאון...חצי שנה במיטה בלי אוכל, לרדת 10 קילו זה לא צחוק... והנה אני אחרי... זה עובר...

רק מבקשת שמי שלא חוותה את זה באמת שלא תגיב. חס ושלום לא רוצה לפגוע ומחילה אם חס ושלום פגעתי פשוט הדבר שהכי לא רציתי זה כדורים.... כי הפאדיחה ומה יגידו ואני ירגיש חולת נפש זה לא כמו אנטיביוטיקה... עברתי גם אני את התהליך הזה ותגובות נגד טיפול תרופתי ויותר שימוש בכוחות הוא לא  נכון ועלול להזיק. גם לקחת טיפול תרופתי וללכת לפסיכולוגית ולהגיע להשלמה ולחיים מלאי שמחה והתגברות על הטראומה דורש המון כוחות פנימיים.

בשורות טובות ושבת שלום לכולכן....

רק טוב לכולם.

טעות לחשוב שלרפואה האלטרנטיבית אין כלים להתמודד גם עם דיכאון קליני קשה.

יתכן שאם לא יודעים לאן לפנות כרגע, כדאי ללכת על כדורים פסיכיאטריים. במקביל כדאי למהר למצוא פתרון אלטרנטיבי, משום שכדורים אולי מאזנים אבל הם לא פותרים את שורש הבעיה ולא נוגעים בגורמים הנפשיים לדיכאון.

אני חוויתי דיכאון אחרי לידה ומח ואחד הציל אותי ואת משפחתי.

ממליצה בחום רב מאוד ללכת למח אחד לפני טיפול תרופתי.

(בזכות הטיפול בי - הלכתי ללמוד את זה בעצמי ואני רואה איך השיטה הניסית הזאת מצילה המון אמהות!!)

בהצלחה רבה מאוד!!

כשחווים דיכאון העולם מתמוטט. הכל מתמוטט. הילדים, הבעל, המשפחה הכל נעלם מול הדבר השחור הזה. כל היום את בוכה ל-ה', מתפללת והכל רע. אני גם פחדתי מטיפול תרופתי, היה לי מאד קשה עם הרעיון, מה יגידו עלי וכו'. אבל בעלי, ה' יברך אותו, נתן לי את הכוחות והיה איתי. הלכנו יחד לפסיכיאטרית שהמליצה לנו על בדיקת רוק גנטית בשם נוירופרמג'ן. הבדיקה הזאת היא בדיקה קלה (רק לוקחים קצת רוק) ואחרי חודש קיבלתי תשובה מדויקת של התרופה שמתאימה לי. השינוי במצבי היה דרמטי. לא האמנתי איך בדיקת רוק כל כך קטנה שינתה לי את החיים. אמנם זו לא בדיקה זולה, אבל זה היה שווה את זה - אנחנו כל היום קונות לבית, לילדים, לבעל. הפעם דאגתי לעצמי, לבריאות שלי והיום, ברוך ה', אני אחרי זה, ואף אחד לא חושב שאני משוגעת או מוזרה. וכמו שאמרת אנונימי - הרבה ענווה והרבה השלמה.

ולאו דווקא משהו חיצוני.

אני ממליצה לנסות "עוצמת הרכות" חפשי באינטרנט מידע.

ולפעמים אין ברירה אלא להשתמש במשהו חיצוני שיהיה מקפצה הלאה.

אז נחדש לך -

יש תחומים ברפואה האלטרנטיבית עם כוח ריפוי עוצמתי.

ויש לי יותר משמץ מושג - גם אני חוויתי דיכאון קליני אחרי לידה.

יש נשים שממש לא מתפקדות בבית, וגם לא יוצאות לכיף שלהן, אבל עדיין עובדות מחוץ לבית.

זה מקרה אחר לגמרי!

כאשר מדובר באישה שעזבה את כל העשייה בחייה, אז וודאי שצריך בדחיפות טיפול תרופתי!!

סורי!

צריך להתחיל עם טיפול תרופתי, ולהמשיך לטיפולים אחרים, הטיפולים הנ"ל יקצרו את משך זמן נטילת התרופה.

הטיפול התרופתי די מדשדש.

אני לא חוזרת בי.

יש תחומים רבי עוצמה בטיפול האלטרנטיבי. ומלבד מה שהם מטפלים בשורש הקושי, פניה זריזה לטיפול אלטרנטיבי עשויה למנוע את הנפילה לעומק הדיכאון.

מוכחים בתחום.

לא הייתי הולכת עכשיו לדברים כמו מח אחד או אחרים, למרות שביום יום הרגיל אני מאד בעדם.

ללכת מייד לפסיכולוג, ובמקרה הצורך לפסיכיאטר.

ולא לחכות!

בס''ד

אני בא מעולם הטיפול ובעצמי עובר פסיכואנליזה. אל תתני לכל מיני דעות קדומות למנוע ממך הזדמנות לצמיחה. הטיפול יכול להיות מאוד מאוד מועיל והמצב שאת מתארת דורת ההתייחסות רצינית. כמו שאמרו פה קודם, אך תלכי סתם לאנשים, תחפשי איש מקצוע רציני,

בעלך נשמע מאוד תומך, חשוב להקשיה=ב לעצתו

המון הצלחה בכל

קודם כל, עשי בדיקות גם: אולי זה לא דיכאון אלא מחסור בויטמינים או מינרלים. זה קל לבדוק ובד"כ קל לטפל - פשוט ליטול תוספי תזונה מתאימים ולא לאכול/לשתות דברים שמרקנים מאגרי אותם ויטמינים/מינרלים. כל רופא משפחה יתן לך הפניה לבדיקת דם בנושא.

אם הכול יצא תקין - אז בעלך צודק ועליך לפנות לפסיכיאטר, ואז עשי זאת, אל תחכי שמצב יחמיר.

יש דכאון בהריון שנובע מחולשת הגוף וחוסר בויטמינים או מהורמונים. הכרתי פסיכיאטר מקסים, מומחה לתחום הזה. מאד ממליצה לפנות אליו ולשמוע את חוות דעתו. לא כדאי לפחד לבדוק. בהחלט שווה בדיקה. הסבל הרבה יותר גרוע. שלחי לי הודעה ואשלח לך שם ומספר.   0527715030 יש עוד דרכים לעזרה. יש נשים רבות שסובלות מאותה בעיה ובעז"ה אפשר להרגיש טוב יותר במהרה אשמח לבוא לעזרתך.

הסבל שאת חווה  הוא קשה מאוד.

חבל שתמשיכי לסבול , רק בגלל "מה יגידו"  או רעיונות שונים של "התגברות עצמית" או ניסים.

אני ממליץ לך לפנות מיידית לרופא המשפחה שלך , על מנת שימליץ על המשך הטיפול.

יש היום תרופות מצוינות שמאזנות את  הסרוטונין במוח (כמו שכבר כתבו לך) או חומרים אחרים שיצאו מאיזון,

 והן יאפשרו לך לצאת מהדכאון , להפסיק את הסבל הנורא , ולתפקד.

חבל על כל יום של סבל.

אני מדבר מנסיון ומהכירות קרובה עם אנשים שסבלו מדכאון.

בהצלחה. רפואה שלמה.

ה' יתברך יהיה בעזרך!!

הלוואי הלוואי שמתוך ההיכרות הפתוחה עם המצב החדש, 

והיכולת לברר ולשנות-

תרגישי טוב יותר ותחזרי לעצמך!!!

בנוסף, חשוב לי להיות עוד דוגמא לנס דרך הטבע-

גם אני הייתי שם.

לכאבי הגדול.

לא בהיריון,

אבל עמוק במיטה, מתנתקת בהדרגה מהחיים,

ו...גם עם מחשבות החוצה מהעולם הזה...

ו-לא. אף אחד בעולם לא ידמיין שזה מה שעבר עלי, ורק לפני כ"כ מעט זמן...!!!

אני ניצלתי בעזרת טיפול תרופתי.

לא מצאתי בעצמי מספיק כוחות כדי להביא את עצמי לטיפול בשיחות, אבל כדורים היה קל יותר לקחת...

בגלל כל הסטיגמות והחשש הגדול מהעניין-

חשוב לי להשמיע את קולי-

כדור קטן אחד- מציל חיים!!!!!!!

מדהים כמה החיים יכולים להיות יפים כשהסרוטונין מאוזן במוח!!!!!

מצטרפת לקודמותיי עם הניסיון הכואב...

מי שלא חווה- לא יבין לעולם!!!

תבחרי את הדרך הנכונה לך,

תזכרי שתמיד אפשר לשנות/ לשלב...

והעיקר-

תהיי בריאה!!!

אני כבר לוקחת כמה חודשים ורואה שיפור. אך מאד מאד איטי וקשה..

(אחרי ש2 פסיכיאטרים המליצו על הכדורים ואף המינון הועלה..)

השיפור הוא אכן איטי והדרגתי והטיפול המוצלח ביותר הוא שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי....

אני לא יודעת מאיה את בארץ אך ממליצה מאד מאד על ד''ר טלי וישנה פסיכיאטרית מעולה מגבעת שמואל. דתית לאומית. בעלת חסד. מקצועית, מסורה, יראת שמיים. אני אישית בזמנים הקשים הייתי מתקשרת רק כדי לשמוע את הקול המרגיע שלה.

אני אישית לקחתי כדור כמעט חודשים שלא עזר ואז החליפו לי כדור הרגשתי טוב ך לא מספיק והיא היתה חכמה לעשות לי שילוב של 2 כדורים שגרמו לי להרגיש ממש טוב איתם אני עד היום.....

ממליצה עליה בחום. אם עדיין עובר זמן ואינך חשה בטוב. הילחמי. לא מגיע לך להישאר כך... את פשוט צריכה ללכת שוב ושוב עד שימצאו את הכדור המתאים עבורך....

בשורות טובות.

(אחת האנונימיות הקודמות..)

א. צריך לתת לכדורים את הזמן. מאמינה שכשרשמו לך אותם אמרו לך את זה. אם אני זוכרת נכון- בין שבועיים לחודשיים. אבל אני לא בטוחה.

ב. באמת צריך לעקוב, ואם האפקט לא מספיק טוב- לשנות סוג/מינון, או לשלב. גם אני "משולבת" עם שני סוגים.

אני פחות ממליצה על טלי.. לדעתי פסיכיאטר דרך קופת החולים שלך יכול לעשות יופי של עבודה, ולא צריך להוציא על זה כל כך הרבה כסף...!!!

אני אכתוב את השקפתי בעניין, ולא כולם חייבים להסכים:

פסיכיאטר הוא רופא. צריך לזכור את זה. הן מצד זה שהוא לא אמור להיות איש טיפול בשיחות (ולכן כשהתחילו להמליץ לי על פסיכיאטרים "טובים"- הדגשתי שאני מחפשת אחד שיודע לזהות את הבעיה ולתת מענה. ישר ולעניין. לא אמורה להיות לו הכשרה או פניות למעבר לזה.), והן בשל העובדה שהוא עובד לפי בכמות ורשימת תרופות אחת מקובלת. זאת אומרת- כל הפסיכיאטרים ייתנו לך את אותו כדור בתור ניסיון ראשון לטיפול במה שאת מתארת, ומכאן והלאה- זה המשחק העדין שלך ושל הפסיכיאטר עם שינויים בתרופות ע"פ ההשפעה שלהן.

אז זה בהחלט התפקיד והזכות שלך לחזור ולתאר את ההרגשה, ולקבל טיפול שונה שיעזור לך להרגיש טוב יותר ולחזור לעצמך. אני מדגישה- לחזור לעצמך!!! כי כשנמצאים שם עמוק בחור השחור (כשאני הייתי שם לפחות..) אין שום אמונה שיש סיכוי שהאור יחזור להאיר.. שיהיה טוב... אני לא האמנתי. והמציאות מפתיעה אותי כל יום מחדש! לא רק שהסבל נעלם, אלא שבאמת יש טוב!!! והחיים פתאום באמת מאירים! כמו שכולם מסביבי אמרו פעם...

אז תעקבי, ותשני, ו"תלמדי" את הרופא שלך ואיך מדברים באותה שפה.

את יודעת הכי טוב איך את מרגישה ואיך היה פעם אחרת..

ותעבדו ביחד על מציאת הפתרון האידיאלי!!

ו..חשוב לי להדגיש! גם לתופעות לוואי של תרופות פסיכיאטריות יש פיתרון!! שילוב של כמה סוגים, במינונים מעט שונים- פותרים את הבעיה!! (שינה, תיאבון ועוד..) אבל זה התפקיד שלך לדסר על זה ולדרוש את איכות החיים שלך!!!

הצלחה רבה! תרגישי טוב!!!

באמת החור כ"כ שחור. שרק לראות מעט מן האור זו ברכה!

באמת אלך אליו שוב. האמת ש2 הפסיכיאטרים שהלכתי הם פרטיים. ואמשיך אצל אחד מהם כי ממש המליצו לי עליו. שמחת ועודדת אותי שזה לא רק שהסבל נעלם אלא יש טוב אמיתי.

מרגישה שאני לא מכירה בכלל את עצמי. הדיכאון התחיל לי עוד בהריון (בקטנה יחסית.. לא איבחנתי את זה) ולפני שנה וחצי ילדתי.. מה שאומר שאני כבר שנים בסיפור המדכא הזה..

בקיצור- אין לי מושג מי אני. ואיך זה להיות אמא נורמלית וכו'..

משתדלים לא להתייאש!

גם אצלי זה סיפור של שנים

אני זוכרת את עצמי מציינת כל כמה זמן לאנשים הטובים שהיו סביבי- "אני כבר 3 חודשים-חצי שנה-שנה-שנה וחצי??!?!?!!!!!!! סובלת!!!!". סיוט. ובאמת זר לא יבין זאת!!

ואני כל כך שמחה שאני כבר בצד המעודד!!!!!

החברות שהיו לצדי ואמרו כל הזמן שאני אצא מזה ושיהיה טוב- עזבי את זה שלא האמנתי להן. לא האמנתי שהן מאמינות בזה!!! מבחינתי לא היה שמץ של סיכוי שיוצאים מזה!!! לא הצלחתי לרצות אפילו שהכאב יפחת, כי לא האמנתי שיכול להיות טוב יותר. רציתי כל כך שהכל ייגמר.......

הבעיה שצריך רצון כדי לפעול לצאת מזה. זה כאילו אדם נכה בדבר מסויים ונוזפים בו שהוא לא פועל בתחום הזה (שהוא נכה בו) כדי לשפר את המצב...

כל כך כל כך קשה!!!!!

אני זוכרת שנתקלתי באנשים שהכירו אותי בחיים שלפני, והרגשתי שאני לא זו שהם הכירו. כמו שאת מתארת...

אבל (מסתבר) שבאמת באמת יכול להיות טוב!!!

אל תכעסי על עצמך על רגעים קשים. זה לא באשמתך!!

תדאגי שיהיו סביבך אנשים אוהבים שנעים לך עם צורת הדאגה שלהם, ושיעזרו לך לנשום כשקשה. שיחבקו אותך כשצריך. שיזכירו לך שאת אדם טוב שסובל. ושהם אוהבים אותך גם עכשיו! ושהם רוצים שיהיה לך טוב ומאמינים שהנה זה קורה!! 

תשתדלי להתרחק ממה שמקשה- אנשים, משימות... ותמצאי דרך להסחת דעת כשמחשבות מדכאות מגיעות...

וברגעים של אומץ ושביב של רצון- תנצלי אותם! לעשות כיף, וגם להתקדם בטיפול בעצמך!! 

זה סוחט, וצריך להתאושש אחרי כל צעד כזה... אבל זה שווה!!

ואמיתי!! וקורה!!!!!

אני תמיד אומרת לבעלי- שאם אצליח לצאת מזה כנראה כל אחד יכול לצאת מזה.

את מתארת את זה כ"כ מדוייק!אז אם עברת- אולי גם אני?

בנתיים אני גם מטופלת במוח אחד. זה נראה שזה יכול לעזור..

הלוואי ונזכה..!

כמה כנות, כמה אהבת ישראל, כמה חשיפה לטובת ניסיון עזרה למישהי אלמונית!

אשרי העם שאלו בנותיו!!

אם כואב לך הגוף בכאב שלא עובר כנראה שתלכי לרופא.

אם את בדיכאון שלא עובר כדאי שתלכי לממוחה שיכול לעזור לך.

חבל לסבול...

היום יש המון אפשרויות לטפל.

אין ממה להתבייש.

אם את מתביישת לכי למקום רחוק ממקום המגורים שלך.

בהצלחה !

אני חושב שהפתח הוא לא להאמין לכל מה שהראש מצייר לנו, לא להיות מוכן להאמין לו שזה כל התמונה, להאמין שיהיה טוב זה באמת אולי גדול מדי, אבל לא להאמין לראש שזה כל הציור זה נראה לי אפשרי.

חוץ מזה נראה לי חשוב להזיז את הגוף לעשות דברים ספורטיביים, לאכול כמו שצריך בעיקר להקפיד על חלבונים, לישון כמו שצריך אבל לראות שישנים כמו בני אדם הולכים לישון בזמן נורמלי וקמים בזמן נורמלי, לא ללכת לישון באמצע הלילה ולישון אחרי זה במשך היום (כל זה חוץ מהטיפול).

דבר נוסף אני מוסיף כאן שיר שליווה אותי שהייתי שם ברגעים שטיפה התחלתי לצאת מזה, שיר 'מחכה' של ריטה, מוזמנת לשמוע אותו-

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו 

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה... 

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה

התלבטתי ממש אם לשלוח אבל בסוף החלטתי שכן.

שהייתי במצב הזה והייתי עמוק בדיכאון, חבר שלי הפנה אותי למשהי בירושלים שממש ממש עזרה לי, היא עושה את זה בשביל לעזור, היא בקושי מרוויחה על זה משהו. אם את רוצה שלחי לי מייל אני אשלח לך את המספר.

elb9876@gmail.com ודאי שאם תרצי ותשלחי אני אמחק את המייל אחרי שאשלח לך, אין לי שום רווח מזה, רק מתוך רצון לעזור.

תקשיבי לדבריו. הוא אוהב אותך ורוצה שיהיה לך טוב.

את בהריון! ואת לא מאושרת, אלא מדוכאת... משהו לא בסדר, את עצמך מבינה את זה.

לא יעזרו לך בפורום - זה יותר מידי רציני, ואסור להשאיר את המצב ללא טיפול - זה לא טוב לך, לא טוב לבעלך, לא טוב לזוגיות שלך, לא טוב לתינוקך. תחשבי, כמה קשה לבעלך לראות אותך ככה. תחשבי, האם את מתפקדת כבעלת הבית? כאישה?.. תחשבי, מה אמור להבין תינוקך כאשר הוא מרגיש שאת לא שמחה לו? שעצם קיומו גורם לך לדיכאון? נסי לחשוב, איך זה ישפיע עליו.

את בטח לא רוצה את כל אלה.

אז עשי את זה, תלכי לטיפול. תבקשי מבעלך שיקח לך תור ויביא אותך לרופא. אולי הוא לא מבין שקשה לך לארגן דברים ומחכה שתעשי זאת לבד.

רפואה שלמה ושנשמע בשורות טובות!

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

וואי וואי חייתי שבוע על אוכל של תינוקות בגדול חחח

אבל זאת היתה עקירה כירורגית של 2 שיניים כלואות… גם בשני צדדים

מבחינת הכאב, אחרי 3 ימים אם שמרת שלא יזדהם, אמור להיות בסדר, בטח אם את עם משככי כאבים. 

ממה שהבנתי עקירה של שן כלואה זו החלמה קשה יותר.

ובשני צדדים, זה באמת חוסר יכולת לאכול...

הרופא רצה להוציא לי 2, אבל כרגע רק אחת מציקה אז העדפתי לעשות צד אחד כדי שתהיה לי אפשרות לאכול בצד השני

אין סיכוי שהייתי חוזרת לשם חחחחחח

אז כבר עשיתי כל מה שצריך

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..