לא חושב שמשהו יכול היה, עד אתמול, לדמיין שמחת תורה כמו זה שחווינו בשמחת תורה תשפ"ד - 2023. מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום לא מצינו שהופרעה שמחת התורה בצורה גורפת. בוודאי שלא נראתה שמחת תורה כזו מאז קום המדינה, שהשמחה בה הופסקה בשמחת תורה עצמה. גם במלחמת יום הכיפורים הנוראית שצלקותיה ופצעיה טרם הגלידו, הצליחו לקיים הקפות, כאשר הרב הראשי לצה"ל הרב מרדכי פירון הסתובב בין היחידות בחזית וחילק ספרי תורה לטובת הקפות החג. והנה 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ותפילת שחרית של שמחת תורה הופרה. לא בכל המקומות הצליחו לסיים את התפילה, ובמקומות רבים בארץ המתפללים צוו לעצור את התפילה, חתני בראשית וחתני תורה לא זכו למעמד המרגש, קהילות רבות לא קיימו את הקידושים הקהילתיים, והקפות שניות איך יקיימו הקפות שניות אם הקפות הראשונות של שחרית בוטלו. בעיצומו של חג הידיעות על המתרחש התחילו לרוץ, ועדיין התמונה לא היתה ברורה. ולמרות זאת התכונה הורגשה היטב גם בלי לעקוב אחר המתרחש דרך התקשורת, במקום מגורי הורו לפתוח טלפונים ניידים, רכב עם רמקול עבר והכריז להישאר בבתים ולא לצאת. מקום שבו לא נוסעים בשבת הפך להיות כזה שבכל רגע חלפה מכונית, כאשר עוד חבר קהילה נקרא ליחידת המילואים ועוד בן של אחד מחברי הקהילה הוקפץ מחופשת החג בחזרה ליחידתו. על אלו יש להוסיף את רכבי צוותי הכוננות, וכוחות הצלה. במוצאי החג במקום לצאת להקפות שניות ברחובה של עיר עם תזמורת שירה, ריקודים וספרי תורה, תפסו הידיעות על תקיפה משולבת ומתוזמנת היטב, על טבח, על מרחץ דמים, החטופים, הנופלים, הקרבות, האימה, הזוועה, הפחד, והידיעות על מאות הרוגים הקיפו אותנו. איך ממשיכים מכאן? מה עושים עם העובדה שתוך יממה אחת כנסת ישראל איבדה למעלה מ-600 מבניה ובנותיה? האם מדינת ישראל יכולה לשאת מאות לוויות ביום אחד? הרב קוק, בחיבורו 'אורות המלחמה', שם שעל פניו מקפל ניגודיות מובנית, מלחמה לא יכולה להשתדך לאורות, ולכאורה אורות טובים אינם יכולים לצאת ממלחמה. ולמרות זאת מבקש הרב קוק, ערב מלחמת העולם הראשונה, לזקק את כוחה של המלחמה וטיבה, ובאורות המלחמה מבקש הרב קוק להצביע על תפקידה של המלחמה, וכך הוא כותב: "בנין העולם המתמוטט כעת לרגלי הזערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא בנין האומה הישראלית. בנין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בנין העולם, המתפורר ומצפה לכח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל". עוד באותו נושא: מוות שכולו חיים מלחמה שהיא חסד על חטא שחטאנו לפניך סכנת החירות – פירוק חברתי בהמשך מוסיף הרב קוק, ומחדש: "החרבן העכשוי הוא הכנת התחיה החדשה, עמוקה ואפיית. או חסד עליון מתנוצץ. שם ה' אהיה אשר אהיה הולך ומתגלה. הבו גודל לאלוהינו". לעיתים מתוך הכאוס הגדול ביותר, החורבן הנורא ביותר טמונה התחיה החדשה, כוח חדש ועוצמות שתכליתן לגדל את האומה הישראלית וחוסנה. ודומה שחוסנה של האומה הישראלית מקופלת באנשים הפרטיים אלו שלא תמיד קולם נשמע. זו התרשמותי מסבב השיחות שקיימתי עם אנשי הדרום שאני מכיר, והם מרובים. אנשי הדרום האהובים והיקרים לימדו אותי שיעור חשוב, והזכירו לי עד כמה עם חזק ומיוחד אנחנו ועד כמה צריכים וחייבים אנו לנצח. כשהתקשרתי לאבי אדם בשנות ה-80 לחייו כדי לשאול, להתעניין ולהציע שיעבור אלינו, הוא השיב לי בפשטות 'עברנו את פרעה נעבור גם את זה', אני לא אברח מכאן ברחנו כשעלינו לארץ מכאן אף אחד לא יבריח אותי ולא יזיז אותי. שיחה אחרת היתה לחנה אמא של חבר שמתגוררת בנתיבות אשה אלמנה, התקשרתי לשאול בשלומה, ולתהות איך עבר החג, הופתעתי לשמוע לצד הדאגה אופטימיות מדהימה. 'הכל לטובה' היא אמרה לי, 'אתה יודע למה כל זה בא לנו? אולי כדי שנהיה יותר מאוחדים, אולי כדי שנהיה יותר טובים'. את דואגת שאלתי, והיא השיבה לי אני מסתדרת, אני יודעת שיהיה בסדר. ומכאן היא עברה להתעניין בשלומי ושלום משפחתי. סיימתי את השיחה איתה ואומר לעצמי, הרי בקלות השיחה יכלה להיות אחרת, תוכנה יכול היה להיות מדכא, עצוב, מדכדך. ובמקום זה אני שומע שלצד הזהירות וההקפדה על הנחיות צוותי וכוחות החרום עומדת אשה אמיצה מלאת אופטימיות ואמונה שהכל יהיה טוב. אין זה הזמן לביקורת, אין זה הזמן לחפש אשמים, הזמן הוא של מלחמה, מלחמה על הכבוד הלאומי, על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. החרבן העכשוי והזוועות של שמחת תורה צריכות לחדד את התחושה של 'בדמייך חיי' של ביסוס כוחה של מדינת ישראל ביצור מעמדה של כנסת ישראל, שדם יהודי אינו הפקר, ושמהמלחמה הזו צריכים אנו להתגדל, לצאת מהלחמה הזו, יותר מאוחדים, יותר נחושים להילחם בטרור, ובעלי כושר הרתעה גדול ומשמעותי יותר. לעת הזאת יש להשאיר בצד את השאלה מי אשם, ובעטיו של מי המחדל. לשאלות אלו יהיה די זמן לעסוק לאחר שננצח – וננצח כי לעם ישראל אין את הפריווילגיה להפסיד אף לא פעם אחת.
