יצירות אחרונות בפסיפס

שוב הקיץ מגיע
והכל מיטלטל.
שוב בועט בהכל
משהו בבטן מתפרץ.
הרצון הזה לצאת
לצאת מהכל,
פשוט ללכת,
וכמה שיותר רחוק.
שוב הקיץ מגיע
ואני רוצה לפרוץ
אולי לבקוע.

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.."

כבר שנים שהוא מסתובב פה במבוך החשוך הזה.
חשוך ואפל, בלי טיפה אחת של קרן אור. רק גפרור נתנו לו בכניסה. בלי קופסא, בלי השחור הזה בצד שמשפשפים בו את ראש הגפרור עד שהוא נדלק.
"מה אני אעשה עם גפרור?" הוא שאל אז. "אין לי שום דרך להדליק אותו."
"נכון", ענו לו, ודחפו אותו לתוך החושך.
מאז שנים שהוא מסתובב פה. ממשש את הקירות, מועד על מהמורות, נופל לתוך בורות, יושב שם לבד ובוכה בהם כל כך, לא מסוגל אפילו לחשוב על לנסות לצאת משם.
ואז הוא שוב שומע את הקול הזה. המבטיח, המתחנן. שיצא משם, שחייבים אותו בחוץ.. הקופסא שלו מחפשת את הגפרור שלה.. הוא חייב לצאת משם.
והוא מחפש ומנסה אלף דרכים לצאת מהבור הזה, ושומע צעדים מלמעלה ושפשוף גפרורים בקופסא וקול גפרור נדלק ואנשים הולכים ורק הוא בבור הזה, מנסה בכל הכוח לצאת ממנו, ומנסה ומנסה ונשרט וחוטף שפשוף ומצליח לטפס קצת ושוב מתגלגל למטה.
עד שבסוף, חבול וכואב, הוא מצליח לעלות חזרה מתוך הבור אל המבוך הזה, החשוך.
והקול ההוא, המתחנן, נמוג בערפל, ורק הזיכרון שלו מלטף לו את הנשמה, מושך אותו הלאה.
מכאן לפחות אפשר להתקדם.
ומידי פעם הוא שומע מאחורי הקיר איזה קול, עוד מישהו שממש את הקיר ומנסה למצוא את הדרך החוצה, והוא מקווה, אולי זה הקול ההוא, האוהב כל כך, למרות שזה לא נשמע זה ואולי הקיר מעוות אותו ומה אכפת לנסות.. והוא רץ, טס אל מעבר לקיר, מתפלל למצוא, אבל עד שהוא מגיע הקול ההוא נעלם.
ועכשיו כבר כמה חודשים שהוא מסתובב פה ואפילו קול שפשוף לא נשמע.
כאילו כולם מצאו את הקופסא שלהם, הדליקו נר והלכו מפה.
והוא נשאר.
לבד.
הוופסס.
מרוב מחשבות הוא לא שם לב, ומחליק לתוך בור. עמוק מכל קודמיו, מייאש ומעייף מכל האחרים.
צונח על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. מרים בקושי ראש, מביט סביבו. עייף. השקט הזה גומר אותו.
"חלאס!!" הוא צורח פתאום. "מספיק, נמאס לי!! שמישהו יוציא אותי מפה. אני לא אצליח לצאת מפה לבד."
"הי.."
הוא שומע שוב את הקול ההוא. באינסטינקט ראשוני הוא משתתק, מקשיב, כמה וכוסף כל כך אל הדבר הרחוק הזה.
אבל פתאום הוא יודע שזה רחוק כל כך, הקול הזה כל כך למעלה, והוא לעולם לא יגיע לשם.
"לך מפה!" הוא צורח אל הקול הזה, שמוציא לו את הנשמה, "תלך, אני לא אגיע אליך לעולם. תתייאש, כמוני. שום דבר כבר לא ישתנה."
אבל הקול בוכה, מתחנן, "בוא, בוא כבר. גם אני פה לבד.. אין לי כלום בלעדיך. אין לי אפילו גפרור להדליק. בבקשה בוא, מאמץ אחרון."
הוא לא רוצה. הוא בוכה. צונח על רצפת הבור היבשה, כובש בה את ראשו, צורח לשמים. לא רוצה, אין בו כוח, לא מוכן. מספיק ודי.
אבל הקול הזה.. הקול הזה..
הוא חייב, הוא חייב.
והוא קם, מהבור הכי עמוק שהיה בו אי פעם, ומתחיל לטפס. ופלא, הפעם זה קל.. הוא מטפס, תמה לעצמו על קלותו של הבור, שקירותיו לא חלקים ממים, ומלאים בחריצים שאפשר להיעזר בהם בטיפוס. אבל הסוף.
איפה הסוף?
הוא נבהל פתאום, מרים את ראשו למעלה. אין סוף! לא רואים את הקצה, אין סוף לבור הזה!
מה אני עושה, הוא חושב בטירוף, מה אני מנסה בכלל. בשביל מה? זה לעולם לא יגמר!! ובכל זאת, בלי לשים לב בכלל, הוא ממשיך לטפס, בקצב גובר והולך. לא אכפת לו יותר, הוא יודע שזה לא יגמר, אבל יש פה עוד סדק לשים עליו את הרגל, ועוד מקום להניח עליו את היד, ולפחות הוא מתרחק מתחתית הבור. והמקום, הזה, שעליו הניח את היד, שהיה נראה כל כך בטוח למשימה הזו, מתגלה כמחליק מאוד. והיד נשמטת, ואחריה הרגל, והוא מוצא את עצמו,
שום צעקה לא נשמעת בעת הנפילה. הוא יודע, הוא מבין שזו הפעם האחרונה, ואפילו לצעוק "לאאא" כזה ארוך, כמו בסרטים, אין לו כוח.
הוא נופל בשקט, משלים עם הסוף, עם הבור, עם היובש.
האדמה מתקרבת במהירות.
הוא נופל, נוגע בה – והיא רכה, ונמתחת, מקבלת אותו אליה ומעיפה חזרה אל שפת הבור הרחוקה.
הוא נוחת על גבו שפת הבור, המום מהתפנית המוזרה. שוכב שם כמה רגעים, לא קולט.
הי, היד שלו עוד רטובה מהאבן ההיא..
הוא טועם בה. מים חיים. קצת מלוחים. מן דמעות כאלה נקיות.
הוא קם, ומתחיל לרוץ. הקול הזה, הקול הזה. הוא חייב למצוא אותו. הפעם זה היה כל כך קרוב..
מאחורי הקיר נשמע רשרוש, לחש עייף.
הפעם זה זה, הוא בטוח. טס, רץ בכל כוחו, מפעיל את כל השרירים. הוא חייב להספיק.
מוצא בקלות את המעבר לצד השני, ובטיסה והופ, נתקל במשהו.
נופל.

רגל של מישהו.
מישהו בוכה.
הוא מרים את הראש מהאדמה, רואה צללית יושבת ליד הקיר, מיואשת.
"הי ילדה. את צריכה עזרה?"
הילדה מתייפחת בתגובה.
"רק רציתי להדליק נר.. רק רציתי קצת אור.."
"בואי," הוא לוחש לה, הקול שלה עוטף את ליבו, "בואי."
הוא מושיט לה יד, היא לא מוכנה עדיין לקום.
"איך תעזור לי?" היא תוהה, "יש לי רק קופסא.."
"ולי יש רק גפרור.." הוא עונה לה בעצב.
ואם הם ידליקו את הגפרור, הוא מבין פתאום, אז מה? אז הוא יבער רגע, מאיר. ואחר כך לאט לאט יתחיל לדעוך, תוך שהוא חורך את קצות אצבעותיהם, ואז הוא יכבה.
וישאיר אחריו חושך גדול פי שלוש מאות ממה שהיה קודם.
אז אפילו גפרור לא יהיה להם ביד.
"מה אכפת לך," הוא פונה אליה פתאום. "מה אכפת לך. נדליק לרגע. אפילו לשניה שיהיה אור. לא צריך יותר. רק לדעת שזה אפשרי."
ולמראה פניה הממאנות לאבד את הסיכוי האחרון הוא מוסיף, "מה יש לך להפסיד.."
בייאוש היא מושיטה לו את הקופסא שלה. הוא מביט בה בהתרגשות. כמה זמן חלם על הרגע הזה.. כמה שמע את כולם עושים את הפעולה הפשוטה הזו, משפשפים גפרור בקופסא, כמה השתוקק לשמוע אותו עצמו עושה זאת.
שוכח לגמרי שבעוד כמה רגעים יכבה כל האור הזה שהוא כל כך משתוקק אליו.
שולח את הגפרור לעבר הקופסא, והם משפשפים יחד. הוא לשמאל, היא לימין. אחת שתיים שלוש..
הגפרור נדלק בלהבה ענקית, מאירה את פניהם המצפים, המלאים דמעות ייאוש ואכזבות.
הם מביטים זה לזה בעיניים, שותקים. נותנים לאש לעשות את שלה.
עוד רגע והגפרור נכבה..
"הי!" היא קופצת פתאום, "הנה נר!!!"
הנה נר, הנה נר.. משהו להאיר בו, להשאיר את האש הזאת עוד קצת..
"רוצי," הוא לוחש לה, "עוד רגע ואני נשרף.."
היא מזנקת אל הנר הקטן, המתגולל לו בפינה, כאילו נמצא שם מימי בראשית, ומושיטה לגפרור.
אבל הגפרור נכבה.
הם מביטים זה בזה המומים, לא רואים בחושך.
אבל זה היה כל כך קרוב!!
הם עומדים שם, עוד רגע נופלים. ידיים מגששות, מחפשות משהו לאחוז, לא ליפול.. הם תופסים זה בזה בכל כוחם.
"אז זה אתה?" היא לוחשת פתאום, "זה היית אתה שכל הזמן קראת לי?"
"אני, לך?" הוא שואל. "את זו שקראת לי."
"כנראה שצעקנו אחד אל השני ביחד," היא לוחשת, וקצת חיוך מתגנב לה לקול.
הקול ההוא..
"הי, תסתכלי," הוא אומר פתאום.
קצה ניצוץ עולה מהנר, שאריות מהאש של הגפרור.
"זה נדלק," היא מתנשפת, "זה נדלק!"
"ששש.."
הם עומדים זה מול זה, מביטים באש העולה ונדלקת, מכושפים.
הנר נרעד קצת, אבל ממשיך לעלות ולהשתלט על החוט הקצר, עד שהוא נהיה ללהבה.
הם מסונוורים מהאור, לא מאמינים.
כמה שניות הסתגלות, עצימת עיניים, ואז הם פוקחים, מעיזים פעם ראשונה להביט. ובאור הזה הקטן, המאיר כל כך, הם מביטים פעם ראשונה סביב. "תביטי!" הוא אומר, "יש פה חיצים על הקירות."
"תראה מה כתוב פה."
הם מחזיקם יחד בנר, מתקרבים.
מעל לחץ, מילה אחת, קטנה.
"הביתה".

פוקחת עיניים בבהלה. מה זה הבלאגן הזה, מה זה כל הרעשים האלו? יוצאת בצעדים מהירים לסלון. לא מאמינה שהם עדיין מתנחלים לי פה. כל הכורסאות, הפופים, הספות.. הכל מלא. סליחה, אני רועמת בקולי, תצאו מפה מיד! הלא אמרתי לכם. לכל אחד ואחד פה אמרתי. לכו מפה, זה לא המקום שלכם. כמו שאני איני יושבת לכם באמצע הסלון ומתרווחת על הספה. אף אחד לא הזמין אתכם, אמרתי לכם אלף פעמים ללכת. מה זה חוסר הנימוס הזה? אני צועקת. הם
לטאטא הכל החוצה, אומר לי הראש. מהר, לפני שהם יחזרו. והלב משתוקק להתיישב בין הלכלוכים, להקשיב. להיזכר. פשוט לחזור לשם ולהישאר.
די, אני אומרת לעצמי. תאספי את עצמך. הם הלכו, כולם. הם לא יחזרו. קומי, תסדרי, תאספי, תנקי. שכשהוא יבוא, יהיה לו מקום להיכנס אליו.
אני לא אוספת. לא עכשיו. הולכת לחדר, לישון. לעשות סדר בראש.
סדר לא נהיה. כמובן. אבל שקט מבורך.. כמה ימים כאלו, של שתיקה באמצע הבלגן. עד הפעם הבאה.
אני מוצאת את עצמי שוב בבית מבולגן ועמוס אנשים מוכרים עד כאב, זרים. אני צורחת את נשמתי. מתחננת - לכו, פשוט לכו! אין לי מקום בשבילכם. אני לא מסוגלת להכיל את זה, מצטערת.
הם מחייכים אלי. כל אחד וחיוכו הוא, המוכר כל כך. כל אחד ואני יודעת על מה הוא חושב עכשיו. לכי את, הם אומרים לי. לכי חפשי לך דייר של קבע, כך לא נכנס לך לפה שוב. לעולם. מבטיחים.
אז אני יוצאת, בורחת. משאירה הכל מאחורי, מפזרת לכל רוח. קחו, אני אומרת להם. קחו הכל, אל תשאירו לי כלום. הכל פה נגוע, לא השארתם לי פינה אחת נקיה.
הרחוב מכה על פני בשאונו. אנשים, אנשים, אנשים בכל מקום. אני מתרוצצת, אחוזת אמוק. מתחננת - מישהו ראה אותו? מישהו יודע איפה הוא? לאן הוא הלך? מה הוא עושה? תגידו לו שאני מחפשת, שאני עוד רגע גוועת ככה לבד באמצע הכל. בכיכר העיר תולה את עצמי לראווה, אולי יבוא מישהו וייקח אותי אליו. שמישהו יגיד לו.. שמישהו יגיד לי. מה קורה פה? מה יהיה? אני עומדת באמצע כיכר העיר שבתוך עצמי, צועקת, צורחת, שואגת בכל הכוח
בוא כבר, בוא.. אני צועקת עד שאין בי כוח.

קורסת אל תוך עצמי באמצע כיכר העיר הריקה, ואין אחד בעולם ששומע את השאגה האחרונה

פרח מוגן
רק כשהוא חסר
רק כשהוא
בסכנה.

אבל אם כמוהו הרבה
והוא לא בסכנת הכחדה
מי בכלל יראה אותו
מי יגיד לו שלום
מי יגיד לו תודה

מי ישמור עליו שלא ייקטף
שלא יאסף
מי ידאג לו
שיוגן

למישהו אכפת בכלל
ממליוני הפרחים
שעדיין בפנים
הגן?

דף רגיל ועיפרון רגיל

הים גועש בקרבי
האש מלחכת בעצמותי
והיא לא תשרוף אותי.
אני לוחם אמת!
אני צורח בשתיקה
השקר לא יגמור אותי.
חייתי שנים בשתיקה
לוחש לצעוק
שאגתי עצורה בקירבי.
עברתי נסיונות
לחמתי בחשכה
ואש תמיד יוקדת בי.
לא אוותר
לא אכנע לעולם
שואג אני למוחי.
מרחף במחשבותי
הגיגי לי היו לזרה
מתכון לשליטה בי.
רואה תאמת
מתמקד בתקווה
במלאך התשוקה
שכוספת לטוב
אך עטויה מסכה
מסכה שהסרתי
שטפתי הכל
ואבא הראה לי
שלא יתן לך ליפול
ידעתי שאם אהיה בפשטות
רק טוב מפה יצא
לא תהיה כאן טעות
אך החושך גובר
התהיות מכות
מציפים את ראשה
המון שאלות
שני קולות
נלחמים בליבה
הקול של הטוב
והקול של הרע.
אני איתך אהובה!
לוחש אני בקול
לא אוותר ולא אתן לך ליפול
אני אוהב באמת ליבי בידייך
קחי עשי בו כטוב בעינייך.
יודע אני שכשאני הולך עם ליבי
שום שקר לא יצא כנגדי
המסכות יוסרו
יפתחו הלבבות
ונגשים את עצמנו
בכל הבחינות
ליבך פגוע מוקף מחסומים
אך אני נותן מילה
חותם בדם ליבי
שלא אוותר לך
את עכשיו שלי
אלחם בשבילנו
ולא אפחד
אהיה תמיד איתך
ואמשיך לעודד
לתת לך גב
לעזור לך לפרוץ
לשטוף מעצמנו את כל הבוץ
אז אני בפשטות
הבנתי עכשיו
אני אהיה אני
ואתן לך פה גב
הבלבול יטושטש
ותאיר בך אורה
ואת מהשטויות
תצאי במהרה
אז אני פה כותב
מסדר תמילים
את בסוף תפרצי
ונעוף למרומים!
נחיה לפי הספר
בדרך התורה
ולפחות תמיד
זו תהיה השאיפה
את לא כאן לבד
תביני עכשיו
לא סתם אני מרגיש מיוחד
קיבלנו שנינו יהלום
מתנה שתשלים
כל השאר רגשות
וחסרות לי המילים..
אני מאמין בך
מאמין מבפנים
ואני אשאר לצידך כל החיים
הניסיונות שלך
נותנות לי לראות
כמה בליבך נצורים עוד כוחות
ראית את ליבי
מי אני באמת
אדל האמיתית
עוד תלמד איך לתת
תפתחי את הלב
תרגישי באמת
לעולם לא אפגע בך
את יודעת היטב
ליבך צועק לך
תשחררי תמנעול
יש לך פה לב אמיתי
שנלחם בלי גבול
בסוף קולך האמיתי ינצח
תני לעצמך הזדמנות
את באמת לא רוצה
להיפגע בטעות
הסיטרא אחרא חוגג
חושב שניצח
אז עכשיו תורנו
שוב לו להוכיח
אנחנו בדרך אמת
שנינו ראינו תתמונה
ה פה איתנו
ונותן לנו תמיכה!
האמת פה איתנו
עוד תנצח את כולם
עוד נמשיך את המסע
ויהיו מכשולים
רק אנחנו כאלה שלא מוותרים
ולא אוותר
לא אכנע לעולם
לשנינו מגיע הטוב המושלם!!

בְּחֶזְיוֹנִי פֶּתַח גֵּיהִנּוֹם
וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זְבָחִים
נְטוּלֵי רָצוֹן. לְכַפֵּר
[דַּיָּן]
זְהִירוּת פֹּה נִטְמָנִים יְלָדִים
נָא לָבוֹא בִּלְבוּשׁ הוֹלֵם
זִכָּרוֹן לְכֻלָּם הֵם יִהְיוּ
[אֱמֶת]

(יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשעט)

היא ישבה שם
ילדה קטנה
ישבה והמתינה
לאבא.
ישבה על החומה
כשהגיעה השיחה.
זה היה אמא.
בוכה בדומיה.
איפה אבא?
אבא? אלוקים לקחו אליו.
שלח אותו למעלה
לאחר יריה מפלחת מרוצח ארור.
היא ישבה שם.
ילדה קטנה
על כיסא האבלים
נמוך וכואב
ישבה ולא הבינה
ישבה ולא קלטה.
שבמקום המתנה עם הברכה
שתכננה להביא לו
לאחר שיחזור מהמלחמה
היא תלך לשים אבן
על מצבה
שבתוכה קבור אביה.

מה אני מחפש
לסחוט מעצמי אל המסך?
מה כבר ישתקף ממני
בעולם הזה,
הקטן והלבן?
לילה אחרי לילה
מחכה שיבואו השורות
ויסדרו אותי איתן.
אך אין כאב תהילה
ולא רגע טלטלה
רק ריקנות.
לא חרוזים,
כי כלום לא מתחבר.
ולא משקל.
כי אין מה לשקול,
ומה אפשר כבר להחליט?
ואין מה לעשות
כדי להיות
משמעותי
ולא עומק,
רק מסך, דק ומואר.
ושורות שטוחות של כלום שחוזר על עצמו כאילו אם יהיה לו מבנה אז תהיה לו גם משמעות או פתרון.




תודה רבה ל
@לב סדוק
@כוסף
על ההערות המחכימות, מקווה שתאהבו מה שעשיתי בסוף בפסקה של "ולא משקל" ממש היה קשה לי להפרד ממנה, סליחה.. (

אֶת הַתּוֹרָה אָסַפְתִּי אֶל בֵּיתִי,
לְכַסּוֹת בִּכְרַכֶּיהָ קִיר שָׁלֵם
עַל־יַד הַפְּסַנְתֵּר הַמְאֻבָּק בַּסָּלוֹן.
טֶרֶם לְקַחְתִּיהָ מִשָּׁם.

בוא נצא אל הפרדס
אני מוכן להפגע.
אחרי כל הלימונים,
מה כבר יעשה לי
פרדס הדעת
טוב ורע.
כי הלב צועק רחמנות!
ורחמנא אמר "מות יומתו"
בהדי כבשי דרחמנא למה לך?
בהדי כבשני דרחמנא למה לו?!

הייתי רוצה שלשנייה הכל יתבהר
לא רוצה הרבה יותר
כי אם הייתי יכול לקבל שנייה בהירה
הייתי מגלה את הדרך הברורה
כשאני אומר את המילה האחרונה
אני אף פעם לא יודע אם זאת המילה הנכונה
שוכב במיטה כל הלילה לבדי
לבד חוץ ממך לצידי
אבל אם אתה אותי אוהב
למה בברור אתה לא מראה
קח את גופי קח את גופי
כי כל מה שאני רוצה
וכל מה שאני צריך
למצוא אותך
למצוא אותך...
אתה הוא החלק הטוב שבי מתגלה
החלק שלא תמיד אני רואה
אתה נתת לי נשמה טהורה
אבל היא כרגע לפעמים מכוסה
אבל אם אתה אותי אוהב
למה אותה אתה מכסה
קח את גופי קח את גופי
כי כל מה שאני רוצה
וכל מה שאני צריך
למצוא אותך
למצוא אותך בתוכי...

לקפה שלי יש צבע קצת חום. אבל לא בדיוק חום. יש לו צבע בז' קאמל קצת בהיר.
אבל הצבע האמיתי שלו הוא צבע קפה. ככה. בלי ערבובים, צבע קפה וזהו. כי יש זמנים ומקומות ואנשים שצריכים לקבל שם משל עצמם, שלא יוכלו להיות רק מרשם או מתכון של זכרונות אחרים שמרווחים בנחת בנבכי השפה והעגה עם שמות מקוריים ששייכים רק להם, שמגדירים אותם באמת. כמו מספרים ראשוניים, כמו אופי של ילדים.
ולקפה שלי יש טעם קצת מר, אבל לא בדיוק מר. ופעם הייתי שותה אותו עם כפית סוכר והוא גם היה מתוק. כמו החיים שלי. אבל לעולם לא תוכלו להגדיר את החיים שלי באמצעות אוסף של חוויות אחרות. כמתכון של צבעים וטעמים וריחות שכבר מוכרים וידועים ובתרכובת הנכונה יצרו את החיים שלי. כי החיים שלי הם מספר ראשוני. הם חוויה שנחוות בפעם הראשונה. הם כוס קפה מר וטעים. ואפילו אם מישהו יזהה אצלי נקודות השקה לעולם המוכר שלו,

רק רציתי להגיד לכם שאני מסתכל פה בפוסטים ובתגובות ואני באמת רואה אנשים שתומכים אחד בשני, ומפרגנים וגם מעלים ביקורות. אני רוצה להגיד שגם אני בתור חבר בפורום, אוהב לקבל (ולהביא) את כל הפרגונים האלה והאהבה הזאת ושזה באמת בונה ומחזק.
פורים שמח, ממקלף האגוזיםם.

אני מתגעגע אלייך
ממש

הולך לישון בלילה במחשבות עלייך
וקם בבוקר כשאת בראשי
את תופסת לי את הראש בסדר בוקר,
בחברותא בצהריים
ובגמרא בערב

אני מתגעגע אלייך
ממש

איך אפשר בכלל להתגעגע אלייך
כשאני לא מכיר אותך?
רק מרגיש את החוסר
את הרצון לשלמות. עכשיו אני חצוי
אני אפילו לא יודע מי את
אולי כן?
הרי אני מכיר את עצמי
ואת חלק ממני
בזמן האחרון ניסיתי להדחיק
להמשיך בשגרה ולהפסיק לחשוב עלייך
אבל אמרו לי שגעגועים זה געגועים
ושאי אפשר לקבור אותם
וצריך להתמודד איתם

אז התחלתי לחפש
לחפש אותך.
מעניין אם גם את נמצא שם
בצד השני
מחפשת אותי
את היא אבדתי
ואין לך מושג כמה את חסרה לי.
וזה מקשה עליי לתפקד
אולי תצאי לי מהראש?
תני לנסות לעבוד
לנסות ללמוד
אמצא אותך כשאני יהיה יותר שלם
יותר מכוון
אבל את לא מוותרת
ומרגע שניכסת- קבעת לך קבע
ולא תרצי לצאת

אני מתגעגע אלייך
ממש

אני בטוח שאת קיימת
שנינו שמענו את אותה בת קול
שמייעדת אותנו אחד אל השנייה.
אבל שכחנו
ולא ידענו
ועכשיו כמו עיוור אני מגשש באפילה
מנסה לאחוז
מנסה למצוא
אותך.

אז אולי כשאמצא אותך
וכשאת תמצאי אותי
ונשאל אחד את השני-
למה התעכבת?
ואיפה היית?
אז אולי
אולי

אפסיק להתגעגע
ואמצא.

שלך באהבת עולמים
החצי השני.

תתארו לכם עולם
טוב ומושלם
בו שלום ואהבה
אחדות ואחווה
יד ביד מהלכים
היינו כחולמים
שחור ולבן
גוונים רבים
דעות מנוגדות
אנשים שונים
וכי זו אשליה לקוות
לקבלה
להכלה
השלמה עם השקפות?!
אך
קרע עמוק פושה במחנה
שורף גשרים
משפחות נקרעות
בתים נהרסים
והלב בוכה
מנסה לנחם
משיח כי
יום חדש יפציע
עולם מתוקן יופיע
כוכב נופל
זמן משאלות
תתארו לכם עולם
בו יישמעו כל התפילות

שכבה דקה ואדומה בתוך כוס זכוכית,
זה מה שאני.

שכבה דקה ואדומה
אין לה כלום בפני עצמה

רק כמיהה.

שיפלו, שיפלו עליי המים
ימלאו החלל שבכוס הגבוהה
שיהיה מיץ שהוא אנחנו
שלא אהיה כל כך ריקה

אז בקבוק של מים צלולים,
הלוואי ותִּמָּזֵג,
נִתְמַזֵּג

נתערבב בכפית של אהבה
וננוח. בשתיקה

שוב לילה.
אתה מתהלך כשטוף־ירח
או כאדם הפוזל אל האור
ואתה עייף. עייף כמו אחרי שנים
של גלות איומה. ואתה
עייף כמו אחרי שנים של דלות
איומה אתה צורח מתוך ערות.

שוב לילה. אתה מביט בו מהחלון
ורואה חושך. ורואה כוכבים
שמקרוב הם שמשות גדולות, ומרחוק
הם נקודות שעל אחת מהן
אולי צוחק נסיך,
ובשבילך הם עולמות אחרים מאיימים

שוב לילה, הנשמה
יוצאת מהבטן המכווצת ושוב
רבה עם אלוהים.
היא לא רוצה לחזור
אתה רב עם אלוהים,
שוב לילה.
שוב, אלוהים.

תמיד כשאני רוצה לנגב את הדמעות
המשקפיים באמצע מפריעות
אני רוצה באמת לגעת, לחוות
להרגיש פיזית את הרגשות
המשקפיים מתמלאים אדים
זה כנראה מההפרש בין הקרים לחמים
קשה לראות את החוץ
להבדיל בין מה נכון למה נחוץ
אני מתנגש בדברים ומפיל אותם
לא מבין לאן ללכת בעולם, רצון להשאיר חותם
השקרים והאמת מסביב
לא מצליח לפענח את הנכון, זה מכאיב
לא יודע מהי הדרך
מה האמת ומה האדים חסרי ערך
אם אוריד את המשקפיים
אראה מטושטש ובערך
אני לא יודע מה יותר גרוע
אז אני משאיר אותם בנתיים
משאיר את המשקפיים

צלחת קרמיקה, צביעה באקריליק עם קצת גואש, כתיבה וציור באקריליק

שוב הקיץ
ואיתו הבקשה לדרור.
מרגיש קצת חנוק,
כאילו יש מרחבים
שאיני פוסע בהם.
מין ציור ענוג
פוסע עם גיטרה על הגב
שמים.

כמו דיסק, הייאוש צרב עצמו עלי.
עכשיו אני יכול לשכפל לך.
אחד, שניים, כמה עותקים
אתה רוצה?

אקריליק על נייר עבה

שקעה החמה, הלילה שחור
דודי שלח ידו מן החור
אני ישנה ובליבי אור
בפתח הדלת ניצבת לשמור
חמק, עבר, נפשי יצאה
איה אמצך ואני עייפה
רסיסי הליל ננערו מעליי
נעורתי לבקש אחריך, אפרוץ מנעוליי
בשדה שעורים, אלומות שיבולים
ממעל רקיע זרוע כוכבים
רצה יחפה בין החוחים
פצעוני דודה מדדה, חולת אהבה
סיפרו לי עלייך דודי מדלג על הרים
משגיח מן חלונות, מציץ מן חרכים
עומד,

ומכל המקום בעולם הקרוב
מעבר להר משתפל
מצוי לו מקום ועומד לי שם
חבוי כך בתוך ערפל
מימין או משמאל ואין נפש חיה
שממה היא ושמיה ברזל
אין מקום אמיתי כארץ גזירה
חניטות וצוקים שם מול אל
שם אשב לי בנחת ללא דאגה
לא אדע מהומה לחבל
לשם הורוני וכאן מושבי
בשבתי בתוך עזאזל.
הובלתי אי אנה כגזירת הגורל
כי חלקי לא לאלוהים
ופה ולשם עוד ממשיך מתגלגל
כחצי הר

"וְלֶחֶם לְבַב-
אֱנוֹשׁ יִסְעָד"
(תהילים קד טו)
שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאש אִשְׁתִּי וְעַל
רֹאשׁ בִּתִּי.
כַּמָּה בָּנַאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנדְ,
וּבְכָל זֹאת, שָׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם
שֶׁל חַיַּי.
(חיטה/רוני סומק)
אין לי אישה ולא ילדה
שארקד אותם בנפת שדות
אל סולת דקה
למנוחה
לא מלילות למולל במילותי
ולדוש בעקבי
כדבר שבשגרה
רק מילים יש לי רבות
הוגות מלהגות
אך לא די רגשות
כדי לגבל אותן ביחדלעיסה
שתהפוך בחום האח
כבמטה קסם
ללחם


תודה רבה ל
@19
@כוסף

כואב לי עכשיו,
ואני חושב עמוק,
כי עוד מעט אפסיק לחשוב.
ומה מרגיש לי עכשיו ברגע הזה?
לא יודע להסביר לכם,
מן כאב עוטף כזה.

ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים,
זה כאב מסוג אחר,
כאב של לוחמים.

אני כואב את החיים שהיו לי,
ועוד רגע אינם.
כואב את ילדיי שלי,
שלא יהיו מעולם.
כואב את מבטה של אמא,
שתבין שזו מציאות.
כואב את כאבו של אבא,
על--- על שאין לי המשכיות.

ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים,
זה כאב מסוג אחר,
כאב של לוחמים.

כאב על אהבה שיש בי אינסוף,
ועכשיו תישאר איתי מתחת האדמה.
כואב על מילים שאמרתי ואיש לא שמע.
כואב על שחיי נקטפו על ידי בן עוולה ש-
לחץ על ההדק.
כואב לי על שככה אני שוכב כאן,
בתוך השלולית שלי,
של הדם.

כואב לי אמא, על שאיני אוכל לרוץ לחבקך עוד.
כואב לי, משפחה שלי, על שלא הספקתי אתכם עוד טיפה לאהוב.
כואב לי שאיני יכול לומר לכם תודה בפנים,
כי אני ממש רוצה.

כואב לי שאראה אתכם מוזילים עליי דמעה,
ועוד אחת.
כואב לי שתכאבו את הכאב הזה,
כאב של שכול ואנחה.

כואב לי על הלב שלי שפעם,
ויותר כואב לי-
על זה שנדם!

ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים,
זה כאב מסוג אחר,
כאב של לוחמים!

ומי ישיר "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון"
מלאך עליון כעת
זהו אתה
עטוף וכרוך בטלית
בדגל
מדינת היהודים.
וילדך ימלמלו סביב שולחן השבת
צאתכם לשלום
ויעשו קרע
ואשה
קוברת בעל נעוריה.
במותך נתת
לעולם
את האהבה.
שלום כבר לא יהיה.
אחרי שאתה אינך
מה יועיל עלה קמל של זית
ויונה הרוגה.
האהבה, בליבנו היא.
למלאכי העליון הקטופים.
החזיקו

ואולי תפילה שלי
משענת קנה רצוץ.
כמו יתום טרי עלי אמו
עטוף זרועות אהבה רועדות

כמו משחק בפרחים
אני נקרע
אוהב
לא אוהב
רוצה
לא רוצה..
ואכזבה.
כמו משחק בפרחים
של נשמה,
יודע את הסוף
בראש.
אוהב,
לא רוצה,
אני נשבע.
אבל כנראה
שממש כמו הפרחים
סוף כל סוף,
הסוף לא סוף,
ועכשיו לא אומר
שום דבר על מחר.
ספויילר:
מחר זה אולי
לא ממש היום.
אבל כבר עכשיו
אני מרגיש
בנוח
פתאום.

הוי כמה שאת אוהבת אותו
ילדה אני ורכה בשנים, המתיני מעט ומשובת הנעורים תחלוף
שבי והסכיתי בתי,
אולי עוד אצליח להחדיר במוחך האטום,
מה נזק את גורמת לליבך העקום
ובכן השמיעני ואשמעך
פניו השעירות והמחוספסות, עיניו הירוקות אש,
ואילו פנייך
ואילו פני
פנייך מים ועינייך אדמה רכה
זה העניין?
האמנם חשבת שבזאת תמו עילותיי שבחיקי?
מודה אני כי לא חשבתי
ובכן,
אינכם בני אותו סכום אביבים
וכי למה תעמוד עובדה זוטרה זו כחומה בצורה?
שבע ימים ואהבות, ואת בתי
ואני
ליבך הרך ושפתייך, לא ידעו גבר מהו
צדקת ממני ומילותיי מפי נעקרו
יש עוד דבר אשר בחשיבותו עצם
כולי נתונה לך, דברי
מהותך זועקת,
ענני ה' ואענה!
י-ה צבא-ות בליבך תמיד ונשמתו,
נשמתו חסרה

אנחנו דור ה־y
אף שיר הוא לא רועש מדי
אף צבע לא בוהק מדי
אין דם שאדום מדי
ושום סרט לא כחול מדי
הכול בחצי קלאץ'
שום דבר לא מספיק
לא באמת מרגישים
רק כאילו, רשימו, של החיים האמיתיים
ננסה לשרוט את המוח
ננסה שוב ושוב בכוח
אולי נמצא מה אנחנו מחפשים
אולי נרגיש חיים אמיתיים
אנחנו דור ה־y
קשב וריכוז זה אצלנו הוואי
ליפול מהקצה זה תמיד כדאי
לחיים אין ערך ולא

על הקיר ברחוב מנורה מישהו כתב באותיות גדולות ומעוצבות "Rise, and rise again. Until lambs become lions"
ומישהו אחר הוסיף למטה, בכתב קטן ורגיל "How can lambs become lions?"
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את המיני דו-שיח הזה אני קצת מגחך לעצמי וקצת כואב בפנים. כי יש בי חלק שאוהב ומתחבר לציניות הזו, שלא מוכנה להכיל קלישאות. אבל חלק אחר בי בוכה על הקסם שנעלם עם המודרניזם. אנחנו לא יכולים לקבל אמיתות גדולות בלי לחקור, לפרק, להקשות... כולם שמחים ומהללים את ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שצעד על הירח, בלי באמת להבין מה קרה שם. צריך לקבוע באותו תאריך יום צום בין-לאומי.
כי עד לאותו רגע הירח היה קסום כל כך... הוא היה עשוי מגבינה, כך אמרו לילדים. הוא היה המלכה של הלילה. לפעמים הוא אפילו היה אלוהים. בקסם של הירח היה הכל, גדול ועצמתי ומאיר ומופלא. ואז אפולו 11 נחתה עליו, ומתוכה יצאו קומץ בני-אדם. ובן רגע הירח הפך למקום קר ומת, גוש סלע חסר יכולת להכיל חיים שמרחף מעלינו, משקף את מהשמש. אפילו בלי אור משל עצמו.
כי אנחנו שבענו בולשיט, אנחנו כבר לא מוכנים לקבל עוצמות ופלאים מבלי לדרוש ולשאול. לא ניתן לקסם להכנס לחיינו לפני שנוודא על כל פרטיו ומשעוליו שהוא אמין, וכדאי לסמוך עליו, ויש דרך מוצא והכל בטוח ואנחנו לא מסכנים פה כלום... אבל אי אפשר לפרק קסם מבלי להרוס אותו. לא את כל הווילונות צריך להסיר, לא כל אמת צריכה להיחשף במערומיה. לא כל שאלה כדאי להעלות על דל שפתיים ולא כל תשובה צריכה להתפרסם בפרהסיה.
אנחנו לא מצליחים לאהוב בלי שלל סיבות למה זה מומלץ ועדיף וזה מה שטוב לנו. לא יכלנו לחיות בשלום עם הירח מעלינו, היינו חייבים להגיע עד אליו, לצעוד עליו ברגליים. אנחנו לא יכולים לקבל אלוהים מבלי לדרוך עליו. אנחנו מפחדים כל כך לחרוג מגבולות המבחנה.
אנחנו מנסים לפרק את החיים לגורמים בכדי לראות איך הם עובדים ואז להרכיב אותם מחדש ולהתנהג כאילו הכל בסדר והיה כך מאז ומתמיד.
אבל במסווה של קסם באים תמיד גם שקרים, עטיפות מלהיבות ומרהיבות של חיים מופלאים. ואנחנו מפחדים משקרים, אז למדנו לפחד מקסמים. ואני לא יודע איך להכיל את העימות הזה, הרצון לחיים עם קסם, עם יופי לא מובן ולא ברור, ביחד עם הציניות ששומרת מעבודה זרה של פלאים ריקים ושל סלעים שתלויים באוויר בטענה שהם ירח.
ובכל פעם שאני עובר ברחוב מנורה ורואה את הגרפיטי הזה אני שמח שיש לי ציניות ששומרת עלי מאלוהי שקר. ועצוב שיש בי ציניות שמונעת ממני אלוהי אמת

ל_____ היקר.
תודה לך על כל התגובות והביקורות הבונות.
תודה על כל העזרה והפרגון.
תודה על זה שאתה מי שאתה, מפרגן כזה וחבר של כולם.
רק רציתי שתדע שבזכותך אני מי שאני עכשיו.
תודה שאתה מעודד אותי להמשיך ליצור.
ובקיצור, תודה על הכל.
ממני, אתה יודע מי.
נ.ב. אתה זוכר את האתגר, כן?

אני יודעת שזה לא חוקי לשלוח תמונה במקום אוכל ובטח כשאת תקועה באולפנה, אבל היי, לפחות מישהו חשב עלייך

בעזה"י
"והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה [=פורים] היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון [...]" (הרב זצ"ל, עולת ראיה עמ' תמ')
I.
צְרִיבוֹת שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ
נְפָשׁוֹת מְאֻחָדוֹת בְּשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין
לַחְצֹב בָּהֶן תְּהוֹמוֹת
(מַיִם אֵין בָּהֶם, אֲבָל --).

II.
כַּמָּה הָיִינוּ מִתְחַנְּנִים לְהִשָּׁכַח.
בְּכָל שָׁעוֹת הַפִּכָּחוֹן בִּקַּשְׁנוּ:
תֵן אוֹתָנוּ גַּדְּפִין
לְעֵילָא

III.
רְאִי קוֹל מַפְצִיעַ מִן הַבָּשָׂר

פִּתְחִי
אדר שני ה'תשע"ט

אווירה
נוגעת
עוטפת
מערפלת
מרצדת בין חושך לאור
בין נראה לבלתי נראה
בין מורגש ללא מורגש
לפעמים אווירה מורגשת,
יותר מהדבר הכי סמיך שיש
לפעמים היא חומקת,
כמו אוויר כמו מים כמו אש
אבל תמיד היא נמצאת שם
לוטה בערפל
דוחפת אותנו
לפעמים לטובה
לפעמים לרעה
והיא כמו כל הכלים
ואנחנו רק צריכים
לדעת לנצל אותה
להשתמש בה

האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה
כמו במערבולת צבעים וצורות
שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי
האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת
לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה
מפחד או מגבורה.

אחרי כבר שלושה ימים
שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה
אפוף בכאב, פחד, קושי
לצד גבורה, אור ותעוזה
שלושה ימים של עליות ומורדות
שלושה ימים של תהיות ומחשבות
שלושה ימים של שאלות ותשובות
בעיקר שאלות.
וזה גם ימים של ערפול חושים
של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור
שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן
ענן של חוסר ממשות במציאות
ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות
או בקיצור- מורפיום.

אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי
ערב שבת פרשת נח של אותה שנה
אותה שבת שלעד תיזכר לי
אותה שבת שלתמיד תיחקק לי
בראשי. וליבי

שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה
סוכם שאבא יישאר איתי
ואמא... היא תהיה איתי בליבי
דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים
מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים
דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים
אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי
"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...
אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה
אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות
לובשת ארשת רצינית. האווירה.
ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי
דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה
וביחד הם סודקות את ליבי

אמא הלכה לה
ושבת נכנסה לה
אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"
האווירה עדיין מסרבת להשתנות.
יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה
ומחליטה לדחוף קדימה...
"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי
ומתחיל לזמזם
את הניגון אני מתחיל לזהות
"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"
עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.
ואני מתחיל לבכות.
יודעת היא היטב את תפקידה
נכנסת ויוצאת
עושה בי כרצונה
לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור
אווירה של גישור

ומעל השאלות
מעבר למסך הקשיים והתהיות
מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות
אני מרגיש חיבור
הערפל מתפזר
ומבעד לשחור
בוקע לאט לאט- אור

כָּל יוֹם מְשַׁמֵּר זִכְרוֹנוֹת
מֵאֶתְמוֹל לֹא עָצַרְנוּ לִבְדֹּק
אֶת יְכֹלֶת הַנְּשִׂיאָה
וְהַיּוֹם אֵי שָׁם
מִישֶׁהוּ צוֹפֶה בָּנוּ
הוּא יוֹדֵעַ כִּי לַמְרוֹת הַכֹּל
אֶפְשָׁר שֶׁנָּנוּעַ
מֵעֵבֶר לְכָל אֹפֶק הַנִּרְאֶה לָעַיִן
מְחָטָיו שֶׁל אֹרֶן פּוֹרְטוֹת
מַנְגִּינָה נִפְלָאָה לִמְאוֹד
וּכְדַאי לְהַאֲזִין
בֵּין חַדְרֵי לִבְּכֶם.
עֲנָפִים דַּקִּים נִפְצָעִים בַּשְּׂרָף
בְּעוֹד הָאָדָם עֲדַיִן מְנַסֶּה
עֲלֵי שַׁלֶּכֶת חֲקוּקִים בְּדִידוּת וְגַעְגּוּעַ
זָעֲקָה הַגְּבֶרֶת הַגּוּצָה
וְצָעַקְתָּ חֲסַר מְנוּחָה
לְאָן
וְיָדַעְתָּ
שֶׁנִּבְרֵאתָ
וְכָל יוֹם
אֶפְשָׁר
קרדיט ניקוד לאפרת אקשטיין

כמו פעם בעבר
אני שוב יושב לכתוב
כל פעם שנזכר
איך היה עושה לי טוב
אך כרגיל לאחרונה
שוב חסום, שתיקה רועמת
מקשיב לנפש ההומה
אין חדש היא מתנצלת
כלומר? אני שואל
את בטוחה שלא טעית?
היו זמנים תודה לאל
סיפרת לי כל מה שראית
לגמרי בטוחה
אין לי כל צל של ספק
נוח לי ככה
אין לי כל צורך לספק
סודותיי הכמוסים
אתה מודע אליהם כבר
תמשיך להגשימם
בינתיים אל תכתוב דבר
אז יש חדש!
נופל לי האסימון
מתוק מדבש
שוב נוטל ת'עיפרון...

אקריליק על קנווס

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.
כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....
מול העיניים שלי הבטריה של המחשב קופצת מ80.9 ל80.7. מצחיק. "מחשב נייד.." אולי טוב שיש לי הגבלת זמן על הכתיבה, הדרך הכי טובה ליצור היא הגבלה. אולי אם המילים יגמרו לי לפני הבטריה אני אתחיל להלחין טראנס חדש. אבל אני יודע שלא, כי יש לי כבר איזה ארבע התחלות בעליית הגג המנטלית, כי על כל אחת מודבק תירוץ למה היא נשארה התחלה.
אנחנו עומדים על 75.5% אז כדאי שנחזור לנסיון שלי לכתוב קצת שוב כמו פעם..
אולי זה משהו עם דאגלס אדאמס. כן, אני די בטוח בזה... יש משהו בתקופה הזו...... הקסם/תמימות של שנות ה70. היופי שבלהיות טרמפיסט, וודסטוק, סיימון וגרפינקל, המוזיקה הלא מחייבת... משום מה מעלה לי בראש איזה גשר שכוח אל בלילה עם פנס לילה יחיד שמטיל אור צהוב על הנפש הבודדה שעומדת תחתיו, בלי שום מחשבות כבדות.
ואני מנסה לאמץ את הגישה הזו, בחיי. ואם עוד הייתי הולך לפסיכולוג הוא בטח היה אומר שזה מה שאני צריך לעשות עם עצמי. אז כשאני על האוטובוס ורגע לפני שהנהג סוגר את הדלת על עצמו ועלי, הנוסע היחידי שלשמו הוא התכנס כאן הערב אני צועק לו 'רגע!' ויורד. וחוזר אחרי 30 שניות עם ארטיק פסיפלורה. חבל, הייתי צריך להביא גם לו. ואני שואל אם עוד אנשים נוסעים בקו הזה, כי את מספר האמצעים שמקשרים בין איפה שאני נמצא כרגע
If you like Pina Coladas, and getting caught in the rain
If you´re not into yoga, if you have half a brain
If you like making love at midnight, in the dunes of the cape
I´m the love that you´ve looked for, write to me, and escape
והן הסתכלו עלי במבט של "אולי בעצם כדאי לבדוק יותר טוב עם אני אנחנו נוסעות לסיני".
אבל אף אחד לא ידע להעריך את הרגע ובסוף ניתקו אותי מהנוסטלגיה והקלילות של האלף הקודם והשמיעו דיסק של עדן בן זקן שהנהג המצרי שלף מהתא כפפות.
ואני יורד מהאוטובוס ועולה על אחד אחר.
In the desert you cant remember your name
Because in the desert there aint no one to couse you no pain
61.7%
וכשעלינו לאוטובוס לאישה לפני נפל כפכף מהתיק והיא לא שמה לב אז הרמתי אותו באבירות והושטתי לה. הנסיך של סינדרלה היה מקנא בי על המחווה האצילית בטירוף. היא הודתה ולקחה את הכפכף ואז הסטלן לפניה אמר "ראיתי אותה מקודם מפילה עוד אחד", כאילו שהיא מסתובבת עם אוסף של כפכפים בתיק. והנהג אמר "זה בסדר, גם ככה היא הולכת יחפה" ואני הסתובבתי אחורה וראיתי על הרצפה משהו שנראה דומה למה שהחזקתי ביד עד לפני רגע. אז
אז עליתי לאוטובוס והקשבתי לנונסנס האחרון של רועי כפרי. ומוזר, אני כבר פחות שם. עברו לפחות כמה חודשים מאז שכתבתי ביוטיוב "charlie the unicorn". כמו מישהו בגמילה שסופר את הימים, אבל הגמילה שלי נגמרה לפני שבועיים! בגלל זה יש ליד המחשב עכשיו חצי בקבוק של סינגל מאלט מעולה. האם זה אומר שהגעתי לשפיות או שהתרחקתי ממנה?
ובאמצע מפריעים לי האישה ממקודם וחרדי בן 20 שכל אחד בטוח שאם יהיה מספיק נחרץ והחלטי יצליח להמיר את יריבו מהצד האפל לצד הנאור של המוסר ודרך החיים האידיאלית. ואחרי שכמה ששברי שיחה הגיעו אלי וצחקתי בקול פשוט עברתי לשבת לידם כדי לשמוע יותר טוב.
"אתה יודע איך אני יודעת שכל החרדים טועים? כי אני אוהבת את הדתיים הציונים! הנה, הבחור פה, אתה משרת בצבא?" היא פנתה אלי ושאלה.
-"אני אחרי"
"רואה?!" היא פונה שוב לחרדי שמולה, "איפה כתוב בתורה שחרדים לא צריכים ללכת לצבא!"
-"אבל יש בתורה הגיון הכי צודק בעולם, כי בואי תשמעי, נגיד מישהו נכנס לגינה של מישהו אחר ויש שם פרה והיא נגחה אותו מי אשם?"
-"פעם איש אחד השאיר מקרר בגינה ובאו לשם ילדים לשחק ונכנסו לתוך המקרר וננעלו ובית המשפט חייב אותו לשלם!"
-"רואה? כי התורה אומרת "מאי בעי בהאי חצרא??" כלומר הבעלים של הגינה פטור מלשלם"
-"אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה חושב שהתורה שייכת רק לך, כי התורה שייכת לכולם. ולא משנה מה כתוב בתורה כי בית המשפט פסק שהוא היה צריך לחשוב שיכנסו לו ילדים לגינה והוא אשם ואסור לערב את התורה בבית המשפט!"
-"ואם מישהו גנב ארנק אז הוא צריך להחזיר כפליים ממה שהוא גנב, אבל אם הוא גנב שור אז הוא צריך להחזיר חמישה שורים (ככה, 'שורים'. כמו 'תורים' או 'שוקים'). ואת יודעת מה? יש בתורה הרבה הלכות, ואני רוצה לקיים תרייג מצוות ואני לא יכול בצבא, כי צריך להתפלל בציבור ולפעמים לא יהיה לי שם מניין!"
-"אז תן לי לספר לך משהו, כי אחיין שלי בצבא והוא אמר לי שאפשר לארגן להם כמה מניינים שירצו, אם ירצו גם מאה מניינים!"
-"אז לא רק תפילה בציבור, אני גם צריך ללמוד תורה כל היום, אבל בצבא צריך לשמור במחסום! איך אני אלמד תורה אם אני שומר במחסום?"
-"זה נשמע שאתם מסתמכים על אנשים אחרים שישמרו עליכם"
-"אנחנו לא כי יש לנו את התורה. את יודעת מה כתוב בתורה? שהתורה מגנא ומצלא! ואת יודעת מה עוד כתוב בתורה? "עת לעשות לה' הפרו תורתך!" זה אומר שאני צריך להמשיך ללמוד תורה!"
ופה לצערי האוטובוס שלי הגיע לתחנה ונאלצתי לרדת. איחלתי לילה טוב לנהג (זה היה נהג אחר), פניתי לרדת מהאוטובוס ובמדרגה האחרונה הסתובבתי אל הניצים, הנפתי שתי אצבעות בצורת V, קראתי אליהם "פיס אן לאב!" וקפצתי אל המדרכה.
נשבע לכם שהוויכוח הזה התנהל ביניהם, כמעט מילה במילה איך שכתבתי כאן. במו אוזני שמעתי (היו גם עוד קצת דיונים בענייני נזקים וקנסות של גנבים).
ובזמן שגמרתי לצפות בהזיה האחרונה של רועי כפרי חשבתי לעצמי שלפעמים החיים עושים לנו איזה ניעור בעליית הגג ולפעמים חלק ממה שמאוכסן שם נופל לנו על הראש ולפעמים אחרי שמנקים את האבק זה דווקא יכול להיות נחמד.
אז שמתי באוזניות אלט ג'יי והגעתי לדירה ולקחתי לגימה ארוכה מהוויסקי שליד המיטה ואז, ביד אחת הבקבוק, בשניה המחשב ובכיס שוקולד הרשיז יצאתי למרפסת והתחלתי לכתוב.
43.2%

שחורה ונאוה אני.
שחורה ונאוה,
ולא אתפלל לפניך עוד
על רוח חדש ועל לב טהור שתברא

ובזוך רון שחר, לא אפתח
את הלב לך, דודי.
כי אפתח ורוח פרצים תשאני אל חיק כנפיה
כאל סופת הוריקן משתוללת,
אכסטזה נכזבת,
עד אפול מתבוסס בדמי, (אלוהי),
עד אפול. לבדי.
לבדי.

שחורה ונאוה.
אצהיר,
אתפלל,
אתחנן,
אבקש.
וטוב לי כך ורע לי כך.

שחורה ונאוה אני
(כחזיר זה) פושט טלפי
לפניך אומר
טהור,
טהור

אקריליק על קנווס

מי אתם, אחים
הלוחמים תחתינו?
גיבורים
שנפלתם חלל
תחת עץ זית,
אדמה חרוכה
ומבט לשמיים
ממעל
על מה חשבתם ברגע
לפני שכבו האורות?
על העם, על הדם, על היזע?
על אחים ואחיות?
ורגע אחד אחרי,
כבר הפכתם מלאכים.
עכשיו, אם מביטים למעלה
מחייכים שם, כוכבים.

גִּבּוֹר, אוֹתוֹ אָדָם נְטוּל פָּנִים.
גִּבּוֹר, שֶׁפַּעַם בְּשָׁנָה כֻּלָּם זוֹכְרִים.
גִּבּוֹר,שֶׁאֶת חֲלוֹם אֲבוֹתָיו הִגְשִׁים-
גִּבּוֹר, שֶׁבְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ חַיִּים.
גִּבּוֹר, תִּהְיֶה חָזָק וְאַל תִּשָּׁבֵר.
גִּבּוֹר, תִּהְיֶה אַתָּה וְלֹא אַחֵר.
גִּבּוֹר,אָל תִּפְחַד וְאָל תִּירָא.
גִּבּוֹר, אָסוּר לְךָ לְהִכָּנַע.
גִּבּוֹר, מֻתָּר לְךָ לִבְכּוֹת.
גִּבּוֹר, אַתָּה אַף פַּעַם לֹא פָּחוֹת.
גִּבּוֹר, לִהְיוֹת חַלָּשׁ זוֹ לֹא חֻלְשָׁה.
גִּבּוֹר,
מִי יַצִּילְךָ מִמְךָ?
גִּבּוֹר, שֶׁבּוֹחֵר לִחְיוֹת לַמְרוֹת הַכְּאֵב.
גִּבּוֹר, שֶׁלֹּא בּוֹרֵחַ בִּשְׂדֵה אוֹיֵב.
גִּבּוֹר, שֶׁאֶת כָּל רוֹאָיו הִקְסִים-
גִּבּוֹר, שֶׁבְּחַיָּיו צִוָּה לָנוּ חַיִּים.

הם נופלים ממני
בעת צפירה קורעת את עור התוף
נושרים ומתמזגים באלפי הרוחות הנופלות מאנשים בודדים סביב.
כולם ב
יחד.
לבד עד כלות.
נופלים ממני כמו תפוחים רקובים על אדמה פוריה.
כאבים ישנים ומגלידים חבוקים באלו טריים ומדממים.
מפרים אותי,
אולי.
קמתי אני לפתוח לדודי
כי חשקתי אליו, וכאבי הרקיעו נפש עיפה
עד
לכת הנשימה.
ודודי חמק עבר.
כמו טיפות הם נופלים
כמו גשם.
כמו מבול.
חללים
חללים
וכל הביחד הלבדי מתרוקן עד אפס
באחדות הלבבות.

ציירו לכם עולם
עולם שבו אין מלחמות
עולם שבו אף אחד לא רודף אחר דבר
וכל הכבוד, המעמד, השלטון כמו לא שווה שום דבר...
ציירו לכם עולם
עולם בו אין אשליות
עולם בו אתה יכול להיות כל מה שתבחר להיות
בלי בעיות, רק לקום ולחיות את החיים בחלום
עד כמה העולם הזה הוא עולם אמיתי?
עד כמה הוא רחוק מלהיות מציאותי?
ואם רחוק הוא מאיתנו... האם זו אשמתי?

כרגיל, החרות של החג
תפסח עלי,
(בין חריצי ידי המיוזעות
דם תוסס, כבר גואה
מבקש להחריב כל הניקיון המוחצן הזה}
דרשנים ימלאו פיהם להט ואש
על נפש רחבה ונשגב היום
ואני רק אשאל:
למה האש הזו לא שורפת אותי
ואם בכלל אפשר להישרף בעולם קר כזה
ולמה המצה שאפיתי ענייה כל כך, והמרור
גמר אומר לחנוק אותי
ומה נשתנה לילה זה מכל הלילות
(ושנים שעברו, ששוועה ודביקות
בקעו מהם והתמוססו)
שלא אפסה תקוותי
למצוא בו רגש דק, זקוק, טהור, כנה.
ולו לא יקהו שיני הרועדות
אמשיך לשאול
שאלות שגם בפסח אין עליהן תשובות

הושענא הושענא

הושענא
קול בוקע תחת שבריך וגליך:

'הושענא
לכלי ריק מלא אבק
נעשה מעון עכבישים
ונשוף בו רוח

הושענא
ללב מותש
סדוק ודווה
וזרוק בו אנרגיה

הושענא
לתועה מדבר מבקשי שמיך
נטוש תחת אחד השיחים
ואל תשליכהו מלפניך'

הושענא אשר צמאה נפשו לאל חי מרחף על תוהו מעמק הררים פושט ידיו ריקות לפניך, שואג ממעונות אריות לבקרים: מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי, הושענא לו לילות עמוקי מחשוף בחגווי סלעים פושט טלפיו מתפלש עם חזירם מוריק רוחו אחר נפשו ואין לו שפך נפש עוד רק סער ותהום אל תהום וקורא הוחילה לאלוהים כי עוד אודינו, הושענא ליבו הרוטט מדדה אליך בלהט כיסוף דועך על פירי אדמה חרוכה והקרה לפניו איל ניתק מסבך רושף ערגה על אפיקי

הקרה לפניו ויכול לזעוק אליך

כהושעת איל כן הושענא

הושענא

ואל תשליכהו מלפניך

אולי תספרי לי איך אפשר לפרוח מתוך כל הכאב
אולי תספרי לי, את שנקבוך קלשונים, להבי ברזל תוך לב רך
את, שהפשיטו עורך, שהפכו מעדר, פיסה אחר פיסה
את, שהצליף בך גשם זלעפות וקור, שמש קופחת ושרב
את, שהישרת מבט אל כול היובש והקמילה, אל כל היופי שקרס אל גווך השפוף,
שבלעת בשתיקה דם ארזים שבורים, שלא הזדעזעת מדם פרח נאה,
ניגר מגבעול נטול ראש אל לוע חריציך,
את,
תני לי להטמין ראשי הדומע ברגביך
אולי תספרי לו לחש, איך אפשר לפרוח מתוך כל היאוש, מתוך כל הטרוף הזה

עיפרון על דף.

מתהלך בדרכים, מתנייד בכבישים

מחפש את הדרך לחזור.
אבדתי, לבד, בלי מפות
לא יודע כבר מה לעשות.

אני להבה קטנה שמבקשת לבעור
שה תועה שמחפש לחזור
כוכב נופל שרוצה רק לזהור
רק צריך את הדרך לזכור

אנושי או שמימי?
כבר לא יודע מי אני
רוצה לגלות את זהותי
לא יודע כבר מה אמיתי

להבה קטנה שמבקשת לבעור
שה תועה שמחפש לחזור
כוכב נופל שרק רוצה לזהור
רק צריך את הדרך לזכור

מתהלך בדרכים, מתנייד בכבישים.
מחפש את הדרך לחזור.

עקרונית יש לזה גם לחן אבל את זה אי אפשר להעביר פה, אז..

אני זוכר איך התחיל הקשר בנינו. באותו יום בחנות יודאיקה.
הסתכלתי עליך ואתה הסתכלת עליי. כל כך רציתי! היה נמאס לי מהמדף המאובק. להסתכל מבעד לזכוכית ולא באמת להיות נאהב. גם כן חיים...
רציתי אחד שיאהב אותי באמת, רציתי אחד שישתמש בי באמת. הרמת אותי מהמדף, מיששת אותי, פתחת את ליבי וגילית את צפונותיי.
ואני הסתכלתי אל תוך ליבך. וראיתי שהרצון משותף. ראיתי שאתה לא בן אדם פשוט. אבל ידעתי שיש בך יותר מהנגלה לעיין. רציתי להיות שם כשליבך ייפתח, רציתי להיות החיבור שלך לריבונו של עולם. זה היה אהבה ממבט ראשון...
לקחת אותי איתך.
ההתחלה הייתה קשה. לא הבנתי מה קרה לך? נפגשנו בקושי פעם ביום. היית מעיף בי מבט קצר, טיפה מרפרף בהסתכלות שטחית וממשיך הלאה.
מה קרה לך? רציתי לשאול. איפה הרצונות? איפה השאיפות? תקופה ארוכה שהרגשתי בדיוק כמו כל אחד אחר. רציתי אותך ואתה לא רצית אותי...
אני יגיד לך את האמת, היו תקופות שכמעט והתייאשתי. שכבתי בלילות בוכה.
אבל אז הכול השתנה.
אני זוכר את היום הזה שמוקדם מאוד בבוקר, אמרת לי שנוסעים. השמש עוד לא זרחה, ואנחנו כבר היינו באוטו. בדרך לאיפשהו. כבר בדרך הרגשתי שמשהו שונה, הסתכל עליי בחיבה. ואני שכמעט ששכחתי שאפשר להיות נאהב, לא הצלחתי להירגע.
הגענו לכותל.
קצת אחרי עלות השחר.
אתה תופס אותי, מרים אותי בידיים רועדות. אני מסתכל עליך, רואה דמעות בעיניך. אתה פותח אותי לאט לאט, מתחיל להתפלל, ואני שכל כך חיכיתי לרגע הזה, לא מצליח לעמוד בזה... ואתה ממשיך, בעיניים דומעות, אותיות מצטרפות למילים, ואלא מצטרפות למשפטים, ואלא לברכות ואלא לתפילות, ואתה ממשיך מילה אחרי מילה, ברכה אחרי ברכה, דמעותיך מכתימות את דפיי.
משהו השתנה מאז.
אין ספק, שמשהו נפתח בנינו. יצא לנו לדבר לא מעט מאז. לפעמים בכעס, לפעמים בנחת, ולעיתים קרובות בבכי. הבכי היה חבר טוב לדיבור בנינו. לא תמיד בכי של עצב, לפעמים של רגש, לפעמים של תודה. לפעמים של קושי.
למדנו הרבה אחד על השני מאז. למדתי עליך שליבך תמיד מחפש. מחפש את הקשר עם אבא. ואני תמיד שמח לעזור לך בזה. למדת עליי, רבות. סודות רבים מסתתרים בתוכי, אני מגלה את עצמי רק למי שבאמת פותח את ליבו בפני.
נוצר בנינו קשר מיוחד.
היינו מתחילים ביחד כל בוקר (כמעט) מוקדם בבוקר, לרוב אפילו לפני שהשמש זורחת. הבית מדרש ריק, ואתה מגיע, פאותיך רטובות מהמקווה. מדליק את האור, מוציא אותי מבין החברים. תמיד ידעתי שיש לי יחס מיוחד אצלך. ואני מסתכל עליך. תמיד אהבתי לראות אותך מתעטף בטלית, מניח את התפילין. יש בתנועות האלה משהו מרגש. מדייק את התפילין במקום, סופר את הרצועות, מסדר את הטלית, ואז חוזר למקד את תשומת ליבך בי. אתה חופן אותי
כמה אהבתי את הרגעים האלה.
אבל תדע, לא סתם אני כותב לך את כל זה, לא סתם אני סוקר בפניך את הרומן הארוך שלנו. בתקופה האחרונה אני מרגיש עליך משהו. אני מרגיש שמשהו יבש אצלך. אני מרגיש שאיבדת מעט מהחיות, ומהשמחה ברגעים האלה.
כן אנחנו עדיין נפגשים מידי בוקר (למרות שלפעמים גם זה לא) אבל התנועות מעט יבשות, קצת מכניות. ואני אמרתי לך עוד מההתחלה. אני רוצה את ליבך.
אתה כבר לא קורה מילה במילה בהתרגשות. לפעמים במהלך הסדרים אני מסתכל עליך לומד עם אחד החברים במדף. ורואה שם את אותה התלהבות שהייתה שמורה לרגעים המיוחדים שלנו בבוקר בבית המדרש. רואה אותך מסתכל באהבה על החברים הגדולים הכבדים מהסדר בוקר. את אותה אהבה שהייתה פעם שמורה לי הקטן הכחול בכריכה מעט בלויה. בדפים מוכתמים.
אחי אהובי. אל תשכח מה עברנו יחד. אל תשכח מדוע הדמים מוכתמים, זה מהדמעות שלך. במקום שלא יכולת לספר לאף אחד דיברת איתי. במקום שלא יכולת לחשוף לאחר, אני הכלתי את דימעותיך. אל תשכח אותי, לא עכשיו ולא לעולם. פעם היינו נפגשים שלוש פעמים ביום בשמחה עצומה. היום...
זה טוב שאתה מתקדם. זה טוב שאתה מרגיש יציב יותר, אבל אל תשכח את נקודות החוזק שלך. אל תשכח להזיל דמעה פה ושם. ואל תשכח מה המניע שלך להתקדם. לרצות להיות אדם טוב יותר. להתחבר ללימוד. כל זה רק כדי להתחבר לה'
להרגיש אותו איתך.
ובאמת לא איכפת לי, אני רוצה רק בטובתך, גם אם תעשה את זה בדרכים אחרות. אני יסתכל וישמח, אבל רק שלא תשכח. אם תרצה. אני עדיין פה.
אוהב אותך, יודע את ליבך, מכיר את נפשך, חושף את סודותיך.
שלך באהבת עולמים
הסידור שלך.
(קול אליהו הקטן הכחול...)

נער מתנער
נער דעה נער חוכמה
הדרך שלך היא הדרך היחידה
נער תשובה נער ברירה
אתה יודע מה הצורה
כל דרך אחרת היא דרך טועה
מבוגר מתבגר
מתגבר קיצוניות מתגבר מחשבה
הדרך שלו היא הדרך המסובכת
מתגבר בלבולים מתגבר אכזבה
הוא יודע שאצלו לא נמצאת כל תשובה
אבל הוא עדיין ממשיך ללכת
נער מתנער
מבוגר מתבגר
וביחד הם צועדים
לברר את החיים מנסים
מתנערים מתבגרים
ובסוף מבינים

עיפרון על נייר

בימים שכאלה
עולם כלוב צר להחניק
בננת סהר חור להפליט
האוכל נוס בא.
בימים שכאלה
לב פצצה גרעינית
רגע קט ומפץ להמית
האמצא מרגוע

לו יאמר אשמדאי בחלום
גזירה היא מלפני אדון
לא אכוף ראש כאגמון
לא אשפיל ידי מצוק תפילה מתדרדר
רק אגיף מאחור, אהדוף שנים באות
בשרירי אצבעות, בקצף ים של
דמעות אטביע לילות, בזעקות איומות
אבריח שניות, טרם אוספם מחוג השניות-
ינגסו שיני חלקיקי מאיות

לא ככופר, לא כאוויל, לא כמתריס
מצוקי התלוש אמלמל:
על זה לא גזרת
על זה לא חתמת
אל תוסף דבר על אשר דיברת - -