יצירות אחרונות בפסיפס

צבעי אקריליק על קנבס

לוּ יָדַעְתִּי סוֹדוֹ שֶׁל הַקַּיִץ
הָיִיתִי יוֹצֵא לָרְחוֹב הַסּוֹאֵן
לִנְשֹׁם אֶת אֵדֵי הַמַּיִם
לוּ יָדַעְתִּי אוֹצְרוֹתָיו
הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת הַצְּהֻבִּים
מִתְעַנֵּג עַל הַיֹּבֶשׁ
(בְּקַיִץ זֶה, כְּאֶשְׁתָּקַּד
שְׂדוֹת יַלְדוּתִי נֶחְרָכִים בָּאֵשׁ)
לוּ יָדַעְתִּי
הָיִיתִי פּוֹצֵחַ בְּרִקּוּד
עַל שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם
בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז.

בעת ובעונה / נזרעה הברכה
בה נגוזה לה כסתיו / חדוה עלומה
ונפלאת היא ממנו / בתוך חרפת הכבלים
אשר נקפו הן עליה / במצולת הגשמים
בעת ובעונה / פרץ האביב חסמים
עת קורת רוחינו / עלתה למרומים
ובליבנו מרחבים / לחירות מצפים
אשר נוקפת כרעם / במייצרי עולמים
בעת ובעונה / הקיץ המורא
כשבפרץ עלתה לה / ליבת האדמה
על כאב לב בנים / נמצא אב מנחמה
אשר נקף מצפונה / ליבה וחיטא

רוחות חזקות נשבו בחוץ.
חורף קר היה זה, חורף קר ויבש.
עלי העצים התעופפו להם הרחק, מטריות שבורות הוטסו על המדרכות. הרוח השתוללה בממלכת החורף, והשמיים היו צבועים בתכלת קרה, בוהקת, בלי ענן אחד לרפואה.
כל בר דעת שיכול היה לעשות זאת – נשאר בבית, הרחק מהרוח השורקת, יבשה וחודרת לעצמות.
אבל היא, שמעולם לא נכנסה תחת ההגדרה "בר דעת", קמה ויצאה החוצה.
אל הרוח המשתוללת, העצים הנאנקים, והאוויר

(כבר נאמר
כששמיים ילבשו קדרות
שק תשימו כסותכם)

**

ירדה טיפה.
דוחקת בחברתה, כחתן בכלה.

לא ירדה האש.
הטיפות השקו את הפירות,
אחד אחרי השני,
מנסות, אולי הפעם.
אולי עכשיו יגלה הטעם.

ולילה שלם אחר הגשם
התפזרו עננים ונגלתה רקיע
בטהרתה. יש אומרים

הולכת אל הלא־נודע,
בשביל חיי פוסעת על בלימה,
סערת רגשות מאיימת להטביע,
נכנסת לתוך סרט מזוויע.
ובעולם שמוצף בכאב,
יושב ענוג ילד קטן וטוב,
מול מלך זקן וכסיל,
שרק מקטין ומאיים להפיל,
בתוך ליבי.

כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק

הזיעה מעוורת את עיניי, אך אני ממשיכה להישירן אל הפלסטיק השחור האוטם את העיניים שמולי, שתראה, שתתחרט. לצדי מייבבת אחותי בדמעות שאני ייבשתי מזמן, ובמרחק ממנה עומדת אמא ומניפה ידיים בהרצאה אילמת לאוזניי העייפות.
עפעפיי מייחלים להסתגר בהגנת חדרי, אך המדים הכהים שמקיפים כל פינה ביישוב לא מאפשרים לי לשכוח, לא מאפשרים לברוח, ודגל ישראל הזעיר שעליהם לועג לתשוקתי.
אמא שומטת ידיה לבסוף, ואבא מורה לנו

בְּדוֹק אוֹתָהּ הֵיטֵב,
עַד שְׁלֵמוּת- עַד תֹּם.
הַעֲבֵר סַכִּין בַּעֲדִינוּת עַל הַלָּשׁוֹן-
לִרְאוֹת שֶׁאֵין פְּגִימָה
חַס וְשָׁלוֹם.
שֶׁהָרִי אָמְרוּ: קַשֵּׁט עַצְמְךָ
וְאַחַר כָּךְ אֲחֵרִים.

הלב שלי מיוחד כמו עונות השנה
לפעמים הוא חורפי, ערפילי, מדוכא
מנסים לתת לו קצת אור, אך איננו קונה
הוא ממטיר עלי גשמים לא תמיד של ברכה
ולא משתיק הוא שום קול, משמיע גם דממה.
ולפעמים הוא קיצי , וחמים ויבש
לא נשלט על הרגש ולא מתייחס
מידי פעם מתפרץ לו איזה גל שמחה
אבל באופן כללי הוא במגמת דעיכה
לפעמים הוא כמו אביב של פריחות
עם מלא אהבות חדשות , ישנות
הוא נותן מקום

צויר בצבעי מים

ציור בצבעי מים

אֱלֹהִים! אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם,
אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי עֲמָקִים.
אֱלֹהֵי קֶדֶם, אֱלֹהֶיךָ,
אַל אֱלֹהִים- אֱלוֹקִים.
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה,
וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ- וַדַּאי.
אַךְ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לַכֹּל-
מִי יִתֶּנְךָ אֱלֹהַי?


אֲנִי הֲרֵינִי עֶבֶד
עֶבֶד עוֹבֵד אֲדָמָה
עֶבֶד עֲבָדִים הָיִיתִי
עֶבֶד פַּרְעֹה וְאָמָה

עֶבֶד

וְרִידִים שֶל אוֹר
נִמְתָחִים עַל שְמֵי רָקִיעַ
מְאִירִים אֵת הָעֵצִים הָרוֹעֲדִים
רְגָעִים נִגְלוֹת אֵלַי פָּנַיִךְ
מַרְהִיבוֹת בְּאוֹר לָבָן בּוֹהֵק
שְעָרֵךְ מַצְלִיף לִי עַל הַפָּנִים
(מַשְאִיר סִימָן שֶל גַּעֲגוּעַ)
יַחַד עִם הַגֶּשֶם הַכָּבֵד.

פִּתְאֹם הַכֹּל גּוֹלֶה
נָהָר שֶׁהוּא הַכְּתָמִים עַצְמָם
עוֹלָם שֶׁלְּךָ כְּמוֹ יֶלֶד טְרוּף דַּעַת
צוֹלֵל בַּמַּגְלֵשָׁה
וְנַחְנוּ מָה

(ניסן ה'תשע"ט, פולין)

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.

יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?

וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק

בין החורף לקיץ
מתחבא לו הסתיו
מין שינוי מערכת
שמבלבל הכל

מתחלף מהר בחורף
משאיר טיפות חולי
ובורח

היינו ילדים, בני שבע או אולי שמונה כשהתחלתי לאסוף מילים.
זה היה בעיקר בזכותו. לכל הילדים היה אוסף של משהו. אחד אסף בולים ואחת מדבקות, אחד טלכרארדים
(שנכחדו כבר מאז ועכשיו זה אוסף נדיר) ואפילו הייתה אחת עם אוסף נמלים. ואני, שהרגשתי תמיד בחוץ, רציתי
גם לאסוף משהו. אז הוא אמר לי, את צריכה לאסוף משהו שכיף לך לאסוף, כי את צריכה כל יום לקחת אותו
ולשים אותו במגירה, וגם שבסוף תסתכלי ותגידי

ואז את אומרת לי, בוא ונצא
נרוץ בשדות עטופי ירח
יחדיו נדבק, אם רק תרצה
אני נופל אל חיקך, והריח
ממלא.

אין שרים את שיר בלב כבד
את נוזפת, ואני, שותק
הן השיר הוא דבר האבד
ומהכבדות, מוצא עצמי שוטט
ממלל.

בוא, בוא כבר,
א־ל אבוד לך, בתוהו
חלף, עבר,
צעד לשם, זה הוא
זאת הדרך, זה השביל, זהו הצעד
גם בנפילה לתהום תגיע ליעד.

ריחך באפי לי מזכיר
אדמה רטובה בשנות נעורים
בקרבתך יש לומר האוויר
צלול הוא וקר וחמים
אוי לי כי אין מחסה
מפני גשם צולף ומצליף
רק אמור לי במה אתכסה
לא הותרת אפילו צעיף
עורך זהבהב וזורח
מעיניך נשקפת חמה
הכפור מפניך בורח
וזו עדותה של עלמה
נפלה סוכתי ואיה
אחבא מפני שמש יוקדת
עזרני, השחר עולה
איכה, עודני בודדת

אֶתְמוֹל מִחְזַרְתִּי כַּמָּה רְגָשׁוֹת.
הוֹצֵאתִי אוֹתָם הַחוּצָה,
נִקִּיתִי, יִבַּשְׁתִּי
תָּפַרְתִּי קֶרַע קָטָן
וְהִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בָּהֶם שׁוּב.
מָה אֲנִי אַגִּיד לָכֶם,
טוֹבִים כְּמוֹ חֲדָשִׁים.
צילום תמונה: אוריאל בן יצחק

מרוב המולה לא שמענו את רחש ליבנו
שצועק
למה לנו להתאמץ להישאר,
בחוץ כל כך יבש בפנים בוערת אש.

חלומות של זכוכיות
מתנפצות על פנינו.
תגיד לי באמת
מה יכול לקרות כאן בנינו.

חלליות עפות מעלינו.
אולי נתפוס אחת
ונעוף מעל ערפל חיינו,
חופשיים.

מרוב עצמינו
לא ראינו אותנו הולכים למקום אחר.
הרי כאן הכי נוח לוותר.
תבטיח לי

הרוח על פנייך מכה
את מרימה את ראשך
היא ממשיכה ומצליפה
בחדות ובכוח
לא מרפה
אך את את ראשך עדיין מרימה
מצמידה את הראש לשימשה
בחוץ סופה
טיפות של גשם נקוות על החלון
השמיים בוכים
איתך, נכון
ברקים ורעמים
בחוץ הם בכוח מכים
מאירים ומרעישים
מוצאים החוצה את הדברים
שאת רוצה לצעוק מבפנים
את מקור רועדת
עם עצמך מתכרבלת
עוצמת עיניים
מרשה

צייר בתלת מימד

צבעי עיפרון על בסיס מים

אולי אתה לא יודע
אבל באו גויים נחלתך.
בעיני ראיתי

אפשר שאשבע לך, אפשר
שאלך עימך יד ביד ואצביע:

פה

צילום שצלמתי בחורף.

הצילום מכיוון ראש צורים לכיוון נווה דניאל
בגוש עציון

ה',
כל כך רוצה להתקרב אליך,
כל כך רוצה להאמין.
גם כשקשה,
ולא תמיד מבינה
למה כך את עושה.
שאדע תמיד שהכל לטובתי.

שלא אשכח אותך אבא שלי,
שלעולם לא אתייאש.
ולא משנה כמה עמוק
בבור אני שקועה,
וכמה רחוק
ממני שוב בורחת.
אתה תמיד שם בשבילי,
תומך, אוהב,
ולעולם לא עוזב.

ה',
גם אם אני מרגישה בתחתית הבור,
גם אם

תאמרו לה.
תאמרו לה שיש אהבה.
שהיא לא רחוקה,
שהיא לא צריכה להתבייש בשום מחשבה.
שמקבלים אותה כמו שהיא,בעצמה.
שהיא לא שונה, גם לא מיוחדת.
רק תאמרו לה,
לפני שהיא מועדת.

ישוב צדדי בצפון הארץ
הבית לא זע ולא נע. לא סיפר לאף אחד את אשר ארע בו באותו ליל אימים.
השעון המעורר צלצל ובישר על השעה 7:00. היא קמה במהירות, מלבישה את בגדי ראש החודש שלה וקלעה לה במהירות צמה יפה. המסיבה תהיה מושלמת! בזאת היא בטוחה! אבא ואמא יבואו ויביטו בה כיצד היא רוקדת ומציגה ובסוף ההצגה כמו תמיד יגישו לה מתנה וינשקו אותה בלחי. לאחר עשר דקות התארגנות היא ירדה למטבח. אף אחד לא נכח

וּפִתאוֹם אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים:
הַכֹּל שְׁקָרִים, גַּם הָאֲמִתּוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת
זֶה בָּא אֵלַי בַּחֹשֶׁךְ
בַּלֵּילוֹת
וְאָז נֶעֱלָמִים כָּל הַחֲלוֹמוֹת.
עַל הַמָּתוֹק וְהַיָּפֶה, עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁבֵּין הַשְּׁנִיִּים
אָז בָּאִים חֲלוֹמוֹת הַזְּוָעָה כְּמוֹ זֶה סֶרֶט אֵימָה.
אֲנִי קְרוּעַת־עֵינַיִם.


תַּגִּיד לִי שֶׁהָאֱמֶת לֹא הָלְכָה לָאִבּוּד

איור במחשב באמצעות תוכנות אילוסטרייטור ופוטושופ

דקירות של קור
בראשי המורכן מפני אימת ממטרים.
צועדת בעיוורון, חונקת את צווארי
בצעיף של אבדון.
מרימה עיניים, חוקרת קרעי עננים
בורחת:
כי הוא לא שם.
ממשיכה ללכת בעוז מופגן.

ריחות של פרחים
באפי המשתרבב בתקווה.
מישירה את מבטי, אל אופק הנפרש
בכף ידי.
מתעלמת מקרני חסד שנשלחו לחממני,
שוכחת:
הוא שם.
ממשיכה לכבוש שדות עולם ברגליי.

חמסין שורק חזק מכדי
שיחשב הראש הגיוניו בצלילות
חשקה נפשי לצלול
מעיין קפוא חדות חודרת
עד לשד העצמות
עד אהבות יפיחו בי רוח וחיים
עד מתי תאכל אש תמיד
במה שהזמן גמר
עֶד כבשן שפיותי להותיר נשיקות
בבשר מלובן מטרף תהומות
מחולל הזיות מקרב קיצין
מבקש לא לקפוץ למסקנות
(סכנה. מים עמוקים. (מתוקים, מתוקים,,))
סבלנות היא מידה שצריך לכוון
(מדרש שיר השירים

פַּעַם
נִגּוּן הַשָּׁעוֹן הִרְעִיף עָלֵינוּ
עוֹלָמוֹת שֶׁל חֶסֶד
הַיּוֹם
שְׁנֵינוּ זְרוּקִים בָּעוֹלָמוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם
(חֲלָלִים פְּנוּיִים מִמָּקוֹם)
מְבַכִּים עִם הַחוֹלוֹת הַיְּבֵשִׁים
גַּלִּים שֶׁלֹּא נָגְעוּ בָּנוּ