יצירות אחרונות בפסיפס

צבעי אקריליק על קנבס

לוּ יָדַעְתִּי סוֹדוֹ שֶׁל הַקַּיִץ
הָיִיתִי יוֹצֵא לָרְחוֹב הַסּוֹאֵן
לִנְשֹׁם אֶת אֵדֵי הַמַּיִם
לוּ יָדַעְתִּי אוֹצְרוֹתָיו
הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת הַצְּהֻבִּים
מִתְעַנֵּג עַל הַיֹּבֶשׁ
(בְּקַיִץ זֶה, כְּאֶשְׁתָּקַּד
שְׂדוֹת יַלְדוּתִי נֶחְרָכִים בָּאֵשׁ)
לוּ יָדַעְתִּי
הָיִיתִי פּוֹצֵחַ בְּרִקּוּד
עַל שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם
בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז.

בעת ובעונה / נזרעה הברכה
בה נגוזה לה כסתיו / חדוה עלומה
ונפלאת היא ממנו / בתוך חרפת הכבלים
אשר נקפו הן עליה / במצולת הגשמים
בעת ובעונה / פרץ האביב חסמים
עת קורת רוחינו / עלתה למרומים
ובליבנו מרחבים / לחירות מצפים
אשר נוקפת כרעם / במייצרי עולמים
בעת ובעונה / הקיץ המורא
כשבפרץ עלתה לה / ליבת האדמה
על כאב לב בנים / נמצא אב מנחמה
אשר נקף מצפונה / ליבה וחיטא
בעת ובעונה / נזרעה הברכה
מראש השנה מעדן / לארבעה נחלקה
וידועות הן מראש / כל עונות השנה
אשר בהנה יתן ד' / את ברכת השנה

רוחות חזקות נשבו בחוץ.
חורף קר היה זה, חורף קר ויבש.
עלי העצים התעופפו להם הרחק, מטריות שבורות הוטסו על המדרכות. הרוח השתוללה בממלכת החורף, והשמיים היו צבועים בתכלת קרה, בוהקת, בלי ענן אחד לרפואה.
כל בר דעת שיכול היה לעשות זאת – נשאר בבית, הרחק מהרוח השורקת, יבשה וחודרת לעצמות.
אבל היא, שמעולם לא נכנסה תחת ההגדרה "בר דעת", קמה ויצאה החוצה.
אל הרוח המשתוללת, העצים הנאנקים, והאוויר הסוחף, הצורב ומנקה את הריאות ואת הראש.
הוא הביט בה מהחלון, משתוללת יחד עם הרוח, רוקדת שם בחוץ, חשופה כמו שמעולם לא ראה אותה.
צועדת לעבר השדות הקמלים, השפופים ברוח, זמר על שפתיה. פורשת ידיים, ממששת את רגבי האדמה היבשה, מנקה קצת מאבק הקיץ שעודנו כאן, עמוק בתוך כסליו.
כמה טוב שאין אנשים בחוץ. אם היו רואים אותה היו חושבים שהיא משוגעת. ולא פלא שהיא לא מוצאת לה חתן, מי ירצה כזאת מטורפת שקמה ויוצאת החוצה באמצע החיים לנשום.
היא נשכבת על החום כהה הזה, מתכרבלת בין הרגבים, מקשיבה לנשימותיה מתנגנות עם נשמת האדמה, פורשת ידיים ומניעה אותן למעלה ולמטה, עושה כמו "מלאך שלג" על האדמה הקרה והקשה, מתמכרת לטירוף הזה של הרוח.
היא מתיישבת, מחייכת, מאושרת מריח האדמה והשמים. ממוללת בידיה אבנים קטנות, חושפת זרעים שנטמנו בשלהי הקיץ, והגשם טרם בא להשקות אותם.
היא פורשת את כפותיה, מזרה לרוח זרעי קיץ, שתישא אותם הלאה בתפילה.
מרימה עיניים לשמים, לכחול הבוהק, מייחלת.
עוד זרעים נישאים ברוח, מבקשים.
גשם.

(כבר נאמר
כששמיים ילבשו קדרות
שק תשימו כסותכם)

**

ירדה טיפה.
דוחקת בחברתה, כחתן בכלה.

לא ירדה האש.
הטיפות השקו את הפירות,
אחד אחרי השני,
מנסות, אולי הפעם.
אולי עכשיו יגלה הטעם.

ולילה שלם אחר הגשם
התפזרו עננים ונגלתה רקיע
בטהרתה. יש אומרים

הולכת אל הלא־נודע,
בשביל חיי פוסעת על בלימה,
סערת רגשות מאיימת להטביע,
נכנסת לתוך סרט מזוויע.
ובעולם שמוצף בכאב,
יושב ענוג ילד קטן וטוב,
מול מלך זקן וכסיל,
שרק מקטין ומאיים להפיל,
בתוך ליבי.

כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק הביטה בה בעיני הדבש שלה ועיניה אמרו הכול.
לפתע -- בלי שום הודעה מוקדמת הספינה עצרה בפתאומיות ושיילי ואביטל עפו לאחור בזו אחר זו. צעקות ובכיות נשמעו מבחוץ, אנשים מרוגשים־מפוחדים רצו לכול כיוון אחוזי בהלה עצומה. שיילי ואביטל פתחו את דלת חדרם ורצו אחרי כל האנשים.
כשהגיעו לסיפון ראו קבוצת אנשים גדולה שעמדו סביב ארבעה מלאכים שמחלקים חגורות הצלה. כל אחד חפץ בחגורה שהיא הכרטיס היחיד שיציל את חייהם. אנשים דחפו אחד את השני, זקנים התמוטטו ארצה באפיסת כוחות, ילדים רצו בין רגלי האנשים בניסיון כושל לחיפוש אחר הוריהם.
עיניה של שיילי חיפשו מהו הגורם לכול האנדרלמוסיה ונחו על סלע ענקי ובו נכנסה הספינה. ואז הרגישה משהו לח שהרטיב את רגליה. "מייייםםםםם?????"
ובכל זאת הם לא ציפו לקבלת הפנים "הקרה" שיקבלו.
+ + +
מרחק ק"מ משם.
סירה קטנה עשתה את דרכה לאי הקטן והבודד. הוא הסתכל על השמיים שנצבעו בצבע ארגמן ועקב אחר השמש ששוקעת אל תוך המים הצלולים. לפתע משום מקום הגיע שחף קטן והתיישב להם על הסירה המתנפחת.
"היי חבובי, עוף מפה!! הסירה שלנו רגישה לנוצות ובעיקר לציפורני שחפים לבנים עם אף עקום כמוך". האנשים בסירה צחקו. כולם הקורבן של סטול! אין מה לעשות! תמיד יש את אותו אחד השולט, ואלה הנשלטים. כולם פה תלויים כרגע בין חיים למוות. אם המשימה תצליח הם יחיו ואם לאו אז... גורלם יהיה מר מאוד.
ארן הוציא מן הנרתיק החום שלו פרוסת לחם ופורר אותה לחתיכות. ואז הגיש חתיכה קטנה לשחף הקטן.
השחף אכל את החתיכה הקטנה ועף לו לדרכו.
"ראיתם?" הוא ספק ידיו זו בזו בעצימת עיניים, "וזה נקרא הגאונות שבפשט... אאההההההההההההה"
פתאום עשרות שחפים חגו מעל ראשם כולם חפצים בפת ערב שתשמש להם גם כפת שחרית ופת צהריים.
"ארןןןןן....." אנשי הסירה ניסו להתגבר על רעש הכנפיים שנשמע מעליהם אך ללא הצלחה.
אמיר סובב את ראשו לאחור ומיד שלח את ידו לאקדחו. משהו קורה שם. הוא קפץ במהירות למים הקרים ושחה לכיוון ממנו שמע צרחות איומות.
מרחק של ק"מ משם.
לפתע גל עצום התרומם השמימה וניתך בחוזקה על הספינה האומללה. הספינה החלה לשקוע אל תוך המים החשוכים והמפחידים. אנשים צרחו וחלקם גם טבעו. שיילי ניסתה להיאבק במים, בגלים ובכל מה שהפריע לה בדרכה אל הקרש החום שיכול להציל אותה, אך המים גברו עליה והיא שקעה אל התהום. אביטל הייתה רחוקה ממנה מאוד ולא יכלה לעזור לה כלל. אחד מן האנשים שראה את המחזה צלל והוציא מהמים את שיילי. הוא הניח אותה על קרש עץ שצף על המים
הפחד, התקווה שאולי יצליחו לחיות או שמישו יגיש עזרה... הכול היה מבולבל... מפחיד....
המשך יבוא

הזיעה מעוורת את עיניי, אך אני ממשיכה להישירן אל הפלסטיק השחור האוטם את העיניים שמולי, שתראה, שתתחרט. לצדי מייבבת אחותי בדמעות שאני ייבשתי מזמן, ובמרחק ממנה עומדת אמא ומניפה ידיים בהרצאה אילמת לאוזניי העייפות.
עפעפיי מייחלים להסתגר בהגנת חדרי, אך המדים הכהים שמקיפים כל פינה ביישוב לא מאפשרים לי לשכוח, לא מאפשרים לברוח, ודגל ישראל הזעיר שעליהם לועג לתשוקתי.
אמא שומטת ידיה לבסוף, ואבא מורה לנו בהינד ראש כבד לצאת בעקבות לובשי המדים. לעזוב.
האוטובוס נוהם כחיה פצועה, ובולע לתוכו אחד־אחד משכניי, מאחיי – ובעקבותיהם אבי ואמי, שעזבוני עם רצוני להיאבק. אני עולה גם, כמי שכפאה רוח חמה, מותירה מאחוריי את קצף הגלים הרותח בזעם משלו, מותירה מאחוריי את שלוות העולמים שהייתה בו בקֵיצים שעברו.
~~~
משקפיה של אמא לחות מדמעות נסתרות. אני נפרדת ממנה בניד ראש קר, מכרבלת את ידיי לתוך התרמיל שמהווה לי בית. גם כך אני עומדת להתחיל באיחור את שנת השירות הלאומי שלי – למי היה מצב רוח בקיץ לחשוב על שירות לאומי – אין לי כוח לפרידות נרגשות.
אוטובוס מטרטר פולט אותי ברחוב קר וזר. אני מהדקת את התרמיל על הסוודר, וצועדת למרגלות הבניינים. כבר שלושה חודשים שאני מתגוררת בעיר – ועדיין לא התרגלתי למפלצות האימתניות האלה שמחליפות את הבתים מקורי הרעפים, שחייכו אליי כל שנות ילדותי.
אבל איני ילדה עוד. לא מאז שרמסו אותנו כך ברגל גסה, וגזלו את בתינו הצוהלים. רומסת ערמת עלים צהובים־חומים למרגלות העצים, עיוורת לכל היופי שהם מציעים, ונכנסת בדלת הבניין שבו הדירה שתהיה לביתי בחודשים הקרובים.
~~~
מחייכת חיוך חיוור לשיינדל, ופונה להגביר את החימום ברדיאטור המזדקן. זו הרוטינה הקבועה אצלה: פעם חם לה מדי, פעם קר לה מדי. והרדיאטור ואני – פועלים בהתאם.
שיינדל מצמצמת עיניים כשאני שבה אל כורסתה הממוסגרת בחלון הסגור והסוער. משקפיה מתנדנדים על קצה אפה, כשהיא מורה לי באצבע קמוטה להביא את האלבום.
האלבום כבד, ואפור. התמונות שבתוכו מאפירות את לבי ואוטמות את אוזניי. שוב תַּרצה שיינדל על כל משפחתה שאבדה, הן בשואה והן בארץ – ולכן הותירה אותה ערירית ומזדקקת לביקוריה של בת שירות מזדמנת – ואני, אין לי כוח לשאת גם את הצער הזה.
כששעון הקיר חורק את השעה אחת, אני משחררת את הבית האפור מנוכחותי, מזנקת אל הגשם הסוחף שבחוץ, ועולה באנחת רווחה על האוטובוס שמטרטר אותי לדירה.
~~~
שמונה בבוקר, יורדת מהאוטובוס, ועושה את דרכי ברחוב המוכר. כתמים צהובים־זורחים, שצמחו להם פתע בצד המדרכה, מפליאים אותי. חופשת פסח שלמה שלא הייתי כאן – והנה, פתאום גם בעיר יש פריחה.
כורסתה של שיינדל מקבלת אותי בברכת שלום עליזה משהו, כשהאישה המאכלסת אותה קמה במאמץ, ניגשת למטבח, ומוזגת לי כוס מים קרים.
הרוח בעד החלון הפתוח משתלבת עם המים הקרים, ומאווררת אותי. אני מציעה מיוזמתי להוציא את האלבום.
קמטיה של שיינדל מתחייכים כשאני מתיישבת לידה, והיא מתחילה לדפדף באיטיות המוכרת, המתמכרת.
"את רואה?" היא צוחקת אליי את שיניה התותבות, הצחורות, "כאן אנחנו בים. בפעם הראשונה בישראל!"
בים? לבי מדלג ועיניי נרכנות אל התמונה, לראשונה בוחנות אותה היטב. המים האפורים שבתמונה אינם דומים לכחול העמוק שהכרתי, אך אני מגלה פתאום שגם בצבעי השחור־לבן הללו יש מזכרת נעימה לגלים, שכבר חודשים רבים לא חשו את כפות רגליי היחפות.
התמונות הבאות מעניינות אותי גם הן פתאום – או שמא אלה המשקפיים הוורודים שעטיתי כבר בבוקר – ופתאום אני מוצאת את משיחות הצבע הזרוקות בין גווני האפור העתיקים.
שיינדל מדפדפת בחיות שעוד לא ראיתי בה, ואני נכבשת בחיוניות, מקשיבה ברתק, וכשהשעון מתקתק את השעה אחת – אני מרימה אליו מבט מופתע.
בחוץ, כשאני ממתינה לאוטובוס, אני יודעת פתאום שלא לדירה אסע.
אולי הוא לא יהיה צלול, שם בתל־אביב המזיעה מפיח מכוניות, אך קסמו עדיין ישטוף את אצבעות רגליי, וימיס את הגוש הקשה שתפח בלבי במשך תשעה חודשים. והוא ימתין לי שם, יחכה ששוב אתעטף באהבתו – הים.

בְּדוֹק אוֹתָהּ הֵיטֵב,
עַד שְׁלֵמוּת- עַד תֹּם.
הַעֲבֵר סַכִּין בַּעֲדִינוּת עַל הַלָּשׁוֹן-
לִרְאוֹת שֶׁאֵין פְּגִימָה
חַס וְשָׁלוֹם.
שֶׁהָרִי אָמְרוּ: קַשֵּׁט עַצְמְךָ
וְאַחַר כָּךְ אֲחֵרִים.

הלב שלי מיוחד כמו עונות השנה
לפעמים הוא חורפי, ערפילי, מדוכא
מנסים לתת לו קצת אור, אך איננו קונה
הוא ממטיר עלי גשמים לא תמיד של ברכה
ולא משתיק הוא שום קול, משמיע גם דממה.
ולפעמים הוא קיצי , וחמים ויבש
לא נשלט על הרגש ולא מתייחס
מידי פעם מתפרץ לו איזה גל שמחה
אבל באופן כללי הוא במגמת דעיכה
לפעמים הוא כמו אביב של פריחות
עם מלא אהבות חדשות , ישנות
הוא נותן מקום

צויר בצבעי מים

ציור בצבעי מים

אֱלֹהִים! אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם,
אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי עֲמָקִים.
אֱלֹהֵי קֶדֶם, אֱלֹהֶיךָ,
אַל אֱלֹהִים- אֱלוֹקִים.
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה,
וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ- וַדַּאי.
אַךְ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לַכֹּל-
מִי יִתֶּנְךָ אֱלֹהַי?


אֲנִי הֲרֵינִי עֶבֶד
עֶבֶד עוֹבֵד אֲדָמָה
עֶבֶד עֲבָדִים הָיִיתִי
עֶבֶד פַּרְעֹה וְאָמָה

עֶבֶד שַֹר הַטַּבָּחִים
עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי
עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל
עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי

לוּ הָיִיתִי עֶבֶד אַבְרָהָם
עֶבֶד לָעָם הַזֶּה- הַלְוַאי
עֶבֶד הַמֶּלֶךְ וְאִם אֵלֶּה-
עֶבֶד דּ' אֱלֹהַי!

~

עַבְדֶּךָ בֶּן אֲמָתְךָ
אִם כֵּן
אִם כְּעֶבֶד אִם
כְּבֵן


אִם כְּבִנְּךָ, אָבִי, תְּרַחֵם-
יִכְמְרוּ נָא רַחֲמֶיךָ
שִׁמְךָ עָלַי, הִנָּחֵם!
הִנָּחֵם לְמַעַן שְׁמֶךָ!

אַךְ עֶבֶד בְּקֹשִׁי הִנְנִי
עֶבֶד לֹא יוָּסֶר בִּכְלָיוֹת
כִּמְנֻדֶּה, לְשִֹבְרִי עַנֵּנִי,
כִּי רַק אֵלֶיךָ עֵינַי תְּלוּיוֹת.
~
כְּמֵת מִלֵּב כְּמִחֶרֶב חָלָל
כְּעָבְרוּ כְּצֵל כָּל יָמַי
יִכּוֹן רַחֲשִׁי אֲשֶׁר אֶתְפַּלָּל
רַק אֵלֶיךָ, מַלְכִּי, אֱלֹהֵי!

וְרִידִים שֶל אוֹר
נִמְתָחִים עַל שְמֵי רָקִיעַ
מְאִירִים אֵת הָעֵצִים הָרוֹעֲדִים
רְגָעִים נִגְלוֹת אֵלַי פָּנַיִךְ
מַרְהִיבוֹת בְּאוֹר לָבָן בּוֹהֵק
שְעָרֵךְ מַצְלִיף לִי עַל הַפָּנִים
(מַשְאִיר סִימָן שֶל גַּעֲגוּעַ)
יַחַד עִם הַגֶּשֶם הַכָּבֵד.

פִּתְאֹם הַכֹּל גּוֹלֶה
נָהָר שֶׁהוּא הַכְּתָמִים עַצְמָם
עוֹלָם שֶׁלְּךָ כְּמוֹ יֶלֶד טְרוּף דַּעַת
צוֹלֵל בַּמַּגְלֵשָׁה
וְנַחְנוּ מָה

(ניסן ה'תשע"ט, פולין)

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.

יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?

וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק ניצחי לדור דורים, אין זו רק עונה.
כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו.
כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן,
אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם.

{הסבר: חיבור העלה אל מקור חייו העץ. מוצג כגעגוע לחיבור אוהב בפרט בין דוד לרעיה ולחיבור בין כנסת ישראל לה' בהסתר הגלות, עת אבד לו חיבור זה עם חלוף העונה (ובע''ה יחזור), ונפילתה היא בחינת השלכת}

בין החורף לקיץ
מתחבא לו הסתיו
מין שינוי מערכת
שמבלבל הכל

מתחלף מהר בחורף
משאיר טיפות חולי
ובורח

היינו ילדים, בני שבע או אולי שמונה כשהתחלתי לאסוף מילים.
זה היה בעיקר בזכותו. לכל הילדים היה אוסף של משהו. אחד אסף בולים ואחת מדבקות, אחד טלכרארדים
(שנכחדו כבר מאז ועכשיו זה אוסף נדיר) ואפילו הייתה אחת עם אוסף נמלים. ואני, שהרגשתי תמיד בחוץ, רציתי
גם לאסוף משהו. אז הוא אמר לי, את צריכה לאסוף משהו שכיף לך לאסוף, כי את צריכה כל יום לקחת אותו
ולשים אותו במגירה, וגם שבסוף תסתכלי ותגידי

ואז את אומרת לי, בוא ונצא
נרוץ בשדות עטופי ירח
יחדיו נדבק, אם רק תרצה
אני נופל אל חיקך, והריח
ממלא.

אין שרים את שיר בלב כבד
את נוזפת, ואני, שותק
הן השיר הוא דבר האבד
ומהכבדות, מוצא עצמי שוטט
ממלל.

בוא, בוא כבר,
א־ל אבוד לך, בתוהו
חלף, עבר,
צעד לשם, זה הוא
זאת הדרך, זה השביל, זהו הצעד
גם בנפילה לתהום תגיע ליעד.


ואני, שותק.
כי אולי ידעת, אבל אם כן,
מדוע לא תיידעני בגלוי,
מדוע לא אשמע קול מבשר,
כבר דופק, ואני, עדיין, תלוי
לא יודע מה אין ויש, רק שאני, עדיין, חסר.

חולם על עדייך, חסר.

ריחך באפי לי מזכיר
אדמה רטובה בשנות נעורים
בקרבתך יש לומר האוויר
צלול הוא וקר וחמים
אוי לי כי אין מחסה
מפני גשם צולף ומצליף
רק אמור לי במה אתכסה
לא הותרת אפילו צעיף
עורך זהבהב וזורח
מעיניך נשקפת חמה
הכפור מפניך בורח
וזו עדותה של עלמה
נפלה סוכתי ואיה
אחבא מפני שמש יוקדת
עזרני, השחר עולה
איכה, עודני בודדת

אֶתְמוֹל מִחְזַרְתִּי כַּמָּה רְגָשׁוֹת.
הוֹצֵאתִי אוֹתָם הַחוּצָה,
נִקִּיתִי, יִבַּשְׁתִּי
תָּפַרְתִּי קֶרַע קָטָן
וְהִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בָּהֶם שׁוּב.
מָה אֲנִי אַגִּיד לָכֶם,
טוֹבִים כְּמוֹ חֲדָשִׁים.
צילום תמונה: אוריאל בן יצחק

מרוב המולה לא שמענו את רחש ליבנו
שצועק
למה לנו להתאמץ להישאר,
בחוץ כל כך יבש בפנים בוערת אש.

חלומות של זכוכיות
מתנפצות על פנינו.
תגיד לי באמת
מה יכול לקרות כאן בנינו.

חלליות עפות מעלינו.
אולי נתפוס אחת
ונעוף מעל ערפל חיינו,
חופשיים.

מרוב עצמינו
לא ראינו אותנו הולכים למקום אחר.
הרי כאן הכי נוח לוותר.
תבטיח לי שכל זה מאחרינו.
האמת אני כבר עייפתי מלחפש את עצמי
בתוך אמת של אחרים.

הרוח על פנייך מכה
את מרימה את ראשך
היא ממשיכה ומצליפה
בחדות ובכוח
לא מרפה
אך את את ראשך עדיין מרימה
מצמידה את הראש לשימשה
בחוץ סופה
טיפות של גשם נקוות על החלון
השמיים בוכים
איתך, נכון
ברקים ורעמים
בחוץ הם בכוח מכים
מאירים ומרעישים
מוצאים החוצה את הדברים
שאת רוצה לצעוק מבפנים
את מקור רועדת
עם עצמך מתכרבלת
עוצמת עיניים
מרשה לעצמך לשקוע קצת בינתיים

צייר בתלת מימד

צבעי עיפרון על בסיס מים

אולי אתה לא יודע
אבל באו גויים נחלתך.
בעיני ראיתי

אפשר שאשבע לך, אפשר
שאלך עימך יד ביד ואצביע:

פה

צילום שצלמתי בחורף.

הצילום מכיוון ראש צורים לכיוון נווה דניאל
בגוש עציון

ה',
כל כך רוצה להתקרב אליך,
כל כך רוצה להאמין.
גם כשקשה,
ולא תמיד מבינה
למה כך את עושה.
שאדע תמיד שהכל לטובתי.

שלא אשכח אותך אבא שלי,
שלעולם לא אתייאש.
ולא משנה כמה עמוק
בבור אני שקועה,
וכמה רחוק
ממני שוב בורחת.
אתה תמיד שם בשבילי,
תומך, אוהב,
ולעולם לא עוזב.

ה',
גם אם אני מרגישה בתחתית הבור,
גם אם לבד בעולם.
גם כשלאף אחד לא ממש אכפת ממני,
ולא ירגישו אם פתאום אעלם מהנוף.
אז...

שלא אשכח אותך אבא שלי,
שלעולם לא אתייאש...

תודה רבה ל@יהודי אמיתי! שהלחין בשבילי את השיר ושיפץ אותו :)

תאמרו לה.
תאמרו לה שיש אהבה.
שהיא לא רחוקה,
שהיא לא צריכה להתבייש בשום מחשבה.
שמקבלים אותה כמו שהיא,בעצמה.
שהיא לא שונה, גם לא מיוחדת.
רק תאמרו לה,
לפני שהיא מועדת.

ישוב צדדי בצפון הארץ
הבית לא זע ולא נע. לא סיפר לאף אחד את אשר ארע בו באותו ליל אימים.
השעון המעורר צלצל ובישר על השעה 7:00. היא קמה במהירות, מלבישה את בגדי ראש החודש שלה וקלעה לה במהירות צמה יפה. המסיבה תהיה מושלמת! בזאת היא בטוחה! אבא ואמא יבואו ויביטו בה כיצד היא רוקדת ומציגה ובסוף ההצגה כמו תמיד יגישו לה מתנה וינשקו אותה בלחי. לאחר עשר דקות התארגנות היא ירדה למטבח. אף אחד לא נכח שם. שיילי חיפשה בחדר הוריה, בסלון, בחדר האורחים. שום כלום.
היא ניגשה בשקט לכוון דלת הבית וניסתה לפתוח אותה אך זאת הייתה נעולה. חשש עמוק עלה בליבה "משהו קרה!!" אמא ואבא דיברו איתה שיכול להיות שיבוא יום שכזה וכנראה שהוא בא. מישהו התעסק בדלת והיא נלחצה. היא רצה במהירות לכיוון ארון המעילים שעמד בכניסה לבית והתחבאה בתוכו, חונקת שיעול כבד מן האבק שסרר שם.
"שיילי???" הקול היה לוחש, היא לא הצליחה לזהות מי הוא הדובר.
"שיילי זאת אביטל!!! את פה???" שיילי יצאה במהירות מין הארון וחיבקה את אחותה התאומה בחוזקה. הדמעות כבר פרצו מאליהן.
"מה יהיה עכשיו?"
"אני לא יודעת..."
שנתיים לפני.
"זו הצעה שאף אחד לא יסרב לה!"
"אז איך עד עכשיו לא קיבלת מענה מאף אחד?"
"חח אתה לא מבין כנראה! אבל אני יודע שאני פונה כרגע למקצוען!! אתה הראשון ששומע מההצעה שלי!"
"אני לא חושב..."
לפתע הקול נהפך אכזרי וקשה. לא מותיר מקום לפשרות. לא מותיר הרבה בררות.
אקדח ננעץ בין צלעותיו והוא הרגיש את המתכת הקרה צמאת הדם צורבת אותו. מישהו ביצעה באקדח בדיקה ממש לפני שניות ספורות, אין פלא שהוא עוד חם!
"אני אספור עד 5 ואתן לך כמה דקות חסד, לפחות תחשוב איזה צוואה תביא לכלב שלך ומצידי תכתוב אותה שהגוף שלך כבר יהיה בקבר... מואאאהההה" קולו האכזרי של סטול הרעיד את היער כולו. מצמרות העצים ועד הרמסים והשפנים הקטנים.
"אני מבין שאין הרבה ברירות אז..."
לפתע האקדח חזר לנרתיקו של סטול והוא חייך חיוך שחשף את מספר השניים שחסרו לו. הם לחצו ידיים ופתק הפריד בין כפותיהם.
הוא חזר הביתה והרגיש כי הוא מציג בסרט אימה. פניו שטופות מזיעה ובעינו היה פנס כחול. דם זרזף מרקתו השמאלית ופניו היו נטולות צבע לחלוטין. אשתו כנראה וטרם חזרתה מין העבודה. איזה נס יש לו. הוא נכנס לאמבטיה ושטף את פניו. מנסה להשוות לעצמו מראה רגיל לחלוטין.
לאחר מיכן הוא בא לצאת מין האמבטיה אך הדלת הייתה נעולה. 'קליק' של אקדח נשמע ולאחריו צעדים חרשים על קצות הצבעות
'לא! זה לא קורה!! לא!!!!'
כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק הביטה בה בעייני הדבש שלה ועיניה אמרו הכול.

וּפִתאוֹם אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים:
הַכֹּל שְׁקָרִים, גַּם הָאֲמִתּוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת
זֶה בָּא אֵלַי בַּחֹשֶׁךְ
בַּלֵּילוֹת
וְאָז נֶעֱלָמִים כָּל הַחֲלוֹמוֹת.
עַל הַמָּתוֹק וְהַיָּפֶה, עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁבֵּין הַשְּׁנִיִּים
אָז בָּאִים חֲלוֹמוֹת הַזְּוָעָה כְּמוֹ זֶה סֶרֶט אֵימָה.
אֲנִי קְרוּעַת־עֵינַיִם.


תַּגִּיד לִי שֶׁהָאֱמֶת לֹא הָלְכָה לָאִבּוּד
תַּרְגִּיעַ
לֹא הֶחֱלַפְנוּ סֵפֶר, רַק הֶעֱבַרְנוּ עַמּוּד
מֻתָּר לְחַפֵּשׂ בְּלִי לִנְשֹׁךְ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
תַּגִּיד: מֻתָּר שֶׁיִּהְיֶה בְּךָ גַּם שֶׁקֶר, בֵּינְתַיִם

איור במחשב באמצעות תוכנות אילוסטרייטור ופוטושופ

דקירות של קור
בראשי המורכן מפני אימת ממטרים.
צועדת בעיוורון, חונקת את צווארי
בצעיף של אבדון.
מרימה עיניים, חוקרת קרעי עננים
בורחת:
כי הוא לא שם.
ממשיכה ללכת בעוז מופגן.

ריחות של פרחים
באפי המשתרבב בתקווה.
מישירה את מבטי, אל אופק הנפרש
בכף ידי.
מתעלמת מקרני חסד שנשלחו לחממני,
שוכחת:
הוא שם.
ממשיכה לכבוש שדות עולם ברגליי.

טעמים של זיעה
בלשוני המלחלחת באוויר אחר טיפת מים.
קורסת על פיסת מדבר, כובשת את צמאוני
באדמה מלוחה.
שולחת את עיניי לתעות בשמים הבוהקים,
זונחת:
את התקווה שהוא שם.
ממשיכה לשקוע בתוך החול שהטבעתי בזיעתי.

קולות של רוח
חרישית באוזניי שאינן מורגלות.
עוצרת לרגע, אוצרת את הרגע
שקסמו מתחיל להתגלות.
מתנתקת לאיטי מכל מה שאחזתי,
צונחת:
כי הוא שם.
מרפה, מתרפה, מתרפאה,
משליכה עצמי על הקרקע לרגליך.

נוכחת:
אתה כאן.

חמסין שורק חזק מכדי
שיחשב הראש הגיוניו בצלילות
חשקה נפשי לצלול
מעיין קפוא חדות חודרת
עד לשד העצמות
עד אהבות יפיחו בי רוח וחיים
עד מתי תאכל אש תמיד
במה שהזמן גמר
עֶד כבשן שפיותי להותיר נשיקות
בבשר מלובן מטרף תהומות
מחולל הזיות מקרב קיצין
מבקש לא לקפוץ למסקנות
(סכנה. מים עמוקים. (מתוקים, מתוקים,,))
סבלנות היא מידה שצריך לכוון
(מדרש שיר השירים רבה א, יט':
נמשלו דברי תורה במים.
מה מים מסוף העולם ועד סופו,
כך תורה מסוף העולם ועד סופו
מה מים חיים לעולם,
כך תורה חיים לעולם
מה מים מן השמים,
כך התורה מן השמים
ומה המים מטהרים הגוף,
כך תורה מטהרת הגוף
מה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים,
כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד שנעשה כנחל נובע
ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים

פַּעַם
נִגּוּן הַשָּׁעוֹן הִרְעִיף עָלֵינוּ
עוֹלָמוֹת שֶׁל חֶסֶד
הַיּוֹם
שְׁנֵינוּ זְרוּקִים בָּעוֹלָמוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם
(חֲלָלִים פְּנוּיִים מִמָּקוֹם)
מְבַכִּים עִם הַחוֹלוֹת הַיְּבֵשִׁים
גַּלִּים שֶׁלֹּא נָגְעוּ בָּנוּ