כלל מספר אחת בהלכה אומר שמה שלא נאסר בשום מקום – סימן שהוא מותר. התורה לא טורחת להגיד לנו שמותר לאכול גויאבה או לזרוע מלפפונים, מתוך הנחת מוצא פשוטה שאין סיבה להתיר מה שמעולם לא נאסר. לכלל הזה ישנו חריג אחד, והוא מופיע בפרשת ראה: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". משה רבנו אומר לבני ישראל שעם הכניסה לארץ תותר להם אכילת הבשר. למרות שלא לגמרי ברור למה היינו אמורים לחשוב שהיא אינה מותרת. אותו דבר קורה גם בפרשת נח, כאשר עם היציאה מן התיבה אומר הקב"ה לנח ובניו: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", למרות שבשום מקום לפני כן לא כתוב שזה אמור להיות אסור. מאז שפרסמתי, לפני שנה בדיוק, את הספר 'צמחונות יהודית' (בהוצאת ידיעות אחרונות) פוגשים בי אנשים ברחוב ומספרים שהוא גרם להם או לחדול מאכילת בשר. זה דבר נפלא בעיניי, לחדול מאכילת בשר, ככל שהדבר נעשה מתוך מודעות בריאותית ותזונתית למשמעות של בחירה כזו, ומתוך רגישות אנושית כלפי מי שלא בחרו בה. אבל לא לשם כך חיברתי את הספר; ולא זה מה שאומרת התורה בפרשת ראה. בפרשת בראשית היא אכן רומזת לעולם אידיאלי שבו בריה אחת לא תאכל את חברתה; אבל בפרשת ראה היא לא אוסרת את אכילת הבשר אלא מתירה אותה. בכך היא מבקשת להגיד לנו שאכילת בשר היא לא דבר טריוויאלי, מובן מאליו, אלא משהו שצריך להתיר. משהו שצריך להתבונן בו, לשקול עד כמה הוא נדרש. להציב את הרווח שמופק ממנו אל מול המחירים. עוד באותו נושא: עסקת החטופים לא רציונאלית? לכרות אמנה חדשה: הצעה ליום הזיכרון לטבח אנחנו נחזור - ואנחנו ננצח לכו בעקבות הריח דורות של פרשנים התאמצו להבין מדוע דיברה התורה על אכילת בשר דווקא עם הכניסה לארץ. לא מדובר הרי בגידולי קרקע, אז מה בעצם שונה בארץ ישראל מבמדבר? הגישה המקובלת, שניסח היטב הרב סולובייצ'יק, היא שהריחוק מן המקדש מקשה על הגבלת השימוש בבהמות לקרבנות בלבד: "הריגת חיה למען סיפוק תאוות הבשר שלי, 'בשר תאוה', נחשבה כשפיכות דמים ועל כן נאסרה. רק לאחר שהעם נכנס אל ארץ ישראל הסכימה התורה להתפשר ולאפשר שחיטת חיה שלא לצורך קרבן". אבל אחרי 75 שנה של חיים בארץ ישראל אפשר אולי להציע שקורה כאן משהו אחר. הכניסה לארץ היא גם כניסה לעולם של שפע וברכה חומרית. ועולם כזה, על אתגריו, מזמין אותנו לא לדון רק באיסור אלא לדבר על המרחבים של ההיתר. בעולם של מדבר ושל גלות החיים שלנו חלקיים, מוגבלים. אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, והעולם חייב להתפצל בין 'אסור' ובין 'מותר'. אבל בעולם של שפע וברכה אנחנו יכולים להתרומם אל בחירות מוסריות עדינות יותר. אל גוונים עשירים ודקים יותר של הימנעות ורגישות. אנחנו יכולים להקשיב לתורה שמתארת "כי תאווה נפשך לאכול בשר", ולשמוע גם נימה של אי נוחות מתאווה כזאת. ולאט לאט, דווקא כשהאיסור אינו מוחלט, העיניים יכולות להיפקח גם לכאבם של יצורים אחרים שחולקים עמנו את העולם. יצורים שגם להם, כפי שכתב רש"ר הירש, "ייעד הבורא שמחת חיים וצייד אותם בכושר תחושה והרגשה".
