פרשת ניצבים וילך מאותות יותר מכל על הקירבה לסיום ספר דברים וחתימת התורה במותו של משה. פרשת וילך פותחת במילים "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". הדברים נאמרים ביומו האחרון של משה שהאריך ימים וחי מאשה ועשרים שנה, וכך מופיע לנו בפרשה: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". והמדרש מדייק "היום מלאו שנותיי". האבן עזרא מפרשני המקרא מוסיף ומסביר את דברי הכתוב: "וילך משה", באופן הבא: "הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, שלא יפחדו. וחזק לבם בדברי יהושע". משה ביומו האחרון אינו נמנע מלהיפרד מהשבטים, ולהמשיך לפזר אזהרות אחרונות לפני הסתלקותו מהעולם וכניסת בני ישראל לארץ המובטחת. אחד העניינים המובאים בפרשה מתאר את העתיד. כיצד יתנהג עם ישראל כעם ריבוני בארצו. וכאן למי שעקב אחרי ספר דברים יכול למצוא את החשש של משה מפני 'כוחו של ההרגל', מפני העובדה שכאשר אתה נמצא במקום בטוח, כאשר אתה מצוי במדינה ריבונית משל עצמך, את תגיע למצב בו תשכח את מהותך והתכלית המרכזית שלך כעם. תחת זאת מתאר אלוקים למשה כיצד יראו הדברים לאחר כניסת בני ישראל ממצרים וכך הכתוב מתאר: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכך עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמא בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו". לא ירחק היום מפטירת משה והעם הזה, מספר אלוקים למשה, מתחיל להיות מושפע מרוחות והשפעות זרות. של 'אלוהי נכר הארץ', החשש שהעובדה שאתה עצמאי, שאתה בן חורין תוביל אותך לאימוץ תורות והשפעות זרות שיהיה בהן כדי לסכן את עצם קיומך. כך למשל מתאורת לנו תקופת שלמה, באופן אידאלי וקסום "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן עד באר שבע". מציאות אידילית של בטחון שגשוג עצמאי, האדם יכול להינות מפירות עמלו באין מפריע. ולמרות מצב זה התוצאה היתה צריכה להיות הפוכה. אבל לא היא וכל כך למה? עוד באותו נושא: מוות שכולו חיים מלחמה שהיא חסד ננצח כי אין לנו את הפריווילגיה להפסיד על חטא שחטאנו לפניך חששו הגדול של משה הוא מפני התופעה של "ונושנתם בארץ והשחתם...ועשיתם הרע בעיני ה' אלוהיך להכעיסו". התופעה של 'ונושנתם' באחה לאחר תקופה של ישיבה בארץ, לאחר, וכך משמיע לנו הכתוב באותו הפסוק: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם". ובפרשה הבאה יתאר משה את המציאות של הבעיטה ביש באופן הבא: "וישמן ישורון ויבעט". וכאן עולה השאלה מה יש בה בארץ שבכוחה להביא למצב של כפיות טובה. איך עם שהיה עבד מסוגל לכפור בעובדה שהוא בין חורין, שהוא מנהל מדינה ריבונית. בליבת הגאות החברתית הפנים ישראלית יצאנו השנה לחופשה משפחתית בחו"ל. תקופת הקיץ מביאה משפחות רבות לבלות את חופשותיהם המשפחתיות בחו"ל. המסתובב בחו"ל בתקופת הקיץ אינו יכול לזהות את הישראלים שפוקדים ומבקרים בכל מקום. המעניין שהמפגש של ישראלי עם ישראלי בחו"ל שונה בתכלית השוני מהמפגש של ישראל עם ישראלי בארץ. בחו"ל כאשר את פוגש ישראלי אתה מתמלא התרגשות מסויימת, אתה תחליף איתו מילה למרות שאתה לא מכיר אותו. בחו"ל לא תשמע ויכוחים על פוליטיקה ולא על הרפורמה המשפטית, מנגד בחו"ל כן תראה ישראלי שיבקש לסייע לך אם תרצה משהו. ישראלי יהיה הראשון שיציע לך לצלם אותך תמונה. ישראלי יספר לך להיכן כדאי ללכת, ויפרד ממך לשלום בברכת 'תהינו', 'תעשו חיים' ועוד ברכות דומות. אני זוכר שתהיתי ביני לבין עצמי האם אותו אחד שהפסיק את הילוכו לצלם אותי, התעקש למרות שאחד מהמקומיים הסכים לעשות כן, האם אותו אחד שהתעקש לצלם כי שנינו ישראלים, היה נכון לסייע לי לו היינו נמצאים בישראל? מדוע אותו אחד שהיה נכון להסביר לי את הדרך כיצד להגיע לנקודה מסויימת לא תהה מה עמדתי ביחס לרפורמה המשפטית. למה דוקא בחו"ל אנו הישראלים מפתחים סולידריות מופלאה שבארץ היא תטשטש. האם מסוגלים אנו לחיות בארץ מתוך ערבות הדדית אידאלית כמו זו שפוגשים בחו"ל. את התשובה לכך ניתן למצוא אולי אם מבינים לרגע מה תכלית הגלות. ומדוע העונש שהאל משית על עם ישראל בגין מעשיהם כרוכה באיבוד האחיזה בארץ. דומה שהתשובה לכך היא פשוטה, הגלות תכליתה לצרף את עם ישראל, לחבר ביניהם, לטשטש את הגבולות החברתיים, את המעמדות הפנים ישראלים, או בלשונו של הרב קוק: "תכלית הגלות כי אם לזכך את ישראל". המצב האידיאלי, שהזכרנו מתקופת שלמה, התיאור " איש תחת גפנו ותחת תאנתו" יכול להתפרש גם באופן אחר, והוא יכול לתאר מצב בו האדם מתפרק מנכסיו החברתיים, הוא אינו זקוק להם עוד, ודי לו לשבת בדד ולהנות מפירות עמלו, מבלי לחלוק זאת עם האחר. מדינת ישראל, יכול ואולי יותר מתמיד מאז שנת הקמתה, לפני 75 שנה, מפולגת ומשוסעת, האם לא הגענו 'להישג' הזה, בגלל שיותר מדי הצלחנו כאן בארץ הזאת, האם המחלוקות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית לא מזכיר במשהו את התפיסה שכל אחד יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, בעבודתו הטובה, בחייו הנוחים ובמזל שהאיר לו פנים. האם בהכרח אין מנוס וצריכים אנו לתזכורת לאומית כואבת שתתרגש עלינו כדי לחדש את הסולידריות החברתית שהיתה נחלת שנותיה הראשונות של המדינה. חששו הגדול של משה נבע ממצבים אלו שהמצב 'שיוכל' לעם ישראל תהיה היותנו בעלי כח ועוצמה ואז מתפורר הקולקטיב, מתפרקים מערכים – ואדם לאדם זאב.
