מאז שהתחתנו נוספו לי המון דברים חדשים.
אני מרגישה שאני בעומס שלא היה לי מעולם כרווקה.
(שתי עבודות שאני עובדת בהן בנוסף ללימודים במכללה, לסוגיות ולניהול הבית, אה, וגם אני בהריון בנוסף, שזה עוד תיק... כשלפני החתונה לא העסיק אותי כמעט כלום מעבר ללימודים)
כבר עברתי את שלב ה''נחיתה'' שבו קלטתי שהחיים התחילו.
אבל עדיין מידי פעם צצים רגעים קשים של עומס.
כשקשה לי- אני קצת מתפרקת.
אני מפחדת מדברים חדשים כאילו הם הר ענק שאני צריכה לטפס עליו.
כל קושי הוא מלחמה מבחינתי.
וזה יכול להיות פרוייקט שנתי בלימודים באותה מידה שזה יכול להיות הכנת ארוחת צהריים או שטיפת הבית.
כשאני מגיעה לרגעי משבר אני לא יודעת איך להתמודד.
בעלי היקר תמיד מצליח לעודד אותי, לעזור לי לקחת דברים בפרופורציות, להתפשר אם צריך..
אבל השבוע זה שבר שיאים. נקודות קטנות ומעצבנות הצטרפו יחד לבלאגן נוראי בראש ותחושת מחנק שאין לי איך לצאת ממנה.
שלושה ימים של דיכאון מלווה בבכי מידי פעם היו התוצאה.
בעלי ניסה לדבר איתי, לומר לי שהוא אוהב אותי ושהכל בעצם קטן עלי.
שהכל בראש, שאני צריכה להאמין בעצמי ולזכור שאני תותחית, ואהובה.
ואני רק בוכה ןבוכה ונתפסת לנקודות קטנות בתמונה הכללית.
ברגע של תסכול התחלתי לעבור מנושא לנושא שמטריד אותי.. גם דברים לא קשורים שפתאום צצו לי כהרגלם ברגעים קשים.
בליווי בכי אומלל.
היה נראה שבעלי אובד עצות.
יצאתי מהחדר לרגע כדי לארגן כמה דברים לארוחת צהריים וכשחזרתי ראיתי אותו על סף דמעות.
בקושי הספקתי לשאול מה קרה..והדמעות יצאו.
הרגשתי הלם, בכיתי גם. ופתאום הרגשתי שאני לעולם לא רוצה לגרום לו הרגשה כזו.
זה גרם לי להעמד על הרגליים ולתפוס את עצמי בניעור חזק ולהרגיש שאני מסוגלת לעשות הכל כדי שהוא לא ירגיש ככה..
משיחה איתו הבנתי שהוא פתאום הרגיש פחד שככה אני אהיה שבוזה כל החיים, הרי הם לא הולכים ונהיים קלים יותר.
אבל למה הייתי צריכה להגיע למצב כזה?!
איך אני גורמת לעצמי להרגיש מסוגלת וחזקה לעמוד בהכל גם כשבעלי לא מתפרק?
אני רוצה שהוא יהיה מאושר, אני רוצה להיות חזקה ומסוגלת, לעשות לו ולי נחת וסיפוק.
איך לוקחים דברים בפרופורציות?
כל קושי הכי קטן משבש אותי..לפעמים אח''כ אני נרגעת וזה מתאזן, אבל לפעמים אני לא מפסיקה להתלונן שבועות...
אני מרגישה שאני בעומס שלא היה לי מעולם כרווקה.
(שתי עבודות שאני עובדת בהן בנוסף ללימודים במכללה, לסוגיות ולניהול הבית, אה, וגם אני בהריון בנוסף, שזה עוד תיק... כשלפני החתונה לא העסיק אותי כמעט כלום מעבר ללימודים)
כבר עברתי את שלב ה''נחיתה'' שבו קלטתי שהחיים התחילו.
אבל עדיין מידי פעם צצים רגעים קשים של עומס.
כשקשה לי- אני קצת מתפרקת.
אני מפחדת מדברים חדשים כאילו הם הר ענק שאני צריכה לטפס עליו.
כל קושי הוא מלחמה מבחינתי.
וזה יכול להיות פרוייקט שנתי בלימודים באותה מידה שזה יכול להיות הכנת ארוחת צהריים או שטיפת הבית.
כשאני מגיעה לרגעי משבר אני לא יודעת איך להתמודד.
בעלי היקר תמיד מצליח לעודד אותי, לעזור לי לקחת דברים בפרופורציות, להתפשר אם צריך..
אבל השבוע זה שבר שיאים. נקודות קטנות ומעצבנות הצטרפו יחד לבלאגן נוראי בראש ותחושת מחנק שאין לי איך לצאת ממנה.
שלושה ימים של דיכאון מלווה בבכי מידי פעם היו התוצאה.
בעלי ניסה לדבר איתי, לומר לי שהוא אוהב אותי ושהכל בעצם קטן עלי.
שהכל בראש, שאני צריכה להאמין בעצמי ולזכור שאני תותחית, ואהובה.
ואני רק בוכה ןבוכה ונתפסת לנקודות קטנות בתמונה הכללית.
ברגע של תסכול התחלתי לעבור מנושא לנושא שמטריד אותי.. גם דברים לא קשורים שפתאום צצו לי כהרגלם ברגעים קשים.
בליווי בכי אומלל.
היה נראה שבעלי אובד עצות.
יצאתי מהחדר לרגע כדי לארגן כמה דברים לארוחת צהריים וכשחזרתי ראיתי אותו על סף דמעות.
בקושי הספקתי לשאול מה קרה..והדמעות יצאו.
הרגשתי הלם, בכיתי גם. ופתאום הרגשתי שאני לעולם לא רוצה לגרום לו הרגשה כזו.
זה גרם לי להעמד על הרגליים ולתפוס את עצמי בניעור חזק ולהרגיש שאני מסוגלת לעשות הכל כדי שהוא לא ירגיש ככה..
משיחה איתו הבנתי שהוא פתאום הרגיש פחד שככה אני אהיה שבוזה כל החיים, הרי הם לא הולכים ונהיים קלים יותר.
אבל למה הייתי צריכה להגיע למצב כזה?!
איך אני גורמת לעצמי להרגיש מסוגלת וחזקה לעמוד בהכל גם כשבעלי לא מתפרק?
אני רוצה שהוא יהיה מאושר, אני רוצה להיות חזקה ומסוגלת, לעשות לו ולי נחת וסיפוק.
איך לוקחים דברים בפרופורציות?
כל קושי הכי קטן משבש אותי..לפעמים אח''כ אני נרגעת וזה מתאזן, אבל לפעמים אני לא מפסיקה להתלונן שבועות...
איזו הודעה מלאת אמפתיה!