יצירות אחרונות בפסיפס

הוֹלֶכֶת אֶל עֵבֶר הָ
גָּדֵר, הַפְרָדָה.
בֵּינִי לְבֵין
הָאֹשֶׁר.
מֵאֲחוֹרַי הַסְּעָרוֹת, וְחֹסֶר הַיְּכֹלֶת

לְהַפְסִיק
הַכֹּל.
רַק שֶׁיִּגָּמֵר הַכְּאֵב
רַק שֶׁאֶשְׁכַּח מֵהֱיוֹתִי
רַק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה

מְבַצַּעַת פְּעֻלָּה פְּשׁוּטָה
קְפִיצָה קְטַנָּה
וְ
נִפְרֶדֶת מֵהַכְּאֵב
נִפְרֶדֶת מֵהָעוֹלָם
נִפְרֶדֶת מֵהַנְּשָׁמָה




תְּהֶא נִשְׁמָתִי צְרוּרָה

נִשְׁמָתִי הָאֲרוּרָה

הוא דופק בחלון,
ואני ממהרת לפתוח.
הם אומרים שהוא אפור,
אבל אני רק מחכה שיגיח.
הגשם גורם לי להרגיש חופשיה,
גורם לי להרגיש אהובה.
לדעת שיש מישהו מעלי,
שאוהב אותי, על כל נתוני.
ומוריד עלי טיפות של הכלה,
טיפות של הבנה.
ניצוצות קטנים של אהבה.

וְנֶעֶצְרוּ עָלַי הַמִּלִּים.
הָיָה גְּבוּל שֶׁל זַעַם
וּתְשׁוּקָה -
עַד כָּאן.
מַחְסוֹמִים עֲלֵי קְצָווֹת
הַנֶּפֶשׁ
הַמִּתְפַּזֶּרֶת אֶל תּוֹךְ עָצְמָה.
רְסִיסִים שֶׁלִּי - אַתָּה הוּא
יוֹצְרָם בַּבָּטֶן,
וְכַמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר בִּפְנִים
וְלַהֲרוֹת אֶת כָּל הַפְּרִיחָה,
אִי-אֶפְשָׁר
עַד לְהִתְפַּקֵּעַ.

חורף יקר
בקשו ממני לכתוב
כמה אני מתגעגע
אליך.
מיד שואל את עצמי
האם אפשר להתגעגע
לעננים האפורים שחורים
שחודרים ללב
וצובעים אותו בצבעם?
או לקור
הקור שחודר
וניצב כגדר
ביני לשמחה?
להתגעגע אי אפשר.
פתאום מבזיק זיכרון
איך אני קטן
בפני כל העולם
האפור
החשוך
ויד מלטפת
מנחמת
בחדר המחומם
שבחלונו דופק
בקצב מרגיע
לא

חיכיתי, חיכיתי
זה זמן רב שלא בכיתי
והוא לא בא!
הוא לא בא,
החורף.

והבטחתי לעצמי פעמים
שהיום אחרי הצהריים
-------
ועדיין לא בא,
עדיין לא
חורף.

מסיכה לבשתי, שחורה מאוד
לא ציירתי לי אפילו
אופק וורוד.
(והוא לא בא
הוא לא
בה)
דומם ישבתי, דומם חשבתי
עלי, על החורף

את התקוות כולן
לישון השכבתי
שלא תיוודענה, שלא תפרענה
אותי ואת החורף

ובחלון ישבתי
וערגתי-
חורף..
מול תהום עמדתי
כמעט קפצתי, כמעט
הרגתי
אך חרדתי--





חורף.

מחר שוב יבקר הקיץ.
אלך לי אל הגן
אקטוף עלי דפנה
ואשב לי, ולא אבכה
כל הזמן
אחכה

בצפייה לבניין אריאל

כשהלכתי מביתךָ
הלכה הרוח יחד איתי.
היא סחבה איתה עלים צהובים וגבעולים ירוקים
ופרח אחד ושלוש מטריות
ואני אחת ועצבות רבה.


כשהלכתי מביתךָ סחף אותי הגשם.
ואת העצים הרבים ואת הציפורים ואת הילדים
ואת המגרש הריק הוא סחף, ושטף ושצף
והיכה בין חריצי המדרכה, עכשיו
אני נקייה ממך


כשישבתי מול ביתך
עטף אותי השלג,
שמלת קרח לבנה שמרה על גופי
ופתיתים עייפים צנחו עליי,
אני שוכבת מול ביתך


ואני כולי שלי
ואתה כולך שלך.

קטע כליזמר מקורי
הוקלט באולפני 'מזמור'.
קלרינט: עומרי בר סלע
קחון: תומר פרי
פסנתר: עבדכם...

כשהאור נדלק
החושך נמלט,
מעגלים סביבו
גדלים אט אט.
להבה קלה
את חומה שומרת,
בחשכת מנהרה
אורה מפזרת.
על פתיל דק
באור עמום,
כנגד ארבע קירות
בכוח זעום.
זוהרת בשלווה
ואף כל גודלה
נאבקת בכוחהּ,
ללא נשימה.
כשהאור כבה
אַזָיִ הם באים,
הפחדים, הכאבים,
אל לבבות האנשים.
לפתע חיוך מכיל אימה,
לפתע הלב מבקש נשימה,
אולי מפלט,
או

אתמול נסעתי לים.

לי ולים יש קשר מיוחד.
אנחנו מכירים זה את זה.
אנחנו מכילים זה את זה.
כשאני מגיע ונפשי סוערת, הים השקט מרגיע את פעימות ליבי.
כשאני מגיע והאדישות גוברת, הים הגועש מסעיר את נפשי.
ולפעמים כשאני מגיע שלו. הים גם הוא מקרין עליי את שלוותו.
ואת אהבתו.

אני מרגיש שאני מבין אותו - את הים.
הוא גועש, ושקט,
סוער, ושלו,
רוצה לשבור הכול, להרוס את כל המסגרת,
אבל גם מוכן לקבל לתוכו בהכלה לא מוסברת
אני מבין אותו - את הים.
כי אני כמוהו - כמו הים.

נפשי סוערת, וגועשת, ורוצה קצת שקט ושלווה.
רוצה לעזוב את השנאה ולמצוא שם, גם אהבה.
רוצה פורקן, לשבור הכול ולהרוס.
לצאת מהצמצום הבלתי נסבל - ולשחרר
להתאוורר.

וזה הסיבה שאני מוצא את עצמי נוסע אליו לעיתים קרובות
יש לנו שפה משותפת.
בלילה. תמיד בלילה.
בלילה נפתחים הלבבות, והרגשות.
ולב אל לב אנחנו מבינים.
ומגלים.
ומספרים.

לפני שבוע אחרי שנפרדנו, רצתי אליו - אל הים
רציתי לצעוק
רציתי לשבור
רציתי לבכות.
והים הקשיב לי בהקשבה שרק הוא יכול
והים הבין אותי, בהבנה שרק הוא יכול.
הורדתי סנדלים, רוצה להרגיש את החול
הורדתי את הקפוצ'ון, רוצה להרגיש את הקור.
פסעתי צעד קדימה אל המים.
הים ליטף את כפות רגלי, נוגע ואינו נוגע.
מדהים כמה רגשות אפשר להעביר במבט אחד.
וסיפרתי לו, שזה נגמר.
הוא היה הראשון לדעת, ככה הבטחתי לו,
הרי את מי שיתפתי בכל הקשיים וההתלבטויות?
מי עודד אותי במילים רכות?
הים.
תמיד הים.
ובכיתי, דמעותיי מתערבבות בדמעותיו.
והפעם זה היה קשה.
אבל בסוף גם זה נגמר...
והים - הוא יודע להרגיע אותי, להכניס בליבי שלווה.
ואני יושב על החול הרטוב. מביט אל המשטח השחור.

ובקצה רואה נקודה קטנה
של אור.

אֵיךְ מְשׁוֹרֵר כּוֹתֵב בַּמִּדְבָּר
הוּא הוֹפֵךְ מַבּוּעָיו
לְדַם הַמּלִּים הַנִּגָּר
הוּא הוֹפֵךְ תְשׁוּקָתוֹ וְהוֹפֵךְ כִּשְׁלוֹנוֹ
לִנְהַר הַמּלִּים שֶׁמַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ

רוּחַ מִדְבָּרִית מַגִּיעָה לְכִּוּוּנֵנוּ
צִטַּטְת מֵהָרַדְיוֹ
וַאֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ
חֲמִימָה יַדִּי הַקְטַנָּה בְּיַדֵּךְ.
רוּחַ שְׁרָבִית, יֵשׁ לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת
צִחְצַחְת בְּעִבְרִית אֻלְפָּנִית.
סָבְתָא, רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ
סָבְתָא, לִכְלוּךְ אֶחָד אוֹ יוֹתֵר
הֲרֵי לָנֶצַח לֹא יִשָּׁאֵר
הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר
הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר
הֲרֵי הָרוּחַ מִמֵּילָא תִּתְגַּבֵּר,
תִּסְחַף אוֹתָךְ מִמֶּנִּי
עִזְבִי אֶת הַמַּטְלִית,
הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר
מְעַט יוֹתֵר
עַד שֶׁאֶתְבַּגֵּר.

ביום השישי
בא הרוח
ועטף ההרים וגבעות
וילחש באזני כל אדם
הנה באה שבת
שלום
שלום שבת
וביום השבת
שרק הרוח
שיר עולם אין־סוף
מזמור שיר ליום השבת
שיר־מעין־עולם־הבא
והיה מחייה נשמות
חיי עולם
במוצאי יום מנוחה
השאיר בי הרוח
געגוע ליום השביעי
והייתי מכוון כל ימי השבוע
לקראת כלה
לכה דודי

גופים מתכווצים בקור העז
נטול הרגשות
ובעל האילמות האסטרטגית
המנכיח מבלי לחוות את המגע

הגוף הזה שמתפוגג
נעשה מרוקן מכל זהות
רק רבדים של אשליות, שאריות
שהאכלתי את עצמי בכפית

הדמיון הרב
בין הפסד רוחני
לניצחון מהותני
מצית בי תקוות שהיום ההוא יגיע

הגוף הזה שמתמוגג
לא לנס, לאות.
למילה שתעטוף
נותר מחוסר הכרה

טיפות של לבד
נעשות לסערה
וחונקות את גרוני ביגון
חבורות חבורות מתגלות על גופי
ואני ערום ועריה
חסר כל תחושת מגע
חתום בליטוף העצב ובשברון

וכל יום מחדש
אני מוכרח להתמודד
בעימות התמידי שבלהיות בודד

החוויות האלו סוגרות
עכשיו מחשיך מוקדם
גם הדקירות, הייסורים של הלב,
תופסות אותי מתגנב
למחסני הבדידות שלי
שותתי הדם,
נרקב ומוקרב
על מזבח האומללות
והרחמים העצמיים שלי.
פעם זה היה פעם בחודש
היום זה תופס אותי כל יום
ההתמודדות מול השאלות
שטופחות על פני
טווחות בגופי
ומשאירות אותי יותר מצולק משהייתי

הגוף הזה שמתפורר
מנסה לבשר ,לפתח שיח אחר
אולם, עתה נותרו רק התחושות
והמחשבה כלתה בעלטה
נמחתה מעל פני האדמה.

אם יש משמעות
שתחבק אותי בבקשה

בואי יונה, קר גם לי
השעני על כף היד והסכי:
'עצוב לפעמים ואי אפשר
לנקוף אצבע
עצוב לפעמים וגם דמעות
עצורות. לב קופא ודם לא
רותח. ואגלה לך שכוס קפה שגמעתי שחור
היה ממר וחולה שתלוי פתק שמו לא קיבל
מלמול תהילים וקבצן שהילך לידי לא
קיבל מבט מזדהה ואנחה, רק צדקה
רק מבט של ישיש כזה - -
הסכי יונה
מאז מעשה שהיה הכל נהיה
אפרורי
הביני, אני לא צריך כנפיים
סוככות והומיה. אל תביא לי
עלי-זית וירוק, יש גם זה בחוץ, אני יודע.
אבל אני יודע זה גם ישור
יום אחד, משיגרת כפור החורף או מיד
קוטף אכזר
ישור ויעשה אפרורי
(יש לי וותק מאז)
אני יודע'

מבט ממצדה על הזריחה מעל ים המלח

אקריליק על קאנוואס

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד.
'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה
'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב.
והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק
כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף
אבל אני, אני ים.
ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט
ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט,
ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא.
ופחדתי לטבוע. ועמדתי לטבוע
ופתחתי בריצת אמוק בלתי אפשרית אל הלא נודע
ונפערו בורות באדמה
אז נפלתי. נפלתי. נפלתי. וכשקמתי ראיתי שהדרך עוד ארוכה
והוא היה קרוב, התיק שהשארתי על החוף. כנראה אני עוד רחוקה מהסוף
ואם אני אטבע? מי יוכל להציל?
הרי מי שבמים עסוק בעצמו. ומי שבחוץ
איך יוכל להבין. לדעת, כמה מסוכן בפנים.
ואיך יצליח להתמודד עם הגלים?
נשבעת. הגלים חזקים יותר מכל מה שהכרתי,
חזקים כמעט כמו מה שקיוויתי להכיר


ופתאום הגיע גל גדול, שכיסה אותי מכל הכיוונים.
המים גברו עלי. עמדתי למות
ומי בכלל חשב אז על שקט. אני רציתי לחיות,
ולצעוק זו היתה הדרך היחידה

ואז אני כבר לא זוכרת. אחרי רגע או שניים, או אולי היו אלה כמה שנים?
מצאתי את עצמי שרועה על החוף. על החוף שלי
ולידי עמד אדם עם חולצה אדומה שעליה באדום היה כתוב 'מציל'.
והוא שאל אותי אם הכל בסדר, ואני במקום לענות רק שאלתי. איך הוא חזק יותר מן הגלים?
איך יכול להיות שהוא על החוף, ובכל זאת יש בו שקט רועם יותר מן הסער של הים?
המציל לא ענה. רק דחף אותי חזרה אל המים
וכשהתרחקתי לחש לי: השקט שאת מחפשת, מעבר לים הוא נמצא.
אבל זה לא משנה לאיזה עבר תגיעי.- רק תהיי קודם בים. רק היי אמיצה

כֻּלָּם רָצִים
מִתְיַעֲצִים.
אַיֵּה הָלְבַד הַמְּשַׁחְרֵר?
כֻּלָּם מֻקָּפִים
אַךְ יְחֵפִים-
הַאֻמְנָם קַיָּם יַחַד, מעַרְעֵר?

יום בלי רגע זה לא יום סתם
יום בלי רגע זה לא יום סתם
מה זה אכפת לי, לא עשיתי בו כלום ולא הספקתי בו שום
יום עובר שנה חולפת, מה זה משנה ציפור רופפת
רק אני אספיק את החיים שלי, את החיים שלי
לעוף בלי הפסקה, בלי כלום בלי הספקה
לדלג על הקשיים ולעבור עולמים
לעוף על הכל, לחלוף על כל מה שאני יכול
יום בלי רגע זה לא יום סתם
יום בלי רגע זה לא יום סתם
מה זה אכפת לי, לא עשיתי בו כלום ולא הספקתי בו שום
לעוף בעולם לבקר את החיים שלי את מה שבתוכי
כולם נראים לי נמלים מלמעלה, תשואות אני מקבלת מלמטה
חיים טובים חיים בלי הספקה
זה כמו כוכב לכת
שאת עליו הולכת...

כתבה: הלל פלג, בת 9

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר שאני
מתפטרת.

אתה מבין,
התפקיד
הוא קשה מידי
תנאי ההעסקה
לא הוגנים
(שלא נדבר על המשכורת
שלא מגיעה בזמן
ולא שווה את הטרחה
אומרים היא מתחת לשטיח
בפתח הדלת
במעטפה

אולי,
אני לא יודעת)

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר
שאני
מתפטרת

אבל כשהשמש במרכז השמים
ופטפוטים וצלחות ומזלגות וכפיות
הסכין כבר לא נצרך
ואני שותה מים
במקום את מכתב הפיטורין שהכנתי

אתה מבין, אלוהים
התפקיד
הוא קשה לי מידי

תנאי ההעסקה
לא
הוגנים

אקריליק על קאנוואס

אבל מה שמפחיד בחורף
שהוא נכנס לבית
שהעולם חורף
לא אני חורף
ויש בית עם שמש וטל
העולם חורף
ואני הבית
אני השמש
אני הטל

כמו נסיעה לילית
בארץ לא נודעת
כמו דרכים יפות
המוארות בחשיכה
ברחת, שחררת עצמך
מתוך הזעם
ראשך לא יפנה
עוד לאחור
כאל פלאי תבל
כורע מול רזייך
עיוור אל כל מה שהיה
מה שנגמר.
ידך אל תוך ידי
שוב את שולחת
מצאת מרגוע בי
וגם מזור.
כך צעד צעד
את פוסעת
לארץ לא זרועה,
עמוק עמוק אל תוך לבי
אל תוך חיי.
כך מצאת לך שוב
עוד איזה רגע
נפשך בתוך נפשי
לעד לשזור.

אקורד אחד קטן לספר את הסיפור, אולי הוא יספיק, כנראה שלא.
אקורד אחד קטן, כמו ירח בשעת לילה מאוחרת. מדבר, קצת לוחש סודות מגירה.
ציפור פורשת כנף,
ממריאה מעבר לגדר תיל.
ילד קטן מרוח במבה,
על נדנדה רטובה,
מדמעות של אלוקים.
נד-נד-נד-נד
אחורה-קדימה.
עפה הרחק מכאן,
רחוק רחוק, עד שלא תדע מאיפה באה
נד-נד-נד-נד
הוא שורק, אולי שיר שאמא לחשה לו לפני השינה, אולי הוא הלחין בעצמו.
במבה זרוקה על רצפה, ילד שעף לשמיים
בין עננים הוא חושב לו
והבוקי נשפך לו המכנס



וזה קצת עצוב, אבל הוא לא שם לב
ואמא אחת שיושבת על ספסל מביטה בו, שורקת לעצמה בילבולים של אהבה.
היא יודעת שהבוקי שנשפך עוד ימשיך לנזול
וללכלך
והנוני קטנציק עוד יעלה וירד, ולא רק בנדנדה.
והיא שולחת לו לענן נשיקה גדולה
ודאגה קלה תופסת לה מקום בחלל הבטן

שנה אחת יותר מאז,
גדלת קצת אני חושבת
הפעם קצת יותר העזת,
להיות שחקנית פה לא ניצבת.
במה ארוכה, תפאורה יפה
מאחורייך קלעים מיותמים
אלומת אור משוטטת, בהירה
ברקע קולות מעומעמים
המון תנועות דחופות־תכופות
סיבוב, פיסוק. ריצה ודום.
מחול של אש סוער, בוער
ולב עוטף, צעיף אדום
שנה אחת יותר מאז,
גדלת קצת אני חושבת
הפעם קצת יותר העזת,
להיות שחקנית פה,

העלים שבכו בלילה.

עוד טיפה

אין כמו להסתכל מהחלון כשיורד גשם עם כוס משקה חם...

מסקנות שלי בסוף היום,
אין לי כבר מושג אם רץ למעלה או למטה.
אבל
תמיד מרגיש מדרון
החיים תלויים על מראה אותי דוחפת מאחורה
היי את!
תסובבי את הראש כשאני פונה אלייך!
את בוהה כשחודר אל תוך פנייך.
את תראי שנאה,
בעיניים
תראי רק שנאה,
אין ביניים
תראי כאב מוסתר מרוב 'שמחה'
תראי שאין סיפוק, רק אשמה
ואנ'לא רואה פה אף אחד
רואה את עצמי
אני מסתכל על ה
מראה שעל הקיר
פוגש אותך שוב פעם
בלילות וגם ימים
את תמיד היית איתי
אמרת לי יום יבוא
שהם יבינו מי אני
אז למה שוב
אני
מדבר

היא עמדה מולו פעורת עיניים
ופחדיה ניבטו לו ברורים וחדים באישונים השחורים
התנשמה במהירות, מנסה לגמוע טיפת אויר
על גיטרה בחוץ נפרט איזה צליל
עם חיוך דקיק ועיניים חמות
עמד ושתק והחזיק והחליק
את כל הרע שהיה בליבה
עד שכמעט לא הורגש.
היא נשמה עמוקות
ממלאה את הריאות
באויר צלול
וריח קלוש של פריחה
התנשפה
תודה
בלחישה שקטה
וחיוך בתגובה

ציור ידני באמצעות אפליקציית PROCREATE על אייפד מזדקן... (כל הזכויות שמורות וזה)

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.
יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?
וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק נצחי לדור דורים, אין זו רק עונה.
כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו.
כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן,
אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם.

אני נוסע. וברכב מתנגן שיר של עידן עמדי.
הים, החושך ואני צופים על הגלים בנתיים...
אני נוסע לים.
כן, מאוחר עכשיו, ובעזרת ה' עד שאני אגיע לים הוא יהיה ריק.
ואני אהיה לבד.
אני והים...
הכביש כמעט ריק, הלילה שקט ושחור.
ואני נוסע להתמלא מהשקט הזה. להתחדש ממנו.
יש בים משהו שקט, ועם זאת גועש.
רועש, ועם זאת שליו.
כלפי חוץ נראה משטח חלק ויפה.
ובפנים עולם שלם. חלקו סוער, חלקו רגוע.
וחלק - מתלבט...
קצת כמוני.
מתיישב על החול הרטוב והקר.
מוציא חלילית.
עוצם את העניים, מקשיב לגלים.
והם כמו מוזיקת רקע.
מלווה אותי.
מלווה את נגינתי.
מתחיל להיות פה קר...
למזלי חשבתי על זה מראש.
מוציא כמה קרשים מהאוטו.
שובר אותם,
מכין את המדורה.
יש לזה תורה שלמה, אף פעם לא תצליח ישירות להדליק קרש שלם.
בייחוד לא בכאלה רוחות.
אתה צריך לתת לאש קצת ענפים, זרדים.
דבר שהיא תרגיש בנוח להיאחז בו.
ואז, כשהאש מרגישה בבית, ולא לאט גודלת,
אז תקרב אליה את הקרש הגדול.
ותן לו את הזמן שלו... אל תאיץ בו.
תגן עליו מרוחות זרות.
ואם תשקיע בו, בסוף גם הוא יידלק...
קצת כמו חינוך ילדים. ככה אבא שלי תמיד אומר...
מסתכל על האש בחיבה.
כן - גם באש יש משהו מיוחד...
היא אף פעם לא נחה, רוקדת בריקוד משונה,
יפה ומסתורית, אבל לא נותנת להתקרב.
אם תהיה במרחק הנכון, היא תאיר לך, היא תחמם אותך.
אם תתקרב מדי - תרגיש את זעמה...
אבל במידה הנכונה היא טובה.
ואני יושב מול האש. שומע את העצים נאכלים.
ומרחוק את הגלים מתנפצים.
ואני יושב ומנגן.
והאש, והים, נוסכים בי שלווה.
והנגינה, נכנסת לי לנשמה.
ואני נושם.
ונושף.
ומביט אל השמיים המלאים בכוכבים.
ויודע שאבא מסתכל בי מהמרומים.
ונרגע...

בדרך לכאן C
פגשתי איש מאוד מוזר GM
שהלך כמו סהרורי, DM
מלמל לעצמו בשקט ואמר: G
על משכבי בלילות אני שומע C BM7
קול פעמון גדול מצלצל F B7
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל AM EM AM EM
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F
ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר C EM
וכמו מתפלל AM
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F
והד עונה לי מן הגאיות C GM
והזריחה בהרים היא יפה להלל C GM
וארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F
וכך בקול ענות, C
וכך בקול ילל GM
וכך יומם וליל- CM
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F
(המשך הטקסט המקורי>>>
והיא שייכת לו –
לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש
או חיל מצב
היא שייכת לו כדי לבנות בה
את בית חלומותיו
וכך בהקיץ ובחלום
ומדור לדור
ומתוך הרגל
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
איש מוזר, אמרתי. תתבייש,
סיסמא כל כך ישנה
הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו
ובעיקר – מחוץ לאופנה
אבל האיש המוזר לא ענה לי,
הוא לא ענה...
ואז ראיתי מסביב
את עשרות ואת מאות ואת האלפים
אנשים כל כך מוזרים
אנשים כל כך יפים
וקולם במקהלה גדולה
כרעם הרחוק מתגלגל –
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
ואז – מיושנת ללא תקנה
וסנטימנטלית ללא רחם –
אמרתי –
אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם!)
גיטרה קלאסית

צולם באגמון אחולה.

כל מה שצריך נאמר
תאמין לי תאמין
זה החורף הזה
על כל פשעיך מכסה הזמן
על כל דאגותיך מכסה ענן
אל תירא מתוק
שן ילד שן

עליתי אל האוטובוס, נוטף ומטפטף. ביד אחד ניסיתי לסגור את המטרייה, ובשנייה – לפשפש בכיס אחר הרב-קו החלקלק. ממש מלפניי עמדו מגפיים אדומים מבריקים, ספק מהגשם ספק מחידושם, לצד מגפיים שחורים וגבוהים, נתונים באבזם כסוף.
"אפשר להתקדם כבר?" שאלה בעלת המגפיים בקוצר רוח את העומדים לפניה בתור אצל הנהג. "אני כאן עם ילד קטן!"
הילד הקטן דווקא לא נראה ממהר. הוא הציץ בסקרנות בעגלת הקניות של האישה המבוגרת שעמדה

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה.
הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש.
המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל.
רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש,
רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש.
רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל...
שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו...
השיחה הייתה
"אתה באמת מאמין בזה?
אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"
"אני לא סתם שואל, החבר'ה שמחכים לך הם לאו דווקא חבר'ה פשוטים, אני שמעתי על הסיפור שלך, ואין ספק שעברת דרך ארוכה ויש לך משהו חזק ביד, אבל החבר'ה לא יוותרו לך, קשה להם והם יישאלו שאלות קשות.
אז אני רק מכין אותך, אתה באמת מאמין בזה?"
הקפה התקרר לי ביד ואני מוצא את עצמי קצת בלי מילים...
אני נכנס לכיתה עם הקביים. החבר'ה כבר שם.
אני מחבר את הברקו, מפעיל את המצגת, מניח את הדף ומסתכל
"אתה באמת מאמין לזה?"
אני מסתכל לו בעיניים ורואה ייאוש.
"אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"
"באמת אפשר להצליח למרות המציאות?"
ואני רואה שיש בשאלות שלו משהו אחר,
הוא מחפש פתח, לשבור חומה של ייאוש ושל אדישות שעוטפות אותו.
ואני לא מסוגל לענות לו.
כי אני יודע בתוך תוכי שאני בעצמי לא שלם עם זה, שלי בעצמי קשה עם זה.
ואני לא יודע מה לענות לו...
השקט מתארך ואני מוצא
ובדרך חזור כשהיינו רק אני והמחשבות שלי באוטו.
הרי אני יודע שזאת הדרך הנכונה. אני בטוח בזה.
רק בגלל שהאמנתי חזרתי ללכת בניגוד למציאות.
אז למה מול התסכול של ילד שישיסט, לא ידעתי מה להגיד?
מאז לפני כל שיחה אני נושא תפילה קטנה.
"השם שפתי תפתח - ופי יגיד תהילתך"

(הסיפור עצמו אינו אמיתי, והתובנות האישיות בו נולדו מכמה וכמה שיחות שהעברתי בשנה האחרונה. שהשם יזכה אותנו לכוון תמיד הכול לשמו יתברך.)

עודני זוכרת
יושבים על ירח,
רוקמים לו מעיל
מתנדנדים בגינה נטושת ילדים
אחורה קדימה, קדימה אחורה.
אני מושכת, אתה נמשך
שני ילדים על ירח
הוא נגוס כבר,
הוא נגמר.
עודני זוכרת,
שיחות ריקות
בקבוקים זולים
רומנטיקה אבודה.
ירח בצורת חרב,
אני דקורה מצד אחד
אתה מצד שני.
רוקמים תכריכים
למלאכי חבלה.

צבעי פסטל קשים בגווני שחור לבן על נייר לבן

קפוא בחוץ.
מנסה לקום. התרמוסטט של מפזר החום היה מוגדר חזק מדי, ויחד עם שמיכת הפוך העבה הוא נמס ומזיע.
לפחות ישן עמוק וטוב.
מצליח. מוקדם מדי. מהחלון של המטבח לשם ניגש ליטול ידיים, הוא רואה את השלג שמכסה את המכולה הקטנה והירוקה של הגנרטור, ואז את הדשא שנהיה לבן, ואת כל הרכס ממול.
אז בסוף השלג הזה הגיע! הגיע הזמן!

(שכתוב של בוקר שישי אחד לפני הרבה מדי שנים)

אַתָּה לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ
אַתָּה
לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ

יֵשׁ מִישֶׁהִי שֶׁמְּחַבֶּקֶת אוֹתְךָ
מָה אִכְפַּת לִי

רסיסי גלים אל חוף נשברו,
יונה אל ים עפה מעליהם.
ואין היא נעזבת ואין מחריד,
קול צחוקם נשמע למרחוק, הכך יחול עתיד?
שתיקה עמוקה ניצבת ביניהם כים,
רוחשים גלים, גלי ליבם.
ואין טרדה ואין רעש,
רק ארץ יציבה ואוהבים בלחש.
כזו כניסתם לארץ אבות,
כך חיבורם של זיווגי דורות.
כים קרוע לגזרים,
אך כל שדרוש הוא נשימה עמוקה למאמין.
הוא אז נפתחו להם שער שמים,
ואינם זקוקים להכאת הסלע ויפוצו מים.

צבעי אקריליק על קאנווס

חישוק רקמה, בד, טוש, חוטי רקמה(DMC) והמון סבלנות )