הרבה עליות וירידות יודעת הנפש בימי המלחמה הללו. לצד רוממות רוח, גילויי אחדות וגבורה, מתגנבים ללב גם לא פעם רגשות לא קלים; סימני שאלה. כאב. געגוע. חוסר בהירות לגבי העתיד לבוא. ולפעמים, כשהרוח נופלת, ונדמה שהלב נשבר ללא יכולת לאחות שוב את השברים, מגיעים כמו משום מקום, עוד גיבור או גיבורה, שרגע לפני כן רבים מאיתנו אפילו לא שמעו את שמם, זוקפים שוב את קומתה של אומה שלמה, ומגביהים את המבט להבין את הסיטואציה בפרספקטיבה רחבה – היסטורית ואמונית. השבוע הייתה זאת עבורי הדס לוינשטרן, המופלאה, אלמנתו של רס"ר במיל' אלישע הי"ד, שהריאיון שלה בגלי צה"ל גרם לכל מי שהאזין לו להישאר פעור פה ולנסות להבין מאיפה מגיעים הכוחות הללו. הריאיון הזה, כמו ראיונות רבים אחרים בתקופה הזאת, מלמד על תעצומות הנפש של הגיבורות והגיבורים האלו, אך לא פחות מכך על "ארגז הכלים" שמלווה אותם לאורך החיים. ונשוב לכך בהמשך. המראיינים נפעמים מרוממות הרוח של הדס, האלמנה, שבדרכה עם ששת ילדיה לזיהוי גופת בעלה במחנה שורה, היא מספרת על בקשתה מבית ישיבת ירוחם, צור מחצבתו הרוחני של אלישע: "ביקשתי מאוד מאוד שבנוסח של מודעות האבל לא תהיה כתובה המילה צער, אפשר לכתוב גאווה. הוא עשה מה שסבא שלי וסבא שלכם יכול היה רק לחלום עליו. לצאת עם טנק ועם פגזים. 'לתת בראש', להחזיר את הגאווה הלאומית ואת הכבוד הלאומי, זה דבר שאלפיים שנה יהודים חלמו עליו. הדליקו חנוכיות בתוך הבית שלהם בפחד בפולניה... ושרו על הניסים... אנחנו, בדור שלנו, כל החיים שלנו זה שירת על הניסים". עוד באותו נושא: עם מחפש משמעות אם יש את נפשך לדעת עם של גיבורי כוח בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו הסיפור שנותן כוח בהמשך דבריה אחד מהמראיינים אומר שהוא רוצה להמשיך לשמוע אותה כי לדבריו הוא "רוצה להתחזק", היא מביאה מדברי מורה ורבה, הרב חיים מאיר דרוקמן זצ"ל, שאלישע בעלה נפל בשבוע שעבר, יום לפני יום השנה הראשון לפטירתו: "אני לא יודעת אם אני אחזק אותך אבל אני אשתף במה שמחזק אותי. מורי ורבי הרב חיים מאיר דרוקמן... היה הרב שלנו, מאוד משמעותי בחיינו, הוא היה מספר לנו על הימים השחורים באירופה. הרב היה ניצול שואה, הגיע לכאן בניסי ניסים. הוא כל הזמן היה אומר שבגלל שרובנו ילידי הארץ, נולדנו כבר לתוך המציאות הזאת שיש מדינה, קצת קשה לנו להתרגש ממנה או להתפעל ממנה. אנחנו הדלקנו עכשיו שמונה נרות ושרנו 'הנרות הללו' ו'על הניסים' ואנחנו חיים באמת בתוך נס. "יש נטייה מאוד אנושית להיתפס לקשיים, אבל אנחנו עם על־אנושי, אין עוד עם כזה ששרד אלפי שנים וחזר לארצו, הקים בה מעצמה מתוקה. אנחנו על־אנושיים. ולכן – ודאי שיש כאב. אני איבדתי את האיש שאהב אותי כמו שאף אדם בעולם לא אהב אותי, זכינו לשישה ילדים. היינו אמורים לחגוג יום נישואין בעוד שבועיים. הכאב האישי הוא מאוד גדול, אבל הסיפור הלאומי הוא נותן כוח". בסיום הריאיון הזה, שברגעים אלה, בעודי כותב את הדברים מפיה, דמעות זולגות מעיניי, היא אומרת: "עם ישראל חי! להרים את הראש! אנחנו נותנים להם בראש! כל מי ששומע אותי עכשיו, להרים את הראש! לזקוף קומה! תודה רבה לכם!" מה יש לכם בתיק ד"ר גדי טאוב ניתח השבוע את הריאיון של אילנה דיין עם גלית ולדמן, אימו של רב סרן אריאל בן משה הי"ד לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל שנפל ביום הראשון למלחמה בקרב בקיבוץ רעים, והיטיב להסביר את ההבדל בין צורת המחשבה של הדס, גלית ואחרים לבין חלקים בעם ישראל שהתרגלו במשך שנים להציב את הרגש הפרטי מעל כל ערך אחר ולכן מתקשים מאוד להתמודד עם הקשיים הנפשיים והמנטליים שמערימה המלחמה: "האליטה הניידת מדברת ברגשות ולא במחשבות, ולכן לא מסוגלת להנהיג, ולכן נכשלת בצורה עמוקה כל כך בטיפול בשאלת החטופים. כי בהיעדר אופק קולקטיבי, הרגש הפרטי הוא המדד היחיד, ואז אין אוריינטציה קוהרנטית מול שאלות קולקטיביות גורליות". התיאור המדויק הזה כמו משמש הסבר רקע תשתיתי לגיבורים ולגיבורות שמצליחים לבטא פה, בתוך המציאות הלא פשוטה והמטלטלת, קול אחר. קול שאיננו נובע רק מרגש פרטי אלא מביא בחשבון את המשמעות הקולקטיבית. שיודע, למרות הכאב הנורא, ואולי מתוך ראייתו בפרספקטיבה אחרת, להתרומם מעליו. בריאיון לערוץ 14, המשיגה הדס את המקור שממנו הכוחות שלה מגיעים: "יש לך תיק ואת יודעת מה יש לך בתיק. יש לך טישיו, יש לך פלאפון... את יודעת מה יש לך בתיק. ופתאום יש לך משהו ואת צריכה לחפש את זה, מהר מהר, את תשלפי את מה שיש לך בתיק. את לא יכולה לשלוף את מה שאין לך. ואני באמת זכיתי, זאת זכות מאוד גדולה, ללמוד בבית מדרש גדול, בחמש עשרה שנה האחרונות, ושלפתי את מה שהיה לי בתיק. כל עשרת השבועות האלה, כל הזמן התפללתי, אמרתי שה' ישמור את כל החיילים הצדיקים ועל בעלי בתוכם. כי כל חייל שם בעזה הוא בעל, הוא אח הוא בן. זה באמת משהו לאומי. הם לא הרגו את אלישע בגלל שהוא אלישע. הם הרגו את אלישע כי הוא יהודי וההסתכלות הזאת נתנה לי הרבה כוח". אנחנו הפריווילגים בהספדה המופלא על בעלה, אמרה הדס: "אין לי שום טרוניה כלפיך, ריבונו של עולם, ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך. הלוואי שהיית חושב שהיינו צריכים להמשיך יחד עד 120, כמו שתיכננו, אבל זאת ההחלטה שלך ריבונו של עולם ואתה תיתן לנו כוח. 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אוזר ישראל בגבורה'. אתה אוזר אותנו בגבורה. בגבורה פנימית של יהודי שהולך עם הקדוש ברוך הוא בגדלות ובגאווה, שיודע מצוין מאין הוא בא ולאן הוא צועד. אנחנו הולכים אחריך כבר למעלה מ־3,000 שנה... "ריבונו של עולם, אחרי אוזר ישראל בגבורה אנחנו מברכים: 'עוטר ישראל בתפארה'. ברכה זו נאמרת על התפילין. הגבורה היא פנימית. התפארת גלויה לעין כול. אנחנו מבקשים ממך, ריבונו של עולם, שתעטר את עם ישראל בתפארה הראויה לו, שנחיה כל החיים שלנו באמות מידה כאלה". ואז תיארה כמה מתכונותיו של בעלה, אלישע: "גיבור אמיתי, כובש את יצרו, מאיר פנים לכל אדם, טוב לב וישר דרך באופן מיוחד ונדיר. אלישע היה ממש אדם של שלום, אוהב שלום ורודף שלום ותמיד העדיף את דרך ההידברות והחיבור על פני המלחמה... "יש לנו מכנה משותף רחב לאין שיעור מהמפריד. בשנה האחרונה היה פה הרבה שיח של 'פריווילגים'... אנחנו הפריווילגים! אנחנו! אנחנו שחיים פה חלום של דורות. שבונים, נוטעים ויודעים; פה, במדינת ישראל, היא הפריווילגיה האמיתית, ושזוכים לעשות זאת מתוך קיום הלכה בשלמות, אין זכות יותר גדולה מזאת!" הדס היקרה לצד גלית ולדמן, משפחות מור וליבמן היקרות ועוד גיבורים רבים אחרים, שאנו תפילה שילדיהם ישובו, עם כל השבויים והחטופים, מלמדים את עם ישראל כולו, בשעתו הקשה והגדולה, שכאשר ישנו אופק אמוני-קולקטיבי, הרגש הפרטי איננו המדד היחיד, ואז ישנו גם כיוון ברור מול שאלות לאומיות גורליות.
