נצ"מ בדימוס אבי וייס היה סמל במילואים בחיל השריון כשפרצה מלחמת יום כיפור. בקרב על החווה הסינית הוא נלקח בשבי המצרי. לקראת יום השנה החמישים למלחמה חזרנו אתו לימים הקשים ההם. הטנק בו לחם וייס היה הטנק הראשון שפרס את גשר הגלילים לחציית התעלה תחת פיקודו של אריק שרון בחטיבה 600. "המשימה שניתנה לשרון הייתה להרחיב את המסדרון שנפתח. לפני היו הצנחנים שהסתערו על החווה הסינית. לאט לאט הרחבנו את המסדרון בקרב קשה ביותר. הפסקת האש עמדה להיכנס לתוקף ב-21 לחודש ודיין החליט יחד עם אלוף הפיקוד שהאוגדה שממנה נשארה רק חטיבה אחת, תסתער על הארמיה השנייה חזיתית כדי להרחיב את המסדרון. זה היה קרב אבוד מראש. היה לי ברור שאיהרג בו כי הכרנו את התנהלות המצרים". "הסתערנו ואכן כל הטנקים נפגעו מיד", ממשיך ומספר וייס על טנק שצוותו עלה עליו במחשבה שהוא זה שיחלץ אותם מהתופת אך הטנק המשיך להסתער עד שגם הוא נפגע. "נפלנו לתוך שוחה, נלחמנו עד שכל הנשק נגמר, הקיפו אותנו מצרים והרמנו ידיים. כך נפלתי בשבי. כבר בנקודת הנפילה בשבי הם התחילו להרוג שבויים. הם רצו להרוג אותנו. היינו עשרה. אחד מאיתנו שהיה פצוע הם הרגו כי הם לא רצו לקחת אותו בשבי כשהוא פצוע. כבר העמידו אותנו בשורה כדי לחסל אותנו אבל הגיע טנק עם קצין מצרי שהחליט שלא להרוג אותנו וסילק בצעקות את קבוצת הירי שתכננה לחסל אותנו". מוסיף וייס ומספר כי במהלך ימי השבי הרגו המצרים חיילים ישראליים נוספים. "לימים הופעתי בפני ועדה שחקרה את רצח השבויים בכלא. לפחות שישה חוסלו. לכמה מהם הייתי עד או ששמעתי אותם. גם אני אישית שעברתי עינויים והתעללות הייתי משוכנע במאה אחוזים שלא אעבור את זה ואסיים את חיי". "נפלתי בשבי בריא, אבל מהעינויים היה מצבי קשה מאוד", הוא אומר, וכשאנחנו שואלים מה כללו אותם עינויים הוא משיב "כל מה שרואים בסרטים, פלקות ומכות, במשך תשעה ימים לא קיבלתי אוכל, מתוכם חמישה ימים בלי מים. לא ידעתי שגוף של אדם יכול לעמוד בכך. נכנסים להזיות אחרי כמה ימים בלי אוכל ומים כשכול זה מלווה במכות ופלקות על הרגליים, הצלפות וחשמל והשפלות. מצבי היה רע מאוד". "החוקרים דיברו עברית. הם היו אנשי מקצוע במודיעין. בחקירה השלישית החוקר אמר לי 'אנחנו בדרך לתל אביב ואין לך לאן לחזור. אנחנו כובשים את מדינת ישראל'. אמרתי לו ש'אנחנו שמנו את גשר הגלילים ואנחנו בדרך לקהיר. המצב הפוך'. זו הייתה טעות כי הובא צוות חוקרים כדי שיתעללו בי כדי שאספר על התכניות לכיבוש קהיר. מובן שלא ידעתי כלום. אני בסך הכול הייתי בטנק שדחף את הגשר לתוך המים, הטנק הראשון שבדק שאפשר לעלות על הגשר". העינויים וההתעללויות החמירו את מצבו הגופני של וייס והמצרים שלחו אותו לבית החולים. כעבור השבועות בשבי המצרי כאשר הוחלט על השבת השבויים הפצועים עטפו המצרים את רגליו של וייס בגבס על מנת שלא ניתן יהיה לראות את הפגיעות הקשות שעבר. עוד באותו נושא: העיניים של המדינה כשאחיך בצרה - אין חשבונות ואידאולוגיות "שוב שגינו בקונספציה, שוב לא הטלנו ספק" ההפתעה, הקרבות וחזרת השבויים בדבריו מרחיב אבי וייס על החקירות השיטתיות של המצרים שנערכו מבעוד מועד לחקירת שבויים ישראליים והקצו לשם כך חוקרים שלמדו באוניברסיטה בה מדברים עברית. בחקירותיהם שאלו על כל פרט ופרט מחייו של החייל הישראלי, מאורחות חייו האישיים ועד דתו היהודית, מקום מגוריו ועוד ועוד, וכאשר תשובה לא מצאה חן בעיניהם התגובה המיידית הייתה מכות. הנחקר היה צריך להתאים את תשובותיו לציפיות של החוקר כדי שלא לספוג עוד ועוד עינויים, ומשום כך לעיתים המציאו תשובות. וייס מציין כי השאלות שהעסיקו את החוקרים המצריים נגעו לבחינת המוטיבציה בצבא הישראלי, היכרות עם האופן בו פועל צה"ל לוגיסטית, מהלכי פיקוד וכיוצא באלה. "כבר ביום השלישי נקראתי לחקירה עם טפסים. הכניסו אותנו לחדר, שם ראיתי את המפקד שלי, נרקיס, שהגיע לשם קודם. היו שם גם שאלות על הסרטים שאנחנו רואים והזמרים שאנחנו אוהבים. מילאנו מהר. אמרתי לשומר שסיימתי למלא, ואז הוא בא והתחיל להכות אותי כי סיימתי לפני האחרים. הוא הכה אותי עד שנפלתי על הרצפה, צרחתי ובכיתי. האחרים בכו כי ראו את ההתעללות בי", הוא מספר ומציין תובנות פשוטות שהופכות לחלק משגרת החיים בכלא המצרי, כמו האיסור להרים עיניים בדרך לשירותים ולהסתכל בעיני השוטרים והשומרים, שכן מבט שכזה מתפרש כניסיון ללמוד על דרכי השמירה, מספר השומרים ועוד, ובשל כך זיכה מבט שכזה את השבוי במכות נוספות. בעקבות כיתור הארמיה השלישית נאלצו המצרים להגיע לעסקת חילופי שבויים. היה זה כחודש לאחר שוייס נפל בשבי וההחלטה הייתה שפצועים ישוחררו ראשונה. כשהגיע לבית החולים תל השומר הוכנס לניתוח בהול שהציל את רגליו ברגע האחרון. המזל שלי הוא שלא כל המצרים היו סאדיסטים. סגל הכלא היה אסירים שנשלחו למשימה הזו, ביניהם היה בכלא חובש, קופטי שערק. הוא נחשב למשכיל כי גמר לימודי תיכון ובגלל שהוא יודע לקרוא הנחיות של רופא אמרו שהוא חובש. שלחו אותו כשצעקתי מכאבים. הוא טיפל בי כשגנב זריקות אנטיביוטיקה והזריק לי במזרק מזוהם. מאוחר יותר הוא הגניב לי פיתות. כנראה הוא העריך את זה שהייתי לוחם בטנקים ושלא נשברתי בחקירות", מספר וייס ומתאר מצבים בהם לא ידע אם הוא עדיין חי או לא. כאשר הגיע לבית החולים הכתיב את סיפור השבי לארוסתו באותם ימים, אך כשיצא מבית החולים החליט להתגייס למשטרה והספר נותר שמור במגירה עד לתום שירותו במשטרה בשנת 98'. היה זה הספר הראשון שבו מישהו סיפר על קורות המלחמה והשבי בזמן אמת, כאשר הזיכרון עודו צרוב היטב. משרד הביטחון החליט להוציא את הספר עבור וייס וכבר יצאו ממנו שתי מהדורות. ההחלטה להתגייס למשטרה גרמה לוייס שלא לבקש ולא לקבל טיפול נפשי. "ראיתי בזה בושה", הוא אומר ומעיר כי ככל הנראה הייתה זו טעות. עם זאת הוא מזכיר את החקירות שנמנעו ממנו כשהגיע לישראל רק משום שהגיע לבית החולים: "היה לי מזל שהייתי חודש בבית חולים. חברים שלי שהגיעו בריאים עברו סדרת שבי שנייה שבה חקרו אותם כדי לשמוע מה שקרה בשבי. דחפו להם זריקות אמת. עשו להם סימולציות של השבי, עשו להם פוסט טראומה ישראלית. הרסו אנשים שחזרו מהשבי והפכו אותם לעפר ואפר. בעקבות כך הוקמה עמותת 'ערים בלילה' והתיקון נעשה שנים רבות אחר כך". הוא עצמו עבר חקירות רכות בהרבה כאשר יצא מבית החולים. וייס מעיר כי למערכת הביטחון הייתה אפשרות למוד מהניסיון האמריקאי כיצד לנהוג בשבויים מבלי להרוס את נפשם וחייהם, אך לא כך נעשה. רק כעבור 25 שנים החלה מערכת הביטחון להתאפס, כהגדרתו. לעומת יחסה של המערכת "הציבור קיבל אותנו בחום. לאנשים היה מאוד אכפת. שמחה הולצברג היה מביא לנו אירועים וזמרים. כשהתחתנתי בתי מלון הזמינו אותנו לירח דבש. ילדים כתבו לנו והציבור עטף אותנו. קבוצות ספורט הזמינו אותנו לשבת בשורה הראשונה במשחקים. העם אהב אותנו בניגוד גמור לניכור מהמערכות הצבאיות".
