יצירות אחרונות בפסיפס

הוֹלֶכֶת אֶל עֵבֶר הָ
גָּדֵר, הַפְרָדָה.
בֵּינִי לְבֵין
הָאֹשֶׁר.
מֵאֲחוֹרַי הַסְּעָרוֹת, וְחֹסֶר הַיְּכֹלֶת

לְהַפְסִיק
הַכֹּל.
רַק שֶׁיִּגָּמֵר הַכְּאֵב
רַק שֶׁאֶשְׁכַּח מֵהֱיוֹתִי
רַק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה

מְבַצַּעַת פְּעֻלָּה פְּשׁוּטָה
קְפִיצָה קְטַנָּה
וְ
נִפְרֶדֶת מֵהַכְּאֵב
נִפְרֶדֶת מֵהָעוֹלָם
נִפְרֶדֶת מֵהַנְּשָׁמָה

הוא דופק בחלון,
ואני ממהרת לפתוח.
הם אומרים שהוא אפור,
אבל אני רק מחכה שיגיח.
הגשם גורם לי להרגיש חופשיה,
גורם לי להרגיש אהובה.
לדעת שיש מישהו מעלי,
שאוהב אותי, על כל נתוני.
ומוריד עלי טיפות של הכלה,
טיפות של הבנה.
ניצוצות קטנים של אהבה.

וְנֶעֶצְרוּ עָלַי הַמִּלִּים.
הָיָה גְּבוּל שֶׁל זַעַם
וּתְשׁוּקָה -
עַד כָּאן.
מַחְסוֹמִים עֲלֵי קְצָווֹת
הַנֶּפֶשׁ
הַמִּתְפַּזֶּרֶת אֶל תּוֹךְ עָצְמָה.
רְסִיסִים שֶׁלִּי - אַתָּה הוּא
יוֹצְרָם בַּבָּטֶן,
וְכַמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר בִּפְנִים
וְלַהֲרוֹת אֶת כָּל הַפְּרִיחָה,
אִי-אֶפְשָׁר
עַד לְהִתְפַּקֵּעַ.

חורף יקר
בקשו ממני לכתוב
כמה אני מתגעגע
אליך.
מיד שואל את עצמי
האם אפשר להתגעגע
לעננים האפורים שחורים
שחודרים ללב
וצובעים אותו בצבעם?
או לקור
הקור שחודר
וניצב כגדר
ביני לשמחה?
להתגעגע אי אפשר.
פתאום מבזיק זיכרון
איך אני קטן
בפני כל העולם
האפור
החשוך
ויד מלטפת
מנחמת
בחדר המחומם
שבחלונו דופק
בקצב מרגיע
לא

חיכיתי, חיכיתי
זה זמן רב שלא בכיתי
והוא לא בא!
הוא לא בא,
החורף.

והבטחתי לעצמי פעמים
שהיום אחרי הצהריים
-------
ועדיין לא בא,
עדיין לא
חורף.

מסיכה לבשתי, שחורה מאוד
לא ציירתי לי אפילו
אופק וורוד.
(והוא לא בא
הוא לא
בה)
דומם ישבתי, דומם חשבתי
עלי, על החורף

את התקוות כולן
לישון השכבתי

בצפייה לבניין אריאל

כשהלכתי מביתךָ
הלכה הרוח יחד איתי.
היא סחבה איתה עלים צהובים וגבעולים ירוקים
ופרח אחד ושלוש מטריות
ואני אחת ועצבות רבה.


כשהלכתי מביתךָ סחף אותי הגשם.
ואת העצים הרבים ואת הציפורים ואת הילדים
ואת המגרש הריק הוא סחף, ושטף ושצף
והיכה בין חריצי המדרכה, עכשיו
אני נקייה ממך


כשישבתי מול ביתך
עטף אותי השלג,
שמלת קרח לבנה שמרה

קטע כליזמר מקורי
הוקלט באולפני 'מזמור'.
קלרינט: עומרי בר סלע
קחון: תומר פרי
פסנתר: עבדכם...

כשהאור נדלק
החושך נמלט,
מעגלים סביבו
גדלים אט אט.
להבה קלה
את חומה שומרת,
בחשכת מנהרה
אורה מפזרת.
על פתיל דק
באור עמום,
כנגד ארבע קירות
בכוח זעום.
זוהרת בשלווה
ואף כל גודלה
נאבקת בכוחהּ,
ללא נשימה.
כשהאור כבה
אַזָיִ הם באים,
הפחדים, הכאבים,
אל לבבות האנשים.
לפתע חיוך מכיל אימה,
לפתע הלב מבקש נשימה,
אולי מפלט,
או

אתמול נסעתי לים.

לי ולים יש קשר מיוחד.
אנחנו מכירים זה את זה.
אנחנו מכילים זה את זה.
כשאני מגיע ונפשי סוערת, הים השקט מרגיע את פעימות ליבי.
כשאני מגיע והאדישות גוברת, הים הגועש מסעיר את נפשי.
ולפעמים כשאני מגיע שלו. הים גם הוא מקרין עליי את שלוותו.
ואת אהבתו.

אני מרגיש שאני מבין אותו - את הים.
הוא גועש, ושקט,
סוער, ושלו,
רוצה לשבור

אֵיךְ מְשׁוֹרֵר כּוֹתֵב בַּמִּדְבָּר
הוּא הוֹפֵךְ מַבּוּעָיו
לְדַם הַמּלִּים הַנִּגָּר
הוּא הוֹפֵךְ תְשׁוּקָתוֹ וְהוֹפֵךְ כִּשְׁלוֹנוֹ
לִנְהַר הַמּלִּים שֶׁמַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ

רוּחַ מִדְבָּרִית מַגִּיעָה לְכִּוּוּנֵנוּ
צִטַּטְת מֵהָרַדְיוֹ
וַאֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ
חֲמִימָה יַדִּי הַקְטַנָּה בְּיַדֵּךְ.
רוּחַ שְׁרָבִית, יֵשׁ לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת
צִחְצַחְת בְּעִבְרִית אֻלְפָּנִית.
סָבְתָא, רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ
סָבְתָא, לִכְלוּךְ אֶחָד אוֹ יוֹתֵר
הֲרֵי לָנֶצַח לֹא יִשָּׁאֵר
הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר
הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט

ביום השישי
בא הרוח
ועטף ההרים וגבעות
וילחש באזני כל אדם
הנה באה שבת
שלום
שלום שבת
וביום השבת
שרק הרוח
שיר עולם אין־סוף
מזמור שיר ליום השבת
שיר־מעין־עולם־הבא
והיה מחייה נשמות
חיי עולם
במוצאי יום מנוחה
השאיר בי הרוח
געגוע ליום השביעי
והייתי מכוון כל ימי השבוע
לקראת כלה
לכה דודי

גופים מתכווצים בקור העז
נטול הרגשות
ובעל האילמות האסטרטגית
המנכיח מבלי לחוות את המגע

הגוף הזה שמתפוגג
נעשה מרוקן מכל זהות
רק רבדים של אשליות, שאריות
שהאכלתי את עצמי בכפית

הדמיון הרב
בין הפסד רוחני
לניצחון מהותני
מצית בי תקוות שהיום ההוא יגיע

הגוף הזה שמתמוגג
לא לנס, לאות.
למילה שתעטוף
נותר מחוסר הכרה

בואי יונה, קר גם לי
השעני על כף היד והסכי:
'עצוב לפעמים ואי אפשר
לנקוף אצבע
עצוב לפעמים וגם דמעות
עצורות. לב קופא ודם לא
רותח. ואגלה לך שכוס קפה שגמעתי שחור
היה ממר וחולה שתלוי פתק שמו לא קיבל
מלמול תהילים וקבצן שהילך לידי לא
קיבל מבט מזדהה ואנחה, רק צדקה
רק מבט של ישיש כזה - -
הסכי יונה
מאז מעשה שהיה הכל נהיה
אפרורי
הביני, אני לא

מבט ממצדה על הזריחה מעל ים המלח

אקריליק על קאנוואס

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד.
'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה
'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב.
והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק
כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף
אבל אני, אני ים.
ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט
ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט,
ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא.
ופחדתי לטבוע. ועמדתי

כֻּלָּם רָצִים
מִתְיַעֲצִים.
אַיֵּה הָלְבַד הַמְּשַׁחְרֵר?
כֻּלָּם מֻקָּפִים
אַךְ יְחֵפִים-
הַאֻמְנָם קַיָּם יַחַד, מעַרְעֵר?

יום בלי רגע זה לא יום סתם
יום בלי רגע זה לא יום סתם
מה זה אכפת לי, לא עשיתי בו כלום ולא הספקתי בו שום
יום עובר שנה חולפת, מה זה משנה ציפור רופפת
רק אני אספיק את החיים שלי, את החיים שלי
לעוף בלי הפסקה, בלי כלום בלי הספקה
לדלג על הקשיים ולעבור עולמים
לעוף על הכל, לחלוף על כל מה שאני יכול
יום בלי רגע זה לא יום סתם
יום בלי רגע זה לא יום סתם
מה זה אכפת לי,

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר שאני
מתפטרת.

אתה מבין,
התפקיד
הוא קשה מידי
תנאי ההעסקה
לא הוגנים
(שלא נדבר על המשכורת
שלא מגיעה בזמן
ולא שווה את הטרחה
אומרים היא מתחת לשטיח
בפתח הדלת
במעטפה

אולי,
אני לא יודעת)

כבר מזמן אני מתכננת
להכנס אליך בהפסקת הצהריים
לומר
שאני

אקריליק על קאנוואס

אבל מה שמפחיד בחורף
שהוא נכנס לבית
שהעולם חורף
לא אני חורף
ויש בית עם שמש וטל
העולם חורף
ואני הבית
אני השמש
אני הטל

כמו נסיעה לילית
בארץ לא נודעת
כמו דרכים יפות
המוארות בחשיכה
ברחת, שחררת עצמך
מתוך הזעם
ראשך לא יפנה
עוד לאחור
כאל פלאי תבל
כורע מול רזייך
עיוור אל כל מה שהיה
מה שנגמר.
ידך אל תוך ידי
שוב את שולחת
מצאת מרגוע בי
וגם מזור.
כך צעד צעד
את פוסעת
לארץ לא זרועה,
עמוק עמוק אל תוך לבי
אל תוך חיי.
כך מצאת לך שוב
עוד

אקורד אחד קטן לספר את הסיפור, אולי הוא יספיק, כנראה שלא.
אקורד אחד קטן, כמו ירח בשעת לילה מאוחרת. מדבר, קצת לוחש סודות מגירה.
ציפור פורשת כנף,
ממריאה מעבר לגדר תיל.
ילד קטן מרוח במבה,
על נדנדה רטובה,
מדמעות של אלוקים.
נד-נד-נד-נד
אחורה-קדימה.
עפה הרחק מכאן,
רחוק רחוק, עד שלא תדע מאיפה באה
נד-נד-נד-נד
הוא שורק, אולי שיר שאמא לחשה לו לפני השינה,

שנה אחת יותר מאז,
גדלת קצת אני חושבת
הפעם קצת יותר העזת,
להיות שחקנית פה לא ניצבת.
במה ארוכה, תפאורה יפה
מאחורייך קלעים מיותמים
אלומת אור משוטטת, בהירה
ברקע קולות מעומעמים
המון תנועות דחופות־תכופות
סיבוב, פיסוק. ריצה ודום.
מחול של אש סוער, בוער
ולב עוטף, צעיף אדום
שנה אחת יותר מאז,
גדלת קצת אני חושבת
הפעם קצת יותר העזת,
להיות שחקנית פה,

העלים שבכו בלילה.

עוד טיפה

אין כמו להסתכל מהחלון כשיורד גשם עם כוס משקה חם...

מסקנות שלי בסוף היום,
אין לי כבר מושג אם רץ למעלה או למטה.
אבל
תמיד מרגיש מדרון
החיים תלויים על מראה אותי דוחפת מאחורה
היי את!
תסובבי את הראש כשאני פונה אלייך!
את בוהה כשחודר אל תוך פנייך.
את תראי שנאה,
בעיניים
תראי רק שנאה,
אין ביניים
תראי כאב מוסתר מרוב 'שמחה'
תראי שאין סיפוק, רק אשמה
ואנ'לא רואה פה אף אחד
רואה את עצמי
אני מסתכל על

היא עמדה מולו פעורת עיניים
ופחדיה ניבטו לו ברורים וחדים באישונים השחורים
התנשמה במהירות, מנסה לגמוע טיפת אויר
על גיטרה בחוץ נפרט איזה צליל
עם חיוך דקיק ועיניים חמות
עמד ושתק והחזיק והחליק
את כל הרע שהיה בליבה
עד שכמעט לא הורגש.
היא נשמה עמוקות
ממלאה את הריאות
באויר צלול
וריח קלוש של פריחה
התנשפה
תודה
בלחישה שקטה
וחיוך בתגובה

ציור ידני באמצעות אפליקציית PROCREATE על אייפד מזדקן... (כל הזכויות שמורות וזה)

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח.
חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח?
רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק,
אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק.
והיא נותרה,
גלמודה.
יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה.
לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף.
חיותה נגדעה, משושה גווע,
כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה?
וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה.
ריחוק נצחי לדור

אני נוסע. וברכב מתנגן שיר של עידן עמדי.
הים, החושך ואני צופים על הגלים בנתיים...
אני נוסע לים.
כן, מאוחר עכשיו, ובעזרת ה' עד שאני אגיע לים הוא יהיה ריק.
ואני אהיה לבד.
אני והים...
הכביש כמעט ריק, הלילה שקט ושחור.
ואני נוסע להתמלא מהשקט הזה. להתחדש ממנו.
יש בים משהו שקט, ועם זאת גועש.
רועש, ועם זאת שליו.
כלפי חוץ נראה משטח חלק ויפה.
ובפנים עולם

בדרך לכאן C
פגשתי איש מאוד מוזר GM
שהלך כמו סהרורי, DM
מלמל לעצמו בשקט ואמר: G
על משכבי בלילות אני שומע C BM7
קול פעמון גדול מצלצל F B7
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל AM EM AM EM
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F
ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר C EM
וכמו מתפלל AM
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F
והד עונה לי מן הגאיות C GM
והזריחה בהרים היא יפה להלל

צולם באגמון אחולה.

כל מה שצריך נאמר
תאמין לי תאמין
זה החורף הזה
על כל פשעיך מכסה הזמן
על כל דאגותיך מכסה ענן
אל תירא מתוק
שן ילד שן

עליתי אל האוטובוס, נוטף ומטפטף. ביד אחד ניסיתי לסגור את המטרייה, ובשנייה – לפשפש בכיס אחר הרב-קו החלקלק. ממש מלפניי עמדו מגפיים אדומים מבריקים, ספק מהגשם ספק מחידושם, לצד מגפיים שחורים וגבוהים, נתונים באבזם כסוף.
"אפשר להתקדם כבר?" שאלה בעלת המגפיים בקוצר רוח את העומדים לפניה בתור אצל הנהג. "אני כאן עם ילד קטן!"
הילד הקטן דווקא לא נראה ממהר. הוא הציץ בסקרנות בעגלת הקניות של האישה המבוגרת שעמדה

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה.
הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש.
המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל.
רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש,
רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש.
רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל...
שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו...
השיחה הייתה

עודני זוכרת
יושבים על ירח,
רוקמים לו מעיל
מתנדנדים בגינה נטושת ילדים
אחורה קדימה, קדימה אחורה.
אני מושכת, אתה נמשך
שני ילדים על ירח
הוא נגוס כבר,
הוא נגמר.
עודני זוכרת,
שיחות ריקות
בקבוקים זולים
רומנטיקה אבודה.
ירח בצורת חרב,
אני דקורה מצד אחד
אתה מצד שני.
רוקמים תכריכים
למלאכי חבלה.

צבעי פסטל קשים בגווני שחור לבן על נייר לבן

קפוא בחוץ.
מנסה לקום. התרמוסטט של מפזר החום היה מוגדר חזק מדי, ויחד עם שמיכת הפוך העבה הוא נמס ומזיע.
לפחות ישן עמוק וטוב.
מצליח. מוקדם מדי. מהחלון של המטבח לשם ניגש ליטול ידיים, הוא רואה את השלג שמכסה את המכולה הקטנה והירוקה של הגנרטור, ואז את הדשא שנהיה לבן, ואת כל הרכס ממול.
אז בסוף השלג הזה הגיע! הגיע הזמן!

(שכתוב של בוקר שישי אחד לפני הרבה מדי שנים)

אַתָּה לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ
אַתָּה
לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ

יֵשׁ מִישֶׁהִי שֶׁמְּחַבֶּקֶת אוֹתְךָ
מָה אִכְפַּת לִי

רסיסי גלים אל חוף נשברו,
יונה אל ים עפה מעליהם.
ואין היא נעזבת ואין מחריד,
קול צחוקם נשמע למרחוק, הכך יחול עתיד?
שתיקה עמוקה ניצבת ביניהם כים,
רוחשים גלים, גלי ליבם.
ואין טרדה ואין רעש,
רק ארץ יציבה ואוהבים בלחש.
כזו כניסתם לארץ אבות,
כך חיבורם של זיווגי דורות.
כים קרוע לגזרים,
אך כל שדרוש הוא נשימה עמוקה למאמין.
הוא אז נפתחו להם שער שמים,

צבעי אקריליק על קאנווס

חישוק רקמה, בד, טוש, חוטי רקמה(DMC) והמון סבלנות )