הניחו לנו

לפני כשבוע רעשה הארץ בעקבות סרטון שנראה כאילו צולם בימים אחרים, לא לאחר שמחת תורה תשפ"ד.

בסרטון נצפה מנהל גימנסיה הרצליה, זאב דגני, ניגש לדוכן תפילין שמוקם מול שער בית ספר, ובו תלמיד שרצה להניח תפילין.

המנהל ניגש לתלמיד ולבעל הדוכן ואמר: "אתה ממריד פה תלמידים", "תראה מה אתם עושים, למה אתה עושה את זה?" לאחר שביקש למנוע בגופו מהתלמיד להניח תפילין, התקומם התלמיד ואמר: "אל תיגע בי". ולשאלת דגני "למה הוא עושה את זה?" השיב התלמיד: "כי בא לי להניח תפילין. זכותי להניח פה".

כצפוי, הסרטון עורר מהומה רבה ולמוחרת התארגנה הפגנה ספונטנית של מאות תלמידים, שמחו על הכפייה האנטי־דתית של המנהל. ח"כ אלמוג כהן שהגיע להפגנה אמר: "ב־7 באוקטובר הם לא שאלו אף אחד במי הוא מאמין. הם רצחו אנשים בגלל שהם יהודים".

כדי להגן על עמדתו כתב דגני בין יתר דבריו: "הגימנסיה מתקיימת במציאות הישראלית המקוטבת, שבשנים האחרונות במיוחד בולט ומתרחב השסע בין חלקי החברה השונים. משום כך חרטה הגימנסיה על דגלה את הערכים: דמוקרטיה, הומניזם וזכויות אדם. ערכים אלה מעמידים במרכזם את האדם באשר הוא..." "אירועים אלה הם ביטוי למאבק על דמותה של החברה הישראלית. התלמידים היהודים בינינו אינם צריכים להוכיח את יהדותם ולחוש נחותים מול יהודים דתיים..."

הצטערתי מאוד לראות את התמונות האלה שכאמור הזכירו לי תקופה שקיוויתי שכבר לא תחזור. לאורך שלושת החודשים האחרונים, ימי המלחמה שאנו עדיין בעיצומה, השתדלתי לעסוק אך ורק באחדות ובגבורה שהתגלו לכל אורך התקופה הזאת בצורה מפעימה, וממש אין לי רצון לחרוג ממנהגי. עם זאת, האירוע הזה הוא הזדמנות חשובה לשוב ליסודות הגבורה והאחדות שהתגלו לכל אורך ימי המלחמה, ולכוחות שמאיימים לפורר אותם מבית.

מ"חופשיים" ל"חילוניים"

אחד השינויים המעניינים בהגדרות הסוציולוגיות־חברתיות בחברה הישראלית הוא המעבר מהשימוש במילה "חופשיים", שהגדירה בעבר את הציבור הלא־דתי, למילה "חילוניים" – מעבר שנראה מקרי וחסר משמעות, אך נדמה לי שבבסיסו יסוד עמוק. אך טרם שנגיע לנקודה, להלן רקע היסטורי קצר לשינוי המגמה בהגדרה החברתית:

"בשלהי המאה ה־19, כשהחלו להופיע במזרח אירופה יהודים לא־מסורתיים במספרים גדולים, נכנסו לשימוש מונחים כמו 'חופשי', במובן של פטור מעול מצוות... המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה־19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט.

"בשנות ה־50 וה־60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית 'חופשי', 'כללי' או 'לא־דתי'. ב־1965, בטור ב'הארץ', עמד הלשונאי משה גושן־גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי־נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן 'חופשיים' ומסתייגים מ'חילונים', אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ". (מתוך ויקיפדיה).

המעבר הסמנטי הזה מבטא, כך נדמה לי, את החלום החילוני ושברו. "חופשי" היה הגדרה על דרך החיוב לחזון ה"חילוני", אולי בדומה לדברי דגני – "דמוקרטיה, הומניזם וזכויות אדם. ערכים אלה מעמידים במרכזם את האדם באשר הוא...". החופש מהדת ביקש למצוא אלטרנטיבה בערכים הומניסטיים־אנושיים כלליים. ערכים "המעמידים במרכזם את האדם באשר הוא". אלא שאט־אט, הלך החופש המקווה ועבר רדוקציה (הַפְחָתָה, צִמְצוּם). החופש מהדת הפך לניכור כלפי הדת וכל מה שריח יהדות בוקע ממנו. וכך הפך ה"חופשי" ל"חילוני". והזרות לזהות של מטריאליזם מנוכר.

עיטור העוז

התפרצות מאבק הזהויות בחברה הישראלית סביב מצוות התפילין, המופיעה לראשונה בפרשת בא שנקרא בשבת הקרובה, מזמינה אותנו לעיון קצר במשמעותה של המצווה הזאת, שהפכה במהלך ימי המלחמה לסמל יהודי שרבים מבקשים להתעטר בו.

הרב קוק זצ"ל, שעסק במצוות התפילין במקומות רבים בכתביו, מעניק לה כדרכו פרשנות מעמיקה שמעניקה לנו גם הבנה מחודשת בפשטי המקראות. לדבריו, שעבוד מצרים היה שעבוד הרוח והקדושה אל מציאות החולין הגסה והחומרית: "כל היסוד של יציאת מצרים היה להילחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות. ומאחר שיסודם הגס של החיים כל כך חזק הוא, וכדי להילחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו מאור של הטבע הקדוש שלו – צריכה הייתה יד חזקה להגלות" (עולת ראי"ה א, עמ' לט).

לדברי הרב "היד החזקה" שנזכרת בפסוקי מצוות התפילין, מבטאת את התהליך הרוחני שהתרחש ביציאת מצרים:

"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ... – כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ד' מִמִּצְרָיִם..."

"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ד' מִמִּצְרָיִם".

לדברי הרב קוק, יציאת מצרים – היציאה מלפיתת העולם החומרני הגס – שנעשתה ביד חזקה, נמשכת והולכת מאז על ידי מצוות התפילין שמסייעת לנו להתרומם מן המציאות החילונית־חומרנית למציאות הרוחנית הקדושה.

ההזדהות העממית הטבעית עם מצוות התפילין מבטאת, כך נדמה לי, קריאה וזעקה עמוקה של הנשמה היהודית: "הניחו לנו" – הניחו לנו לחיות על פי הטבע היהודי שלנו. הטבע שקושר אותנו בקשר עמוק לבוראנו, שקושר אותנו בקשר עמוק זה לזה, וקושר אותנו בקשר עמוק גם לארץ הזאת: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג, יא), "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שם, פסוק טז). וכדברי חז"ל: "עשה מצוה זו, שבשבילה תיכנס לארץ" (קידושין לז ע"ב).

"הניחו לי" – הניחו לי את התפילין הקושרות אותי לזהות שלי.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר