השורות הבאות נכתבות יממה לאחר מאורעות יום הכיפורים התשפ"ד. הרוחות עודן סוערות, ובצדק, והלב דואב וכואב. הכאב הוא לא רק על המעשים החמורים שנעשו בעיצומו של היום הקדוש, אלא על כך שיש מי שהגיע לעומק כזה של שנאה, ניכור ואולי יותר מכל – חרדה.

כי אין לי דרך אחרת להסביר לעצמי את מה שראיתי לנגד עיניי באותם מראות קשים. פרופ' מנחם מאוטנר כתב בעבר מאמר בו הציג את החרדה בה נתונה הקבוצה היהודית-חילונית-ליברלית החל מראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 ("שנות השמונים – שנות החרדה" בתוך: עיוני משפט, חשוון התשס"ג, עמ' 645-737). בדבריו, הוא מגדיר את ההבדל בין פחד לבין חרדה על פי הפילוסופים קירקגור והיידגר:

"הפחד הוא תגובה על סכנה מזוהה ומוגדרת. החרדה היא הלך נפש 'כללי', שבניגוד לפחד, לא ניתן להסבירו כתגובה על סכנה מזוהה ומוגדרת. 'מה שהאדם חרד מפניו הינו בלתי-מוגדר באופן מוחלט', כותב היידגר. 'החרדה אינה יודעת מהו זה שהיא חרדה מפניו... אותו משהו שהחרדה חרדה מפניו אינו דבר מה שניתן להצביע עליו בעולם'. לפיכך, מהבחינה הפסיכולוגית, בעוד הפחד חולף בדרך כלל כעבור זמן קצר, כאשר מסתבר כי הסכנה שהיתה מקור לפחד חלפה, החרדה, שאין לה קשר למקור מזוהה ומוגדר, או שאין לה מקור כלל, עשויה להתקיים באופן מתמשך".

מה שראינו לא היה אפוא תגובה שנובעת משנאה או מפחד בלבד, אלא מתוך חרדה עמוקה. חרדה מפני אובדן הולך וגובר של מה שהיה עבור קבוצה מסוימת המובן מאליו. וכפי שכתב מאוטנר בהמשך דבריו: "ברצוני לטעון שחברותיה וחבריה של הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית, שהחל בשנות השישים החלו תופסים מקום מרכזי בהגמוניה של תנועת העבודה, נכנסו למצב של חרדה קשה בעקבות התמוטטות ההגמוניה הזאת...". ומה שהיה נכון לפני כ-20 שנה, בזמן כתיבת דבריו, נכון לאין ערוך כיום.

שיהיה ברור, אין בדברים אלה להמעיט בכהוא זה מן האחריות שיש למי שבחר לפעול בדרך של אלימות ושנאה, אך מאידך גיסא – עלינו לראות את התמונה במכלול הרחב שלה, גם אם מבלי להזדהות עד תום עם מסקנותיה.

סוכת שלומך

היה בעיניי משהו סמלי בכך שה"טריגר" למאורעות הספציפיים הללו היה פסק הדין של בג"צ בעניין מחיצות במרחב הציבורי, וכלשונו: "ככלל, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי מתקשרת בתודעה לאיסור הפלייה, לפגיעה בשוויון ולהדרת נשים במרחב הציבורי..."

בעיניים חילוניות-מערביות, המחיצה מנציחה מלחמת מעמדות נצחית בה קבוצה אחת מדירה ומפלה לרעה קבוצה שנייה. למעשה, כאשר נקודת המבט איננה כוללת את המרכיב האלוהי, קשה להימלט מנקודת המבט החשדנית הזאת. כאשר בני אדם הם אלה הקובעים מחיצות, אזי יש להם כנראה אינטרס אנוכי כלשהו; איזו מזימה לפגוע במעמד אחר ולהדיר אותו.

דוגמא נפלאה למחיצות מסוג אחר לגמרי, יש לנו דווקא בחג הסוכות. אין כמו מחיצות הסוכה כדי לבטא גמישות, חוסר ממשות ובלשון ימינו – וירטואליות. הסוכה כוללת כל כך הרבה גמישות הלכתית שלפעמים עלולה להתעורר התחושה שאלה לא מחיצות אמיתיות אלא סוג של "ישרא-בלוף". מה סוד העניין?

בדרשה שנשא הסביר הרב קוק זצ"ל את העומק שמסתתר מאחורי היסוד ההלכתי שמגמיש כל כך את דיני המחיצות: "ופרוש עלינו סוכת שלומך" – מצינו בסוכה שנשנו בה הלכות מיוחדות שהן מכשירות אותה, לא רק כשאיננה בשלמותה, אלא גם כשחסרים בה חלקים גדולים – "שתיים (-מחיצות) כהלכתן, ושלישית אפילו טפח", "דופן עקומה עד ארבע אמות", "לבוד", "גוד אחית" וכו'.

והוא הדין – מידת השלום, השלום הוא כל כך יקר, וכל כך חיוני, שגם אם לא ניתן להשיגו בשלמותו, ראוי להשתדל להשיגו גם בצורה חלקית, גם בצורה מקוטעת, ובלבד שיהיה שלום בין איש לרעהו, ובין יחיד לציבור וכו'.

"גדול השלום", ואנו מבקשים ומתפללים על השלום, גם אם יהיה רק בבחינת סוכה, שרק ההלכות המיוחדות מכשירות אותה" (מועדי הראי"ה, עמ' 97 מהדורת תשע"ה).

כאשר יש מעלינו סכך, שמאפשר לנו להביט מעל ומעבר לכאן ועכשיו, גם המחיצות כבר לא כל כך מאיימות ומפרידות. וכפי שכתב ר' נתן מנמירוב: "כי זה עיקר מצוות סוכה, שיכוון להיכלל באהבה ושלום גדול עם כל ישראל, עד שיהיה נחשב כאילו כל ישראל יושבין בסוכה אחת" (ליקוטי הלכות, הלכות פיקדון, אות יט). שנזכה להפלת כל מחיצות החרדה שבינינו, ובשלב הראשון, לפחות ליותר הבנה, שהמחיצות האלה לא מפרידות ומפחידות כפי שאולי חשבנו במבט ראשון.