
"אני ירוי ברגל אחת, רגל אחת נכרתה, אני ירוי בזרוע, עברנו שואה בממ"ד. הבעיה האמיתית היא האסטרטגיה, לאן אנחנו הולכים. זה משחק אסטרטגי. זה לראות עתיד ולשאול את העתיד של עם ישראל, איפה הוא רוצה להיות. ואני חושב שאנחנו, בתור תושבים של עוטף עזה, יושבים ארבעה קילומטרים מהגדר, צריכים לחשוב האם אנחנו מסוגלים לקיים דו־קיום שם. והשביעי לחודש הוכיח כנראה, שבמשא ומתן וברמת הרוע שהייתה, כנראה אנחנו לא מסוגלים. אנחנו לא יכולים עוד.
כי נתנו הכול. הם עבדו אצלנו, ובעצם בסוף התבדינו. ואני אומר לך שהיום, שרצועת עזה – אין לה זכות קיום. אנחנו בעצם מגיעים למצב שהילדים שלהם שרפו אותנו בממ"דים. המבוגרים יותר ירו בנו דרך הדלתות. ומי שקפץ החוצה מהחלון – ירו בו עוד פעם. והדבר הזה, צריך להבין, המבוגרים – על כסאות גלגלים – והנכים הגיעו לבארי ובזזו אותנו ולקחו אותנו שבויים. צריך להבין את המצב הזה. וכשאדם מעלה את המשא ומתן לאינסוף, זה או שאנחנו נלך או שהם ילכו, ואסור לנו ללכת.
"ואנחנו חייבים לשקם את המקום הזה, ואנחנו נשקם את עוטף עזה, ונחזור לבארי והיא תהיה יותר טובה ממה שהיא הייתה, זה בטוח".
מי שאמר את הדברים האלה בריאיון שהתקיים בשבוע שעבר הוא אבידע בכר. כלשונו – "שורד" הטבח של השבת הנוראה, שמיני עצרת, תשפ"ד.
כשאני מנסה לדמיין מה אנשים עברו באותה שבת נוראה אני מדמיין את אבידע ואת בני משפחתו, סגורים בממ"ד, נאבקים על הדלת עם מחבלים מרושעים שטובחים בהם ושורפים אותם, נלחמים על החיים פשוטו כמשמעו, במשך 12 שעות נוראות. אבידע ראה (עם הדר בתו הגיבורה בת ה־13), את אשתו דנה ובנו כרמל נרצחים לנגד עיניו, ובמשך שעות רבות, בגבורה ותושייה בלתי אנושיות, נאבקו וחיכו לחילוץ. סיפור אחד.
משפחה אחת. אבל זהו בעצם הסיפור של כולנו. כל עם ישראל היה באותה שבת נוראה בממ"ד, נאבק על חייו. וכפי שהעיתונאי ינון מגל אמר באותו ריאיון בערוץ 14: "אנחנו כולנו אבידע בכר, אני אבידע בכר. אנחנו צריכים ב־7 באוקטובר להיות בממ"ד של משפחת בכר".
שיעור האמונה הכי טוב
בסיומו של אותו ריאיון מכונן, סיפר אבידע מה הדבר שמסייע לו להתחזק, להחזיק מעמד ולהתקדם קדימה: "אני מתמודד עם הדבר הזה בצורה יפה כי למדתי שיטה. אני מדבר פה רהוט ופיקס אבל בסוף זה שיטות שאתה מנסה להנחיל לעצמך, כמו תרפיה, כמו טיפול פסיכולוגי. ואני קם ביום ראשון בבוקר, ולידי יש את הרב אליהו דחבש מנתיבות. שחטף קסאמים באותו יום. ובשביעי לחודש התפרקו לו הרגליים. לא נכרתו לו, הוא הולך והכול טוב. ואנחנו שוכבים מיטה ליד מיטה. ובכל בוקר האחיות באות בשש בבוקר מעירים אותך מוקדם, מורידים לך את התחבושות, הרופאים מגיעים בשבע, ובשעה שמונה האחיות סוגרות אותך. וכל בוקר הוא בוכה, צועק ומודה לאלוהים.
"ואני אומר לו: אליהו, מה אתה מודה לו בכלל, 'טחן' אותנו. אתה מודה למי? ואז הוא אומר לי: 'אבידע, זה עוזר לי'. ואני אומר לו: 'מה זה עוזר לך? תסביר לי שנייה, במילים פשוטות, מה זה עוזר לך?' והוא אומר לי: 'תקשיב, זה עוזר לי להתמודד'.
"לקח לי ארבעה ימים לראות את המנטרה הזאת ולהבין מה זה עוזר לו. צריך להבין שאתה מודה למישהו, וזה לא משנה למי אתה מודה... בעצם אתה רואה רק קדימה. אתה רואה את חצי הכוס המלאה של החיים ואתה רץ קדימה. אתה לא רואה אחורה. יכולים למות מאתיים מאחוריך, אתה לא תראה אותם. אז אני לא מאמין בו, אבל אני אומר תודה רבה ואני מודה לאשתי על שלושים ושתיים שנה איתי, זה לא מובן. יש נשים שרק עוברות את הכביש שנה אחרי החתונה ומתות בתאונת דרכים בשנייה... וקיבלתי את הבן שלי ל־15 שנה, ותודה לו, ותודה שהיה איתי. אני נמצא בבית חולים ורואה ילדים בני שנתיים מתים מסרטן, אז אני אבכה על 15 שנה? קיבלתי אותו, תותח על. אנחנו נשים כנראה שתי תמונות על השידה ונבנה הכול מחדש. ונקום ונחזור להר געש הזה, כי אין ברירה אחרת. כי זה הבית ופה נולדנו ושם נהיה."
בסיום דבריו של אבידע אמר העיתונאי איתמר פליישמן, שישב באולפן: "הוא אומר שהוא לא מאמין אבל זה שיעור האמונה הכי טוב שקיבלתי בחיים. באמת. למדתי מגיל אפס בחינוך דתי, מעולם לא שמעתי שיעור כזה באמונה. מעולם".
הזורעים בדמעה
יום שמחת תורה התשפ"ד היה, כך נדמה לי, יום של התגלות מזעזעת. התגלות של פני הרוע המוחלט, ו"זה לעומת זה" – התגלות בהירה של "עם זו יצרתי לי", התגלות של גבורה, מסירות, אחווה, סולידריות ואומץ לב מעל הטבע. בכך התגלה שלתורה, שאת שמחתה ביקשו רשעי העולם להפר ולבטל, יש כתובת בעולם הזה. והכתובת הזאת נמצאת כאן, בעם ישראל. ובכתובת הזאת הם מבקשים לפגוע. וגם אם נדמה לפעמים למראית עין שיש בישראל מי שאינם מאמינים, הרי שבעצם אופי חייהם הם מאמינים בני מאמינים.
וכך אמר רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחתו לפרשת יתרו, בשנת תשכ"ז: "ישראל ותורה הם שני צדדים של דבר אחד. 'בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. יש ביטוי מיוחד של ה'אור החיים' הקדוש: אם אין ישראל – אין תורה (ויקרא כו, מד). ישראל הם הכתובת של התורה" (שיחות הרב צבי יהודה שמות, עמ' 184).
על היסוד הזה היה חוזר הרצי"ה עוד ועוד, כדי לגלות את האמת העמוקה הזאת, שישראל מחוברים לתורה ולערכיה בעצם נשמתם. וכאשר מבקשים לפגוע בהם, בגלל אותה נשמה אלוהית הגנוזה בתוכם, היא מתפרצת מתוכם החוצה בעוצמה, ומופיעה אותה מהות גנוזה שכמו זרועה בתוכם. הייסורים מנביטים את אותה מהות שגנוזה בעומק החיים שלנו.
ואם מדברים על זריעה, אבידע הוא חקלאי גד"ש (גידולי שדה). בריאיון אחר לפני כשבוע שאלה אותו המראיינת: "כמה חשוב לך לזרוע מחדש?" ואבידע השיב: "חשוב לי מאוד. וכרגע אנחנו בעיצומה של זריעת תפוחי האדמה. ונתחיל את גלגל החיים הזה עוד פעם".
אבידע נראה בריאיון מטפס שוב, ברגל אחת, על הטרקטור ואומר: "תשמע, לראות ככה שדה גמור, זרוע, מחכה לגשם, השקיה, מרגש. אבידע מסיים את הריאיון בדמעות, מספר על החיים שהיו לו עם דנה אשתו ואומר: "כן, מה שקרה נגמר לי. אבל יהיו לנו חיים טובים אחרים, יהיה לנו הכול טוב".
אשר בכר בנו מכל העמים.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר