בראשית השבוע האחרון של שנת התשפ"ג, התקיים ויכוח תיאולוגי-פוליטי בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין חה"כ ממפלגת 'יהדות התורה' הרב ישראל אייכלר. הנושא שעמד על הפרק: אישור הטיסות לאומן שבאוקראינה, מוכת המלחמה, לראש השנה. נתניהו הזהיר את הנוסעים: "אזרחים ישראלים שנוסעים לאוקראינה צריכים לשאת באחריות אישית לנסיעתם בעת הזו". והוסיף הערה תיאולוגית: "הקב"ה לא תמיד הגן עלינו, גם לא על אדמת אירופה ועל אדמת אוקראינה". את דבריו חתם בטיעון ריאלי: "יש להבין, במדינת ישראל כשנופלים טילים אזרחים נכנסים למקלטים ויש הגנות – שם אין מקלטים ואין הגנות". ח"כ הרב ישראל אייכלר, זעם על דברי ראש הממשלה וכינה אותם דברי "בורות", ואף הוסיף דברים חריפים ביותר במיטב המסורת החרדית האנטי-ציונית: "זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני. הציונים והפרטיזנים לא מנעו שואה באירופה. הגרמנים נבלמו בדרך לכיבוש ארץ-ישראל בניסי ניסים ולא בגלל הציונים. הציונים התנכרו ליהודי הגולה. חלק מאנשי היודנראט שיתפו פעולה עם הנאצים. חלקם סחרו ומכרו את יהודי הגולה. "ה'גנרלים' לשעבר 'המורדים' היום, מסיתים למלחמת דמים בתוך הגטו העברי בארץ-ישראל. כשרואים מי היו הגנרלים, מבינים כי רק בניסי השם אלוקי ישראל אנו שורדים", אמר אייכלר והוסיף: "מובילי מלחמת הדיקטטורה של הבג"ץ, הפכו למלשינים נגד ישראל בכל העולם ומאשימים אותה באפרטהייד ובפשעי מלחמה, כאויבים הגרועים ביותר באסלאם. הסו לכם כאשר אתם מאשימים את אלוקי ישראל, במחדליכם ופשעיכם". דברי שני הצדדים ב"וויכוח" חידדו עבורי באחת את הרקע לוויכוחים רבים אחרים בין המכנים עצמם 'חילוניים' לאלה המכונים 'דתיים' או 'חרדים'. את הדברים הפעם אבקש לראות דרך דמות מיוחדת במינה –המהווה מעין גשר "על גבול שני עולמות", שבכ"ט באלול, ערב ראש השנה, חל יום אזכרתה ה-81. עוד באותו נושא: עם מחפש משמעות אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו עולם ללא אלוהים הדמות אליה התכוונתי היא זו של ר' הלל צייטלין הי"ד. ר' הלל נולד בסיון תרל"א (1871) ומת מות קדושים בערב ראש השנה תש"ג (1942). הוא גדל במשפחה חב"דית ונודע כעילוי בעיירת הולדתו קורמה. הוא כתב אלפי מאמרים וחיבורים בנושאי יהדות והזמן והיה מהדמויות הבולטות בוורשה היהודית. בעשור האחרון לחייו קרא כנביא ומוכיח בשער ללא הרף להתעלות רוחנית כתנאי לגאולה וניסה לייסד חבורות של יחידים אשר יעסקו בקירוב הגאולה מבחינה רוחנית ומעשית. צייטלין היה בקשרי ידידות עם הרב קוק זצ"ל ועם בנו הרצי"ה, והיה בין היחידים שהבינו את משנת הרב קוק בזמנו, כפי שמעיד מאמרו "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק" (הצפה, ער"ה תרצ"ח). חודשים ספורים לפני השואה חזה כי יהדות פולין תיכחד. שנותיו האחרונות עברו עליו בגטו ורשה ובערב ראש השנה תש"ג הובל לאומשלגפלץ כשהוא עטוף בטלית וספר הזוהר בידו. מותו עורר רושם רב והיה אבידה קשה לעולם היהודי. הכותרת בראש דברינו, שהיא כשם אחד מספריו של ר' הלל, מתמצתת את הכיסופים בהם חי את חייו בעולם הזה: לראות את העולם הזה דרך עיני העולם העליון. וכך תיאר במאמרו "בחביון הנשמה" את מראהו המבעית של העולם הזה ללא הארת העולם העליון, ללא אלוהים: "עולם בלא אלוהים הרי הוא רק – מפלצת. בכל רגע ורגע – אורות גוועים; כוכבים נופלים; כוחות ענק אובדים לריק; חמס שוד וטרף; יונים בפרסות העיט... מלחמת הכל כנגד הכל; החזקים מכרסמים ומגרמים את החלשים, וגם הם – החזקים – עדי אובד..." (מתוך 'איש משורש נביא', הרב עוז בלומן, עמ' 191). דבריו הופנו באופן מיוחד כלפי האידיאולוגיות החילוניות הגדולות שניסרו בחלל העולם בראשית המאה ה-20, בהן ראה גלגול מודרני של עבודות האלילים הקדומות. דרך ההסתכלות היהודית "כי הנה בוא יבואו [...] כוחות עיוורים, חשכים, אכזריים, משמידים, מכלים, עוקרים מן השורש, חרב מלאך המוות בידם והאמרה 'מהפכה בשביל מהפכה' בפיהם... ובשם הצדק והשוויון המוחלט יעשו מעשים נוראים, אשר כל מאורעות המלחמה כאין נגדם. בוא תבוא מלחמת אחים, אשר כמוה לא ראתה השחת, רציחת קין שאינה פוסקת, וחיי האדם יהיו הפקר יותר מחיי הכלבים [...] ומחשבות יחשבו תמיד רק 'לתקן', ובמידה שישאפו לתקן ו'לתקן' ישחיתו וישחיתו, יקלקלו ויקלקלו" (מתוך יומנו, שנת תרע"ז, 1917; מתוך 'איש משורש נביא', עמ' 197)). "דרך ההסתכלות היהודית", לדבריו היא כאמור, ראיית העולם הנגלה דרך פריזמת העולם הנסתר, דרך עיני הרז האציליות: "בלא כל אותה הסודיות , שהיא אמיתת האמת של כל המציאות, הלא כל העולם כולו אינו אלא בית מטבח אחד גדול [...] עולם בלי כל סודיות, הרי זה הוא העולם, שצדקו מאוד כל גדולי האנושיות בבזותם אותו..." מובן אפוא מדוע זיהה כבר בראשית הדרך את הרצח הכרוך באותן אידיאולוגיות גדולות שחרתו על דגלן ערכים הומניים עליונים כביכול, וזאת, משום שנקודת המבט שלהן, מלכתחילה, היתה חסרה את אותה נקודת מבט עדינה, נסתרת ונאצלת, על העולם הזה. אך נקודת המבט הזאת, "על גבול שני עולמות", לא נותרה מרחפת בחזיונות מיסטיים בלבד. עשרים שנה מאוחר יותר, היא זו שהובילה את צייטלין גם להכרעות מעשיות אליהן לא חדל לקרוא ולעורר את אחיו. בשנת תרצ"ז (1937) הוא פנה אל ראשי "אגודת ישראל" במכתב פומבי ומפציר בהם לקבל את "תוכנית החלוקה" שהוצעה על ידי ממשלת בריטניה, וכך נימק את דבריו: "לכשנסתכל בעין פקוחה לכל מה שמתרחש בישראל בארבעים-חמישים השנים האחרונות, נראה עין בעין כי יד ההשגחה העליונה נוהגת בנו לאט לאט אבל בפסיעות בטוחות לאותו האור הגדול, שלו התנבאו כל נביאינו, קדושינו, מקובלינו וחסידינו..." (מתוך 'איש משורש נביא', עמ' 264). האם סיימנו את שליחותנו? כשנתיים לאחר מכן, בשנת תרצ"ט (1939), פרסם בקובץ "על פרשת דרכים", את מאמרו "האם סיימנו את שליחותנו?" בדבריו הוא מתאר את סיפור יונה הנביא, המנסה להתחמק משליחותו הנבואית ללא הצלחה. כך רואה צייטלין את העם היהודי ואת הסיבה הפנימית אשר בגללה קם עליו הרייך השלישי "עם 'תורת הגזע' שלו וכל מעשי 'המן בן המדתא'. את מאמרו חתם בתיאור היד החזקה והחימה השפוכה המתוארת בדברי יחזקאל הנביא, בה ימלוך ה' על ישראל: "אבל הנביא לא מדבר רק על שפיכת חמה, אלא גם על 'יד חזקה' – זו שמנהיגה את העם היהודי, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, למלכות אלוהים, לאור העתיד הגדול" ('איש משורש נביא', עמ' 265). וכך כתב ר' הלל במאמרו "להרצל ועד הרצל" – "למלאת שלושים שנה מיום פטירתו" (ט"ז בתמוז תרצ"ד): "ביחסנו אל הרצל איננו חסידים, ואיננו חושבים אותו לרבי, אבל אם לאמת, כלומר לאמת העליונה, העומדת מעל לכל החשבונות, ההשגות והדעות של מפלגות דתיות אלו או אחרות, מדוע לא נחשוב למתהלך את ה' גם את האיש אשר חשב בכוח ימי חייו רק מחשבת גאולה לעמו ונכון היה לו למסור נפשו בעדו בכל עת ובכל שעה?" ("לב האומה – הרצל בעיני רבני דורו", עמ' 36) נדמה לי ששתי נקודות המבט בהן פתחנו; זו של ראש הממשלה וזו של ח"כ אייכלר, חסרות שתיהן את העמידה הצייטלינית הזאת, 'על גבול שני עולמות'; הן זו שאיננה רואה ב"חוסר ההשגחה" כביכול, סוג אחר של השגחה, הסתר פנים אלוהי מכוון, בעל מטרה ותכלית; והן זו שאיננה רואה עין בעין, כיצד היד החזקה האלוקית היא "זו שמנהיגה את העם היהודי, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, למלכות אלוהים, לאור העתיד הגדול", דרך כל שליחיו הנאמנים והמסורים לאורך הדורות. מתוך המאמר שיפורסם בעלון 'באהבה ובאמונה' של 'מכון מאיר'
