השסע בישראל מכאיב. החשש ממלחמת אחים מנקר. הציונות הדתית (לא המפלגה) שפעם היתה גורם מאחד בישראליות, הפכה בעיני רבים חוד החנית במאבק למען הרפורמה המשפטית. בתוכה גדלים גידולים רוחניים-ערכיים שאם ישתלטו עליה, יהפכו אותה לחזית המאבק במלחמת האחים האפשרית, ולגורם מתסיס ומסוכן. הרעיונות הללו הם עדיין לא ביטוי לרוב, אבל הם מחלחלים לשיח הפוליטי והדתי, ולכן יש להציב מעליהם דגל שחור. לפני כמה ימים נתקלתי ב"תשובה הלכתית" של הרב של מוטי הס, רב הישוב "נווה" (התשובה במלואה בתחתית המאמר). אינני מכיר את הרב ואני בטוח שהוא גדול בתורה. מצד שני, עם כל הכבוד לגדולתו בתורה, תשובתו ההלכתית מזעזעת. אם היתה מבטאת עמדה אישית יחידנית, החרשתי. אבל אני יודע שהוא חלק מקבוצה. חלק מ"קו" שמנסה לכפות דעתו על כלל הציונות הדתית והציבור בישראל ושיש לו ייצוג פוליטי. הרב נשאל האם אין במאבק על הרפורמה ונגד תומכיה החילונים סכנה של שנאת חינם. תשובתו כאילו נלקחה מכתבי הקנאים של קומראן. היא מחלקת את העולם, בצבעים עזים וגסים של שחור ולבן, בני אור ובני חושך. בפתיח, הרב הס מסביר שכל המעשים, במשתמע, גם אלו המפעילים כוח (לא אלים) והתנגדות ל"צד שכנגד" מונעים כולם מאהבת אחינו בני ישראל שהדרך לאהוב אותם היא להתפלל על נשמתם הטובעת ולהציל אותם מעצמם. לאחר מכן הוא מפרט ומסביר את המצב הישראלי, כך בטקסט ובסאב טקסט. יש כאן שני צדדים, "שני אחים" שחיים ביחד בבית". הצד האחד, מרכז-שמאל-חילוני-מסורתי (להלן "מתנגדי הרפורמה") רוצה לשרוף את הבית. הצד האחר, הימין-הדתי-המאמין (להלן "תומכי הרפורמה") מבקש להציל את הבית ולמנוע את הבערה. "האחים" האלו מסכנים וגם מסוכנים. נכון שהם מוכנים למסור את נפשם על מדינתנו, אבל הם מבינים בכלל מהי אותה מדינה. הם טועים לחשוב שהערכים שלהם מועילים ולגיטימיים אבל הם "נופלים שבי בשטף נורא המבקש לאבד את הכל". כזה שאם לערכיו יהיה מקום זה יביא ל"שריפת נשמה וגוף קיים". אבל הנורא מכל עוד לפנינו. הנורא מכל, הוא ערכיהם של אותם "מתנגדי רפורמה". ערכיהם, והדברים שהם מבקשים לקדם במדינת ישראל הם נציגי "הרשעה העולמית". ועתה, "הרשעה העולמית חשה באינסטינקט עמוק כי קרב קיצה". עוד באותו נושא: בארה"ב בטוחים יותר ביכולת של ישראל לנצח לחבק את אחינו החרדים ולהראות להם את הדרך מדירים את רוב הישראלים מיום ירושלים תפסיקו לחלל שם שמים בבחירות לרבנות הראשית אל מול הקץ הקרב יש לה פתרון. "הפתרון הסופי". הבחירה במילים מבהיר הרב, היא לא מקרית. אותם ערכים מסוכנים הם המשך ישיר של הנאציזם. את מה שלא עשו הנאצים במחנות ההשמדה, מנסה להשיג אותה "רשעה עולמית" כלומר ערכים שאנחנו לא מסכימים עליהם. היא פשוט מנסה להשיג את זה אחרת "הפעם לא בכבשנים אלא באלגנטיות ובעטיפת אמירות מוסריות". צריך רגע כדי לעכל את הדברים. חשבנו שיש כאן ויכוח ערכי לגיטימי, על אופיה של המדינה היהודית. כאשר מצד אחד ניצבים יהודים ציוניים שרוצים ביהדותה של המדינה, אבל יש להם ערכים נוספים, ומנגד יהודים שחלקם דתיים יותר או פחות ומבקשים להדגיש את האופי היהודי של המדינה. ולא היא! בעיני הרב, המפה היא אחרת לחלוטין. מצד אחד ניצבים יהודים שמייצגים "הרשעה העולמית" וממשיכים את דרכם של הצוררים הנאצים בהשמדת העם היהודי. ומהצד השני, בקצה שלו יש להניח, נמצאים בני אור. אלו שמזהים את האיום הנורא. אלו ה"אנשים הישרים, שלא אבדו את שפיותם הישראלית" שצועקים את צעקת הילד, "המלך הערום לוקח את עמו לתהום". לכן, כל התנגדות למגמות השואתיות הללו, כל פעולה נגדם, היא לא שנאת חינם. היא אהבת חינם! המאבק נגדם הוא כעין המאמץ של אב "הרואה את בנו משחק ברימון יד" ומנסה בכל כוחו להוציא את הרימון מידו ולהציל את בנו מהסכנה. אם הרב הנכבד היה אקסמפלר לא מייצג וקול בודד החרשתי. אלא שמקורותיו (כפי שגם מצויין בתשובה) ודרך מחשבתו, מבטאים קבוצה לא מבוטלת של רבנים, הנוהים אחר תורתו של הרב טאו, וצובעים את המאבק הפוליטי-משפטי-ערכי במדינת ישראל בצבעי שחור ולבן. צד מציל וצד שרוצה להשמיד. בני אור ובני חושך. הטרמינולוגיה הזו מסוכנת בכל כך הרבה מובנים. ראשית, היא מעודדת תפיסה של מאבק חסר פשרות בכל מי שאינו נמנה עם בני אור, שהרי הוא מאיים להשמיד את עם ישראל. שנית, היא מבטאת חוסר נכונות להכיר בכך שהצד האחר מבטא ערכים לגיטימיים. למעשה יש בה דלגיטימציה מוחלטת של ערכיו של כל מי שלא חושב כמו בני האור. ולבסוף, הדבר האחרון שהדרך הזו שהיא מביאה הוא אהבה. לא אהבה בתוך עם ישראל. לא אהבה לתורת ישראל. רק מאבק עד כלות ושנאה. חכמים היזהרו בדבריכם. ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס"
