יצירות אחרונות בפסיפס

שוב הקיץ מגיע
והכל מיטלטל.
שוב בועט בהכל
משהו בבטן מתפרץ.
הרצון הזה לצאת
לצאת מהכל,
פשוט ללכת,
וכמה שיותר רחוק.
שוב הקיץ מגיע
ואני רוצה לפרוץ
אולי לבקוע.

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.."

כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.
חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.
"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."
"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.
מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות,

פוקחת עיניים בבהלה. מה זה הבלאגן הזה, מה זה כל הרעשים האלו? יוצאת בצעדים מהירים לסלון. לא מאמינה שהם עדיין מתנחלים לי פה. כל הכורסאות, הפופים, הספות.. הכל מלא. סליחה, אני רועמת בקולי, תצאו מפה מיד! הלא אמרתי לכם. לכל אחד ואחד פה אמרתי. לכו מפה, זה לא המקום שלכם. כמו שאני איני יושבת לכם באמצע הסלון ומתרווחת על הספה. אף אחד לא הזמין אתכם, אמרתי לכם אלף פעמים ללכת. מה זה חוסר הנימוס הזה? אני צועקת. הם

פרח מוגן
רק כשהוא חסר
רק כשהוא
בסכנה.

אבל אם כמוהו הרבה
והוא לא בסכנת הכחדה
מי בכלל יראה אותו
מי יגיד לו שלום
מי יגיד לו תודה

מי ישמור עליו שלא ייקטף
שלא יאסף
מי ידאג לו
שיוגן

למישהו אכפת בכלל
ממליוני הפרחים
שעדיין בפנים
הגן?

דף רגיל ועיפרון רגיל

הים גועש בקרבי
האש מלחכת בעצמותי
והיא לא תשרוף אותי.
אני לוחם אמת!
אני צורח בשתיקה
השקר לא יגמור אותי.
חייתי שנים בשתיקה
לוחש לצעוק
שאגתי עצורה בקירבי.
עברתי נסיונות
לחמתי בחשכה
ואש תמיד יוקדת בי.
לא אוותר
לא אכנע לעולם
שואג אני למוחי.
מרחף במחשבותי
הגיגי לי היו לזרה
מתכון לשליטה בי.
רואה תאמת
מתמקד בתקווה
במלאך התשוקה
שכוספת

בְּחֶזְיוֹנִי פֶּתַח גֵּיהִנּוֹם
וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זְבָחִים
נְטוּלֵי רָצוֹן. לְכַפֵּר
[דַּיָּן]
זְהִירוּת פֹּה נִטְמָנִים יְלָדִים
נָא לָבוֹא בִּלְבוּשׁ הוֹלֵם
זִכָּרוֹן לְכֻלָּם הֵם יִהְיוּ
[אֱמֶת]

(יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשעט)

היא ישבה שם
ילדה קטנה
ישבה והמתינה
לאבא.
ישבה על החומה
כשהגיעה השיחה.
זה היה אמא.
בוכה בדומיה.
איפה אבא?
אבא? אלוקים לקחו אליו.
שלח אותו למעלה
לאחר יריה מפלחת מרוצח ארור.
היא ישבה שם.
ילדה קטנה
על כיסא האבלים
נמוך וכואב
ישבה ולא הבינה
ישבה ולא קלטה.
שבמקום המתנה עם הברכה
שתכננה להביא לו
לאחר שיחזור מהמלחמה
היא תלך

מה אני מחפש
לסחוט מעצמי אל המסך?
מה כבר ישתקף ממני
בעולם הזה,
הקטן והלבן?
לילה אחרי לילה
מחכה שיבואו השורות
ויסדרו אותי איתן.
אך אין כאב תהילה
ולא רגע טלטלה
רק ריקנות.
לא חרוזים,
כי כלום לא מתחבר.
ולא משקל.
כי אין מה לשקול,
ומה אפשר כבר להחליט?
ואין מה לעשות
כדי להיות
משמעותי
ולא עומק,
רק מסך, דק ומואר.

אֶת הַתּוֹרָה אָסַפְתִּי אֶל בֵּיתִי,
לְכַסּוֹת בִּכְרַכֶּיהָ קִיר שָׁלֵם
עַל־יַד הַפְּסַנְתֵּר הַמְאֻבָּק בַּסָּלוֹן.
טֶרֶם לְקַחְתִּיהָ מִשָּׁם.

בוא נצא אל הפרדס
אני מוכן להפגע.
אחרי כל הלימונים,
מה כבר יעשה לי
פרדס הדעת
טוב ורע.
כי הלב צועק רחמנות!
ורחמנא אמר "מות יומתו"
בהדי כבשי דרחמנא למה לך?
בהדי כבשני דרחמנא למה לו?!

הייתי רוצה שלשנייה הכל יתבהר
לא רוצה הרבה יותר
כי אם הייתי יכול לקבל שנייה בהירה
הייתי מגלה את הדרך הברורה
כשאני אומר את המילה האחרונה
אני אף פעם לא יודע אם זאת המילה הנכונה
שוכב במיטה כל הלילה לבדי
לבד חוץ ממך לצידי
אבל אם אתה אותי אוהב
למה בברור אתה לא מראה
קח את גופי קח את גופי
כי כל מה שאני רוצה
וכל מה שאני צריך
למצוא אותך
למצוא אותך...

לקפה שלי יש צבע קצת חום. אבל לא בדיוק חום. יש לו צבע בז' קאמל קצת בהיר.
אבל הצבע האמיתי שלו הוא צבע קפה. ככה. בלי ערבובים, צבע קפה וזהו. כי יש זמנים ומקומות ואנשים שצריכים לקבל שם משל עצמם, שלא יוכלו להיות רק מרשם או מתכון של זכרונות אחרים שמרווחים בנחת בנבכי השפה והעגה עם שמות מקוריים ששייכים רק להם, שמגדירים אותם באמת. כמו מספרים ראשוניים, כמו אופי של ילדים.
ולקפה שלי יש טעם קצת מר, אבל

רק רציתי להגיד לכם שאני מסתכל פה בפוסטים ובתגובות ואני באמת רואה אנשים שתומכים אחד בשני, ומפרגנים וגם מעלים ביקורות. אני רוצה להגיד שגם אני בתור חבר בפורום, אוהב לקבל (ולהביא) את כל הפרגונים האלה והאהבה הזאת ושזה באמת בונה ומחזק.
פורים שמח, ממקלף האגוזיםם.

אני מתגעגע אלייך
ממש

הולך לישון בלילה במחשבות עלייך
וקם בבוקר כשאת בראשי
את תופסת לי את הראש בסדר בוקר,
בחברותא בצהריים
ובגמרא בערב

אני מתגעגע אלייך
ממש

איך אפשר בכלל להתגעגע אלייך
כשאני לא מכיר אותך?
רק מרגיש את החוסר
את הרצון לשלמות. עכשיו אני חצוי
אני אפילו לא יודע מי את
אולי כן?
הרי אני מכיר את עצמי
ואת

תתארו לכם עולם
טוב ומושלם
בו שלום ואהבה
אחדות ואחווה
יד ביד מהלכים
היינו כחולמים
שחור ולבן
גוונים רבים
דעות מנוגדות
אנשים שונים
וכי זו אשליה לקוות
לקבלה
להכלה
השלמה עם השקפות?!
אך
קרע עמוק פושה במחנה
שורף גשרים
משפחות נקרעות
בתים נהרסים
והלב בוכה
מנסה לנחם
משיח כי
יום חדש יפציע
עולם מתוקן

שכבה דקה ואדומה בתוך כוס זכוכית,
זה מה שאני.

שכבה דקה ואדומה
אין לה כלום בפני עצמה

רק כמיהה.

שיפלו, שיפלו עליי המים
ימלאו החלל שבכוס הגבוהה
שיהיה מיץ שהוא אנחנו
שלא אהיה כל כך ריקה

אז בקבוק של מים צלולים,
הלוואי ותִּמָּזֵג,
נִתְמַזֵּג

נתערבב בכפית של אהבה
וננוח. בשתיקה

שוב לילה.
אתה מתהלך כשטוף־ירח
או כאדם הפוזל אל האור
ואתה עייף. עייף כמו אחרי שנים
של גלות איומה. ואתה
עייף כמו אחרי שנים של דלות
איומה אתה צורח מתוך ערות.

שוב לילה. אתה מביט בו מהחלון
ורואה חושך. ורואה כוכבים
שמקרוב הם שמשות גדולות, ומרחוק
הם נקודות שעל אחת מהן
אולי צוחק נסיך,
ובשבילך הם עולמות אחרים מאיימים

שוב לילה, הנשמה

תמיד כשאני רוצה לנגב את הדמעות
המשקפיים באמצע מפריעות
אני רוצה באמת לגעת, לחוות
להרגיש פיזית את הרגשות
המשקפיים מתמלאים אדים
זה כנראה מההפרש בין הקרים לחמים
קשה לראות את החוץ
להבדיל בין מה נכון למה נחוץ
אני מתנגש בדברים ומפיל אותם
לא מבין לאן ללכת בעולם, רצון להשאיר חותם
השקרים והאמת מסביב
לא מצליח לפענח את הנכון, זה מכאיב
לא יודע מהי הדרך
מה האמת

צלחת קרמיקה, צביעה באקריליק עם קצת גואש, כתיבה וציור באקריליק

שוב הקיץ
ואיתו הבקשה לדרור.
מרגיש קצת חנוק,
כאילו יש מרחבים
שאיני פוסע בהם.
מין ציור ענוג
פוסע עם גיטרה על הגב
שמים.

כמו דיסק, הייאוש צרב עצמו עלי.
עכשיו אני יכול לשכפל לך.
אחד, שניים, כמה עותקים
אתה רוצה?

אקריליק על נייר עבה

שקעה החמה, הלילה שחור
דודי שלח ידו מן החור
אני ישנה ובליבי אור
בפתח הדלת ניצבת לשמור
חמק, עבר, נפשי יצאה
איה אמצך ואני עייפה
רסיסי הליל ננערו מעליי
נעורתי לבקש אחריך, אפרוץ מנעוליי
בשדה שעורים, אלומות שיבולים
ממעל רקיע זרוע כוכבים
רצה יחפה בין החוחים
פצעוני דודה מדדה, חולת אהבה
סיפרו לי עלייך דודי מדלג על הרים
משגיח מן חלונות, מציץ מן חרכים
עומד,

ומכל המקום בעולם הקרוב
מעבר להר משתפל
מצוי לו מקום ועומד לי שם
חבוי כך בתוך ערפל
מימין או משמאל ואין נפש חיה
שממה היא ושמיה ברזל
אין מקום אמיתי כארץ גזירה
חניטות וצוקים שם מול אל
שם אשב לי בנחת ללא דאגה
לא אדע מהומה לחבל
לשם הורוני וכאן מושבי
בשבתי בתוך עזאזל.
הובלתי אי אנה כגזירת הגורל
כי חלקי לא לאלוהים
ופה ולשם עוד ממשיך מתגלגל
כחצי הר

"וְלֶחֶם לְבַב-
אֱנוֹשׁ יִסְעָד"
(תהילים קד טו)
שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאש אִשְׁתִּי וְעַל
רֹאשׁ בִּתִּי.
כַּמָּה בָּנַאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנדְ,
וּבְכָל זֹאת, שָׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם
שֶׁל חַיַּי.
(חיטה/רוני סומק)
אין לי אישה ולא ילדה
שארקד אותם בנפת שדות
אל סולת דקה
למנוחה
לא מלילות למולל במילותי
ולדוש בעקבי
כדבר שבשגרה

כואב לי עכשיו,
ואני חושב עמוק,
כי עוד מעט אפסיק לחשוב.
ומה מרגיש לי עכשיו ברגע הזה?
לא יודע להסביר לכם,
מן כאב עוטף כזה.

ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים,
זה כאב מסוג אחר,
כאב של לוחמים.

אני כואב את החיים שהיו לי,
ועוד רגע אינם.
כואב את ילדיי שלי,
שלא יהיו מעולם.
כואב את מבטה של אמא,
שתבין שזו מציאות.
כואב את

ומי ישיר "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון"
מלאך עליון כעת
זהו אתה
עטוף וכרוך בטלית
בדגל
מדינת היהודים.
וילדך ימלמלו סביב שולחן השבת
צאתכם לשלום
ויעשו קרע
ואשה
קוברת בעל נעוריה.
במותך נתת
לעולם
את האהבה.
שלום כבר לא יהיה.
אחרי שאתה אינך
מה יועיל עלה קמל של זית
ויונה הרוגה.
האהבה, בליבנו היא.
למלאכי העליון הקטופים.
החזיקו

ואולי תפילה שלי
משענת קנה רצוץ.
כמו יתום טרי עלי אמו
עטוף זרועות אהבה רועדות

כמו משחק בפרחים
אני נקרע
אוהב
לא אוהב
רוצה
לא רוצה..
ואכזבה.
כמו משחק בפרחים
של נשמה,
יודע את הסוף
בראש.
אוהב,
לא רוצה,
אני נשבע.
אבל כנראה
שממש כמו הפרחים
סוף כל סוף,
הסוף לא סוף,
ועכשיו לא אומר
שום דבר על מחר.
ספויילר:
מחר זה אולי
לא ממש היום.
אבל כבר עכשיו
אני מרגיש
בנוח
פתאום.

הוי כמה שאת אוהבת אותו
ילדה אני ורכה בשנים, המתיני מעט ומשובת הנעורים תחלוף
שבי והסכיתי בתי,
אולי עוד אצליח להחדיר במוחך האטום,
מה נזק את גורמת לליבך העקום
ובכן השמיעני ואשמעך
פניו השעירות והמחוספסות, עיניו הירוקות אש,
ואילו פנייך
ואילו פני
פנייך מים ועינייך אדמה רכה
זה העניין?
האמנם חשבת שבזאת תמו עילותיי שבחיקי?
מודה אני כי לא חשבתי
ובכן,

אנחנו דור ה־y
אף שיר הוא לא רועש מדי
אף צבע לא בוהק מדי
אין דם שאדום מדי
ושום סרט לא כחול מדי
הכול בחצי קלאץ'
שום דבר לא מספיק
לא באמת מרגישים
רק כאילו, רשימו, של החיים האמיתיים
ננסה לשרוט את המוח
ננסה שוב ושוב בכוח
אולי נמצא מה אנחנו מחפשים
אולי נרגיש חיים אמיתיים
אנחנו דור ה־y
קשב וריכוז זה אצלנו הוואי
ליפול מהקצה זה תמיד כדאי
לחיים

על הקיר ברחוב מנורה מישהו כתב באותיות גדולות ומעוצבות "Rise, and rise again. Until lambs become lions"
ומישהו אחר הוסיף למטה, בכתב קטן ורגיל "How can lambs become lions?"
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את המיני דו-שיח הזה אני קצת מגחך לעצמי וקצת כואב בפנים. כי יש בי חלק שאוהב ומתחבר לציניות הזו, שלא מוכנה להכיל קלישאות. אבל חלק אחר בי בוכה על הקסם שנעלם עם המודרניזם. אנחנו לא יכולים

ל_____ היקר.
תודה לך על כל התגובות והביקורות הבונות.
תודה על כל העזרה והפרגון.
תודה על זה שאתה מי שאתה, מפרגן כזה וחבר של כולם.
רק רציתי שתדע שבזכותך אני מי שאני עכשיו.
תודה שאתה מעודד אותי להמשיך ליצור.
ובקיצור, תודה על הכל.
ממני, אתה יודע מי.
נ.ב. אתה זוכר את האתגר, כן?

אני יודעת שזה לא חוקי לשלוח תמונה במקום אוכל ובטח כשאת תקועה באולפנה, אבל היי, לפחות מישהו חשב עלייך

בעזה"י
"והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה [=פורים] היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון [...]" (הרב זצ"ל, עולת ראיה עמ' תמ')
I.
צְרִיבוֹת שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ
נְפָשׁוֹת מְאֻחָדוֹת בְּשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין
לַחְצֹב בָּהֶן תְּהוֹמוֹת
(מַיִם אֵין בָּהֶם, אֲבָל --).

II.
כַּמָּה הָיִינוּ מִתְחַנְּנִים לְהִשָּׁכַח.
בְּכָל

אווירה
נוגעת
עוטפת
מערפלת
מרצדת בין חושך לאור
בין נראה לבלתי נראה
בין מורגש ללא מורגש
לפעמים אווירה מורגשת,
יותר מהדבר הכי סמיך שיש
לפעמים היא חומקת,
כמו אוויר כמו מים כמו אש
אבל תמיד היא נמצאת שם
לוטה בערפל
דוחפת אותנו
לפעמים לטובה
לפעמים לרעה
והיא כמו כל הכלים
ואנחנו רק צריכים
לדעת לנצל אותה
להשתמש בה

כָּל יוֹם מְשַׁמֵּר זִכְרוֹנוֹת
מֵאֶתְמוֹל לֹא עָצַרְנוּ לִבְדֹּק
אֶת יְכֹלֶת הַנְּשִׂיאָה
וְהַיּוֹם אֵי שָׁם
מִישֶׁהוּ צוֹפֶה בָּנוּ
הוּא יוֹדֵעַ כִּי לַמְרוֹת הַכֹּל
אֶפְשָׁר שֶׁנָּנוּעַ
מֵעֵבֶר לְכָל אֹפֶק הַנִּרְאֶה לָעַיִן
מְחָטָיו שֶׁל אֹרֶן פּוֹרְטוֹת
מַנְגִּינָה נִפְלָאָה לִמְאוֹד
וּכְדַאי לְהַאֲזִין
בֵּין חַדְרֵי לִבְּכֶם.
עֲנָפִים דַּקִּים

כמו פעם בעבר
אני שוב יושב לכתוב
כל פעם שנזכר
איך היה עושה לי טוב
אך כרגיל לאחרונה
שוב חסום, שתיקה רועמת
מקשיב לנפש ההומה
אין חדש היא מתנצלת
כלומר? אני שואל
את בטוחה שלא טעית?
היו זמנים תודה לאל
סיפרת לי כל מה שראית
לגמרי בטוחה
אין לי כל צל של ספק
נוח לי ככה
אין לי כל צורך לספק
סודותיי הכמוסים
אתה מודע אליהם כבר
תמשיך להגשימם
בינתיים

אקריליק על קנווס

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.
כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....

שחורה ונאוה אני.
שחורה ונאוה,
ולא אתפלל לפניך עוד
על רוח חדש ועל לב טהור שתברא

ובזוך רון שחר, לא אפתח
את הלב לך, דודי.
כי אפתח ורוח פרצים תשאני אל חיק כנפיה
כאל סופת הוריקן משתוללת,
אכסטזה נכזבת,
עד אפול מתבוסס בדמי, (אלוהי),
עד אפול. לבדי.
לבדי.

שחורה ונאוה.
אצהיר,
אתפלל,
אתחנן,
אבקש.
וטוב לי כך ורע לי

אקריליק על קנווס

מי אתם, אחים
הלוחמים תחתינו?
גיבורים
שנפלתם חלל
תחת עץ זית,
אדמה חרוכה
ומבט לשמיים
ממעל
על מה חשבתם ברגע
לפני שכבו האורות?
על העם, על הדם, על היזע?
על אחים ואחיות?
ורגע אחד אחרי,
כבר הפכתם מלאכים.
עכשיו, אם מביטים למעלה
מחייכים שם, כוכבים.

גִּבּוֹר, אוֹתוֹ אָדָם נְטוּל פָּנִים.
גִּבּוֹר, שֶׁפַּעַם בְּשָׁנָה כֻּלָּם זוֹכְרִים.
גִּבּוֹר,שֶׁאֶת חֲלוֹם אֲבוֹתָיו הִגְשִׁים-
גִּבּוֹר, שֶׁבְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ חַיִּים.
גִּבּוֹר, תִּהְיֶה חָזָק וְאַל תִּשָּׁבֵר.
גִּבּוֹר, תִּהְיֶה אַתָּה וְלֹא אַחֵר.
גִּבּוֹר,אָל תִּפְחַד וְאָל תִּירָא.
גִּבּוֹר, אָסוּר לְךָ לְהִכָּנַע.
גִּבּוֹר, מֻתָּר לְךָ לִבְכּוֹת.
גִּבּוֹר,

הם נופלים ממני
בעת צפירה קורעת את עור התוף
נושרים ומתמזגים באלפי הרוחות הנופלות מאנשים בודדים סביב.
כולם ב
יחד.
לבד עד כלות.
נופלים ממני כמו תפוחים רקובים על אדמה פוריה.
כאבים ישנים ומגלידים חבוקים באלו טריים ומדממים.
מפרים אותי,
אולי.
קמתי אני לפתוח לדודי
כי חשקתי אליו, וכאבי הרקיעו נפש עיפה
עד
לכת הנשימה.
ודודי חמק עבר.
כמו טיפות הם נופלים
כמו

ציירו לכם עולם
עולם שבו אין מלחמות
עולם שבו אף אחד לא רודף אחר דבר
וכל הכבוד, המעמד, השלטון כמו לא שווה שום דבר...
ציירו לכם עולם
עולם בו אין אשליות
עולם בו אתה יכול להיות כל מה שתבחר להיות
בלי בעיות, רק לקום ולחיות את החיים בחלום
עד כמה העולם הזה הוא עולם אמיתי?
עד כמה הוא רחוק מלהיות מציאותי?
ואם רחוק הוא מאיתנו... האם זו אשמתי?

כרגיל, החרות של החג
תפסח עלי,
(בין חריצי ידי המיוזעות
דם תוסס, כבר גואה
מבקש להחריב כל הניקיון המוחצן הזה}
דרשנים ימלאו פיהם להט ואש
על נפש רחבה ונשגב היום
ואני רק אשאל:
למה האש הזו לא שורפת אותי
ואם בכלל אפשר להישרף בעולם קר כזה
ולמה המצה שאפיתי ענייה כל כך, והמרור
גמר אומר לחנוק אותי
ומה נשתנה לילה זה מכל הלילות
(ושנים שעברו, ששוועה

הושענא הושענא

הושענא
קול בוקע תחת שבריך וגליך:

'הושענא
לכלי ריק מלא אבק
נעשה מעון עכבישים
ונשוף בו רוח

הושענא
ללב מותש
סדוק ודווה
וזרוק בו אנרגיה

הושענא
לתועה מדבר מבקשי שמיך
נטוש תחת אחד השיחים
ואל תשליכהו מלפניך'

הושענא אשר צמאה נפשו לאל חי מרחף על תוהו מעמק הררים פושט ידיו ריקות לפניך, שואג ממעונות

אולי תספרי לי איך אפשר לפרוח מתוך כל הכאב
אולי תספרי לי, את שנקבוך קלשונים, להבי ברזל תוך לב רך
את, שהפשיטו עורך, שהפכו מעדר, פיסה אחר פיסה
את, שהצליף בך גשם זלעפות וקור, שמש קופחת ושרב
את, שהישרת מבט אל כול היובש והקמילה, אל כל היופי שקרס אל גווך השפוף,
שבלעת בשתיקה דם ארזים שבורים, שלא הזדעזעת מדם פרח נאה,
ניגר מגבעול נטול ראש אל לוע חריציך,
את,
תני לי להטמין

עיפרון על דף.

מתהלך בדרכים, מתנייד בכבישים

מחפש את הדרך לחזור.
אבדתי, לבד, בלי מפות
לא יודע כבר מה לעשות.

אני להבה קטנה שמבקשת לבעור
שה תועה שמחפש לחזור
כוכב נופל שרוצה רק לזהור
רק צריך את הדרך לזכור

אנושי או שמימי?
כבר לא יודע מי אני
רוצה לגלות את זהותי
לא יודע כבר מה אמיתי

להבה קטנה שמבקשת לבעור
שה תועה שמחפש לחזור
כוכב

אני זוכר איך התחיל הקשר בנינו. באותו יום בחנות יודאיקה.
הסתכלתי עליך ואתה הסתכלת עליי. כל כך רציתי! היה נמאס לי מהמדף המאובק. להסתכל מבעד לזכוכית ולא באמת להיות נאהב. גם כן חיים...
רציתי אחד שיאהב אותי באמת, רציתי אחד שישתמש בי באמת. הרמת אותי מהמדף, מיששת אותי, פתחת את ליבי וגילית את צפונותיי.
ואני הסתכלתי אל תוך ליבך. וראיתי שהרצון משותף. ראיתי שאתה לא בן אדם פשוט. אבל ידעתי שיש בך

נער מתנער
נער דעה נער חוכמה
הדרך שלך היא הדרך היחידה
נער תשובה נער ברירה
אתה יודע מה הצורה
כל דרך אחרת היא דרך טועה
מבוגר מתבגר
מתגבר קיצוניות מתגבר מחשבה
הדרך שלו היא הדרך המסובכת
מתגבר בלבולים מתגבר אכזבה
הוא יודע שאצלו לא נמצאת כל תשובה
אבל הוא עדיין ממשיך ללכת
נער מתנער
מבוגר מתבגר
וביחד הם צועדים
לברר את החיים מנסים
מתנערים מתבגרים

עיפרון על נייר

בימים שכאלה
עולם כלוב צר להחניק
בננת סהר חור להפליט
האוכל נוס בא.
בימים שכאלה
לב פצצה גרעינית
רגע קט ומפץ להמית
האמצא מרגוע

לו יאמר אשמדאי בחלום
גזירה היא מלפני אדון
לא אכוף ראש כאגמון
לא אשפיל ידי מצוק תפילה מתדרדר
רק אגיף מאחור, אהדוף שנים באות
בשרירי אצבעות, בקצף ים של
דמעות אטביע לילות, בזעקות איומות
אבריח שניות, טרם