יצירות אחרונות בפסיפס

כמה קורבנות יש כאן על מזבח חיי
מקריבה סקרנות תמורת שתיקה
קוברת ביטחון בשביל דימוי נצחון
יורקת על התמימות בשביל הבמה
לא נאמנה לעצמי
ואיפה התשוקה
והשיר נגמר מהר
רק כדי שאשכח שאפשר להמשיך אותו

חשוך וקר פה בדוידקה
לבנה גנוזה באופל עב
תחנת רכבת מוארת אור פנס
אור רחובי של לילה
דוממה עומדת
זה מכבר יבשו עצמותיה

(הן פה מלך בגדוד שיכור זועק
פה אביון אומן מאלף
כל הוגה כל צמא, הזרם שוחק
פה מרכז חיים,
יונק אור גס
של פנס של רחוב)

והיא מביטה בי
כבצוק איתן
בי עטור פאות עטוף ציצית
ופתיל תכלת המתנוסס
מראת רקיע מראת כסא
כמה הומה היא לו
כמה חושקת טוהר
כיתומה שואלת: התחיינה העצמות האלה

התחיינה?
ועצם לוז מאכולת עש
ורסיסיה לכלב נוסך
התחיינה?
רק ניגון דק של גמרא עונה
רק ניגון דק של נוגה
ורעש אגל טל
נרמס בין פס ברזל לגלגל.

שם, מעל, חזות
טל נאבק בסורג
וסכר מגניב דמעה
שם אור זך נאחז בסבך
*נהמת חורב בתווך--


*("בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"
"ובת קול זו, היא הרהורי תשובה הבאים לאדם בכול יום" .כתר שם טוב.)

היא רוצה כל כך
דבר שלא נשכח
והפחד
שיברח
לא,
אל תשאל אותה יותר מידי
אל תציב לה מבחנים ודי
תרגיש אותה
נסה לגשת
עד אליה.
ואם היא תדעך?
תגיד לך -
ברח!
אל תסור מאהלה
זקוקה היא למשכן
ומקום שכינה.
התגעגע,
אך אל תיגע,
גש נא אט אל נשמתה.

לזכר יונתן אדלר ז"ל

הַיּוֹם מָצָאתִי אֶת הַגְּמָרָא שֶׁלְּךָ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, רֶכֶב שָׁעַט אֵלַי וְכִמְעַט וְהָיִיתִי מֵת
פֶּתַע הָיָה עָלַי הַכְּבִישׁ כִּנְהַר מָוֶת שֶׁלְּךָ
וְכִמְעַט דָּם שֶׁלִּי הָיָה נִגָּר עַל
גְּמָרָא שֶׁלְּךָ.

בִּתְחִלַּת הַגְּמָרָא כָּתַבְתָּ "לְהַשֵּׁם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ"
(דִּפְדַּפְתִּי מִכְּרִיכָה אֶל כְּרִיכָה וְלֹא מָצָאתִי אַף חִדּוּשׁ תּוֹרָה שֶׁלְּךָ)
וַאֲנִי שׁוֹאֵל
קוּדְׁשָא בְּרִיךְ הוּא
מַיִם
לֹא שֶׁלְּךָ?

אמרו לו שיגיע.
אז הוא בא.
אמרו לו אחרי אב.
והוא נשמע.
מדלג היה הוא כשנה,
ודילוגו עליי -
אהבה.
אמר חבוש נא,
הספסל.
אל בית המדרש רץ,
נפל.
אמרו לו שיתברר לו דרך לאדם,
והוא לבקש חיים נשם.
קבעו לו שישב וימית.
והוא בוש לוהט פנים.
לבוש לבשוהו,
ויסביר,
שמטרת הבגד-
להגיד.
בגד בוגד הלא הוא?
ואת מעייניו יסגירו,
הפנים.
ובאותה עת בת קול מלחשת,
בגדי חידוש לך סורגת.
סוגרת?
והוא,
לובש.
פנים אחרות.

צריך האדם לחפש במוחו
איזה מעט טוב
שיאיר את אורו
ויבעיר בליבו
איזה מעט טוב.
וצריך האדם לטפל בנרו
שידלוק ויאיר אפילה
וצריך האדם לנגן לנרו
שיתחייה וישמח גם ליבו.
וירקוד לפניו
יפזז בתמימות
בפשיטות
יזרוק את שכלו
בכלל בלי חכמות
עם כל השונות
וידע מעלת חברו.
ויכיר ויבין אז חכמת בריאתו
שהוא פלא גדול
ובשבילו נברא העולם
והוא כלום

"עבדו את ה' בשמחה"
1. ציור בעט, 2. צילום בפלאפון, 3. עיבוד מחשב (פשוט צביעה בצייר תלת מימד של ווינדוס...)

ריצה מהירה
שאיפה נשיפה
צעדים דופקים
דוחקים
שאיפה
קורסת ליד הקיר
נשיפה
שאיפה נשיפה
צעדים משתתקים
עוצרים לצידי
שאיפה שאיפה
יד מונחת עלי
נשיפה נשיפה
שקט

שאתה מבין פתאום כמה אתה קטן
ויש ימים כאלה
שאתה שמח במוחין שלך
שהם של גדלות
ויש שעות כאלה שנמשכות
ונצרבות בלב
וזה נוגע
וזה אוהב
ויש רגעים שהכל זז בפנים
והקדושה נוגעת
טהרה שופעת
ואתה רוקד על המרפסת
מודע לייקום
ולא מודע
רוקד עוצם עיניים
רוקד מחזיק לעם ישראל ידיים
ונושם את הרוח
שתלבה את האש
וחוזר שום עם כוח
כי נגעת בפרדס
ויש

לבד מתמודדת
זר לא יבין
אפילו לא היא
וקשה.
קשה עליי
ומתי
מתי כבר
מתי.
ורק שלא יעצור גם העולם כולו
מנדנודו
נדנד מעלה מעלה
את שאינם מלאים
נדנד אנה אנה
את הבוכים במסתרים.
קשה עלינו
קשה לרעוד
קשה השקט
קשה לפחוד
חסר חסר
וחסורנן
נערה היתי ועודי
והאם יש צדיק נעזב?

לפעמים אני חושבת לעצמי
מה בעצם מפריד בינה וביני
זה שהיא כבר בלי חצאית?
זה פשוט כי כבר נגמר לה
כל מה שיכלה לאבד
או שהפחד להמשיך איך שהיא התגבר
זה לא איזה אומץ מיוחד
נכון?
מה מבדיל אותה ממני?
לשתינו אגמי עצב בעיניים
ושתינו מלאות יאוש
גם לה וגם לי יש מחשבות שחורות
יותר מהזפת המכסה את הכביש
לי יש מורה, אהבת נפש וחברות
לה יש את עצמה
ואת זה שעכשיו אותה מרגיש
ההוא עם המבט האפל
שממתין גם לי בסיבוב
מבטיח שאם אשחרר
גם אותי יעלף
או אולי יאלף
עד האיבוד
עד שאגמר ואקרוס לרצפה

כתבה: עטרה אבגי
פעם אחת היה איש אחד שחי עם אישה אחת ועם עוד שני ילדים בדירה קטנה בבניין גדול ברחוב ענק ומוזנח ששכן בעיר מצחינה ומטורפת
כמו עוד הרבה אנשים
ולאיש הזה היה אוטו אפור מודל אלפיים וארבע עשרה חמש מקומות ועם האוטו הזה הוא נסע כל יום לעבודה שלו שהייתה בבניין אפור ומחניק וגדול ושעוד מאות אנשים כמוהו העבירו בפתחו כרטיס מידי יום
לאיש הזה לא היה הרבה כסף והוא היה לחוץ לפעמים בגללו ואמר לאישה ולילדים להיזהר עם היד על האשראי והם לא עשו את זה והאיש ממש כעם והוא צעק שמהיום הכרטיס אצלו ואף אחד לא נוגע.
כמו עוד המון אנשים
והאיש הזה קם כל בוקר בקושי ואכל ורץ למטה עם המפתחות כי הוא עוד שניה מאחר והוא קיבל מכה מהמעקה וצעק בשקט לתוכו וזינק לתוך המושב הקדמי במכונית האפורה הבינונית שלו שיש לעוד הרבה אנשים והתניע וזה לא הלך והוא ניסה שוב וזה הלך והוא יצא מהחניה בלב דופק מהריצה והוא נסע ונסע ונסע ובלם ברמזור שהיה בדיוק חייב להיות אדום - במיוחד בשביל האיש והוא המשיך לנסוע והוא נסע ונסע ונסע ועצר בפתח הבניין האפור הענק והוא
והוא ישב על המחשב שעות על גבי שעות על גבי שעות וסידר טבלאות, ושלא כמו רוב האנשים הן היו מסודרות ובהירות ויפות וקלות לקריאה, אבל לאיש הזה אף בוס לא שם לב כי הוא גם לא עשה בעיות עם המשכורת ועם המזגן שלא עובד - הם רק רצו שהוא ישב במקום שממילא אף אחד לא יודע מי עשה אותה וילך הביתה
וכשהוא גמר מאוחר מאוחר, מאוחר מידי הוא קם בקושי מהכיסא והשרירים שלו היו תפוסים והעיניים נפוחות וטרוטות
והוא היה צריך אולי קפה הפוך חם וטוב אבל הוא לא חשב את זה והוא ירד יגע ועייף עייף למכונית הרגילה והאפורה שלו שחיכתה לו למטה והוא התניע ומפרקי הידיים שלו כאבו והוא היה עצוב עצוב עצוב והוא אפילו לא ניסה להסביר לעצמו למה
וכמו עוד הרבה אנשים
הוא הגיע הביתה עייף ומרוט ועצוב וסחוט ואשתו נראתה זוועה והבית היה מלוכלך ומפוזר והילדים קפצו עליו באמצע מריבה צעקנית וחיכו שהוא ייתן להם את מלוא תשומת הלב אבל פתאום הוא בדיוק החליק על צעצוע פלסטיק שאחד מתוך שני הילדים שחיו בבית פיזר על כל הרדיוס מסביב
והוא צעק שנמאס לו שאלו החיים שלו ואיזה חיים מקוללים ואיזה זבל והאישה נבהלה, וצעקה עליו בחזרה שמה זה ושלא יקלל ליד הילדים והילדים התחילו לבכות
והאיש פשוט הלך לחדר שלו לישון והוא ישן וישן וישן והתעורר באמצע כשאשתו המרוטה נכנסה גם היא למיטה וחיכתה שהוא יסובב את הראש אליה ויגיד לה לילה טוב וסליחה אבל האיש כבר הרגיש את הלב שלו מעוך וזולג לקיבה והוא לא הניד עפעף והוא נשאר ער עוד שעה בלי לחשוב על כלום והוא היה מרוסק והוא נרדם שוב והתעורר שוב לבוקר אותו הדבר.
והאיש הזה היה תמיד תמיד לבד, לבד גם כשהיו סביבו משפחה ואישה ושני ילדים וגם כשהיו אלפי נהגים צופרים וגם כשהיו מאות עובדים סביבו עסוקים בחיים הארורים שלהם, החיים האלה שיש לכולם
האיש הזה תמיד היה לבד
ויש כאלה שיקראו את הסיפור הזה ויגידו שישאל אותם ושהכול תלוי בו ושיצעק לאלוהים ושייתן לעצמו זמני שקט והכל נכון ואמת וקיים ויציב
אבל אם הם טעמו פעם מרוץ חסר נשימה הם יבינו שהחיים של האיש הזה שדומה לעוד המון אנשים הוא כמו מרתון ללא קו סיום, מרתון במעגלים,
מרתון שלאף אחד מבין הרצים בו אין מוטיבציה לרוץ אבל הם רצים כי הם לא מאמינים שאפשר לנסות להפסיק וככה זה ואלה הם החיים ומי שמרפה נזרק לפינה ונדרס על ידי מכונית חולפת ומה יש לו בראש זה כלום חוץ מלשרוד
והאיש הזה המשיך לרוץ את המרוץ העגול והוא המשיך לקום לאותו הבוקר ולקרוס לאותה המיטה שכבר הרבה זמן האישה לא טיפלה במצעים שלה והוא המשיך לכעוס על האנשים ועל אלוהים ועל העולם
ויום אחד הוא הפסיק לחיות
ויש כאלה שכשהם יקראו את הסיפור הזה הם יחשבו שכאן הוא נגמר, שהאיש פשוט התאבד
אבל הוא לא התאבד
הוא שם קץ לחייו
הוא פשוט הפסיק להרגיש ולכעוס ולהיות עצוב ולצעוק שנמאס לו
הוא נכנע
והוא המשיך למות את החיים שלו והיו לו עוד חובות ואוברדראפט ועוד נפילות ועוד סיבות לבכות, ולצעוק שנמאס לו אבל כבר נמאס לו מזה אבל הוא פשוט המשיך לרוץ והוא רץ ורץ ויום אחד הוא נפל באמצע ריצה וקיבל דום לב
והוא המשיך לרוץ לתוך קבר עם מציבה לבנה ופשוטה שכתבו עליה את השם שלו והיום הוא נרקב והמון תולעים שאוכלות אותו אוכלות גם עוד הרבה אנשים
ויש לקבר שלו ריח
ולריח יש קונוטציה
קונוטציה של חיים שלא נחיו.
נ.ב.
ובטוח שיש כאלה שיקראו את הסיפור הזה ויגידו שחבל שהוא לא בא להתייעץ איתם לפני שהוא התחיל למות.
'ויש כאלה הישנים את ימיהם'
| ר' נחמן מברסלב |

עוד פעם בחילות
כשכבר התחלתי להרגיש טוב,
אולי.
עוד פעם תהומות,
וכל הכבלים שלי קרועים.
עוד פעם לשרוד.
בורחת.
בורחת.
בורחת.
כואבות לי הרגליים.
עוד טמטום ועוד
מאכילה את הראש בשטויות עד שתכאב לי הסרעפת.
בורחת הכי רחוק מעצמי.
בלי יעד.
מבחוץ אני
נמרה.
באמת,
חתולת רחוב עזובה.

בואי
רק תני לי מבט
שימי ידך הקטנה בידי
אל תבהלי.
בואי
תני לי לשמור עליך
תנשמי עמוק
אני יודעת שזה קשה
זה יעבור
תני לי להגן עליך
יותר זה לא יקרה
לא נורא שאת מרטיבה אותי
תבכי
תבכי
תבכי
תבכי עלי שלא בכיתי
רק רציתי לומר לך
שאני אוהבת אותך
ואת חזקה ומדהימה
רק רציתי להתקרב ולשמור עליך
ועמדתי בלי תנועה
סליחה,
לא יכולתי לשמור עליך
כי עלי לא היה מי שישמור
סליחה,
נשבר לי הלב לראות אותך,
אבודה
ברוכה הבאה
תכנסי ברגל ימין
רק בסוד אני אגלה לך
שכשתגרדי את התהום
ואף אחד לא ישמור
תעצמי את העיניים חזק ויהיה אור
ואבי היתומים ירים אותך
ויחבק
זהו.
נגמרו לי הדמעות.

ראש
חודש
זמן להתקדשות הלב
לריפוי כאב
ראש
קודש
זמן להתחדשות הלב
להתפכחות משעבוד
להיות אדם חושב
ראש
לחודש
אור גדול מציף
זורח ונעלם
אש
קודש
בוערת בי
נדלקת עם חידוש ירח
רוקדת כך סתם
ראש
חודש
יום גדול מאיר
מאיר בי איזה שיר
ראש
לקודש
לנשמה שמתעלה
לשפתי הנושאות תפילה
תפילת הלל
לאחד יחיד ומיוחד
שכולו קודש
פעם בחודש

כשאני לא יכולה
ואתה הגיבור
אני מבקשת
תהיה אמיץ בשבילי, גם
כשאין אף אחד
כשאתה נעלם ואני לבד
תשמור לי על הלב
אל תקרע את החוט השקוף
שמחבר אותי אליך בעדינות
כשעיני עייפות ונפשי רדומה
כשאין לי כוח להחזיק
ואני מחליקה
תרים לי את הראש למעלה
תשמור על גופי שלא יפגע
כשאני כושלת ונופלת
אל תשאיר אותי לבד
תשגיח עלי
עד שאהיה קרובה

כְּבָּלוֹן הַמְּאַבֵּד
אַחִיזַתַה שֶׁל יַלְדָּה
מְחַפֵּשׂ קַו רָקִיע לַחֲזֹר
בַּהֲמֻלַּת הַקַּנְיוֹן יֶלֶד
אִבֵּד אֶת אִמּוֹ
הַבָּלוֹן יִתְפּוֹצֵץ,
כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְאַטְמוֹסְפֵרָה
רְסִיסָיו יִתְפַּזְּרוּ בְּלֵב מְדַבָּר
הַכָּרוֹז יֹאמַר הֵיכָן אִמָּא
וּמִי יַכְרִיז
עָלַי?

יש בי סדק
הכל בתוכי עולה
וצף, ומציף את הכל
כל הפחדים, השקרים, השברים
הקירות מתפרקים
המים שוצפים
ואני טובעת בין כל אלה
רוצה דממה עמוקה
נחמה, גאולה
ותקווה עדינה שתאיר
את החושך הנורא
שמכבה את הנשמה
וגורם לי לרצות
לזרוק
הכל
הכל
לרצות
להפסיק
לחיות


לפחות עוד יש לי מה לרצות

גפרור שנדלק
מצית להבה
שורף
נשמה שעולה
אור בתוך אבוקה
מאיר איזה שביל
שחיפשתי מאתיים שנה.
נוצרת את הרגע
שעוד דקה יחשיך
ויעלם
בניצוץ קטן
של אהבה.

שירו של המלך
אחוז
בשרעפי חלומותיו
בבדידי שערותיו
שנותרו
בכנף מעילו הקרוע.

(נכתב בעקבות הסרט על שמאי אלעזר לייבוביץ')
יש מעט כאלה,
לא הרבה.
שאתה מרגיש.
מרגיש אותם.
הם נוגעים לך בנפש,
משאירים שם את החיוך שלהם,
את הדמעה.
משאירים בי את הטוב שלהם,
כשנדמה שהעולם הוא רע,
והם מתים.
מתים עכשיו.
כי ככה זה,
הם טובים מידי,
אם הם ישארו ביננו העולם כולו יהיה טהור,
טוב כמוהם.
וזו לא הדרך,
כנראה.
העבודה צריכה להתחלק ביננו.
צריכים לתקן עולם במלכותו יתברך.

הם משאירים כאן אהבה,
שלא ידענו כמותה עוד.
ולו מעט.
הם כוספים לעיקר,
בזמן שראשנו חוזר ונחבט,
הם עזים ויפים,
ענווים וצנועים,
חדורי גאולה,
ואהובי ארץ.

שרתי לך ציון,
קינה תמה,
קינת עולם,
על אשר הלך.
על בנייך-
בונייך.
ואם היו הם פה,
ולא היה זה חלום.
עדה אני לומר
נגעתם בי.
קילפתם ממני,
שכבה אוטמת נפש.

הוסרתי מאבניי,
ואדע אמת כי טוב.
ועודכם הנה,
ואבואה בעזרת קל,
יום נקם בישראל.

(אורייתא)
שקט מעורפל בין מכתב מקופל.
מישהו ראה אדם,
לפעמים נזכרת
כשאני רואה אותם
בושים נכלמים
ובשקט.
הכל שותק.
ציפור לא מצייצת.
את חרבה
ומשכנעת את אלוקיך בפרחים.
קול זעקה דמומה נשמע
מלאכים נאלמים
זה מעמד לבני אדם
צועק בעל הרחמים
ואת שותקת, ענוגה כתמיד
והשמלה שלך...
היא כל כך לא לבנה
אבל האור יורד עלייך.
שוממה.
וציפור לא צייצה,
כשעלייך
ניתנה

בקש לך איש שידע לאהוב.
בקש לך אדם שיבדיל את הטוב,
דע לך בני,
שביום מן ימים,
עת תשוב מאובק ורצוץ,
אחכה פה בשביל..
אחכה שתצוץ.
וכשתבוא עד אליי ועינייך כבויות,
ראשך בין רגליים,
וידיך רפויות,
אביט על רגלייך,
העייפות,
ואדע לזהותן על דרכן,
שהן יפות.
כי הלכו הן אלי,
צעדו את הדרך,
כי חזרת אלי,
בני,
בן מלך.
וארוץ עד אליך,
ללטף

תנגנו
יש בזה כוח. תנגנו, בלי שכל ומוח. תנגנו את אשר בלבכם. את הקרעים, עם השברים, הכאבים, הגעגועים. תנגנו את השמחה, ההארה, השאיפה. תנגנו את התפילה. תפרטו על מיתרי הצלילים, ויבואו לבבות אחרים, לניגונכם. תנגנו

הלכתי
אליך.
רק
אליך.
רציתי
אותך.
רצתי
אחריך,
ולא
שמתי ליבי,
שאתה
כאן.
עודך
נשאר.
זו אני
שהלכתי
ברחתי..
יצרתי
מרחק,
והקשר
כמעט
שניתק..
והמשכתי
לרוץ,
כמו
קשורה
לחוט..
רצה
ורצה
חיה..
בסרט
את עצמי
מוסרת
לזר,
המנוכר,
המופקר..
הלא
מבוקר.
הפרוץ
ללא
גבול.
החרוץ
בלגרום

יער אפור, מלא עצים
עצים אפורים ללא עלים
האוויר מלא אובך
השמים מכוסים ערפל
ערפל סמיך
נשרי ערומי צוואר
מתעופפים באוויר
המקום נדמה נטוש

אך אי שם עמוק ביער
יש בית, אולי עיר
לפעמים מראי סימני חיים
איש, או רבים
חיים שם את חייהם
כמובן לא לתמיד.
עד שימצאו את מקומם
עד שימצאו את השביל הנכון,
השביל המוביל אל ביתם.

בבית או בעיר
אין אי ברחובות
אין חיוך שצץ לו
אין שמחה
אין ילדים רצים
אין.

אנשים שכבר הבינו
אנשים עמוקים
לפעמים מדוכאים

בעיר הבתים אפורים
הפרחים אפורים
האנשים אפורים
מחכים שמישהו ייקח מכחול,
ויצבע את השמיים בכחול
יצבע את הפרחים בגווני אדום ירוק
את הבתים בצהוב
ואת העיניים בוורוד.

תקוות היא מלאה
ישנות חדשות הן דמעותיה
חודרות הן חרדותיה
לופתת היא ההחמצה.
גואלת היא ברצונה
מוארת היא תשועתה
תובעת היא נשמתה
אורי!
עורי!

עתה לא ידענו
אם ילכו הם
אם לא.
אל הקודש קרבנו
כמעט וויתרנו
אך לא.
גיטרה אחת
חליל מנגן
עשרות לבבות
וקודש מחלחל.
לא שוב כנטע
זזה ממקומה
לחשה זוג מילים
ואנו תדהמה.
תצליחו
ברכת השם
הם קמו ללכת
והלב -
לא נושם.
השאירו מאור הנר
וכתובת טרייה
כך אמרו הדעות
השאירו כיסופים -
משלהם.
כיסופים למשיח
כיסופים להיגאל
כיסופים

חימר לבן צבוע בצבעי פלא. עבר שריפה שניה.

הכל התחיל כשה' רצה לברוא עולם. העולם שה' רצה לברוא היה צריך להיות קצת נפרד מה', קצת מערכת עצמאית, נפרד מהרצונות של ה', שפועל באופן שלו. במונחים קבליים זה הצמצום. העולם היה צריך את האיזון. אבל איזון לבד לא מספיק. ה' רצה מטרה בעולם. איזון לבד גורם לניוון. ה' רצה התקדמות. אבל אם הוא היה כופה על העולם את ההתקדמות, אז האיזון היה נהרס, העולם לא היה יכול להתקיים. אז איך אפשר לגרום לעולם להתקדם בלי לכפות?
אז ה' אמר לאדמה להוציא שפע. להתקדם, להוציא שפע, שיוכלו ליהנות מהכול. יותר מההכרחי. אבל האדמה – שהיא מייצגת עכשיו את הטבע – סירבה. הטבע רוצה לעמוד בעצמו, במחזוריות שלו, לפי מה שהכרחי, ולא להתקדם לפי מה שה' אומר. ה' היה יכול לכפות על האדמה, אבל אז האיזון היה נהרס. לא היה טבע. זה היה כאילו לא נברא העולם. אז ה' המשיך בבריאה. אבל עדיין הייתה שאלה איך ה' יראה את עצמו בעולם, איך העולם יתקדם. אז ה' החליט
אז ה' בורא את האדם ואומר לו שהוא יכול וצריך לשלוט על החיות, לקדם את הטבע. ואיך לקדם את הטבע? ה' אמר לו "לעבדה ולשמרה" – לעבוד על הטבע ולשמור עליו. אבל את זה גם הטבע עושה מעצמו! הטבע שומר על עצמו! ובמה מתגלה בזה ה'? אז ה' אמר עוד דבר: שהאדם ישמור, מהבחירה הטבעית שלו, שלא לאכול מאחד הפירות. כי ככה ה' אמר לו. לכאורה הכול בסדר עכשיו, אבל ה' גילה שהאדם לא מסתדר עם הטבע: ה' הראה לו את ככל החיות והאדם
זה היה נראה מושלם. עד שהגיע הנחש. הנחש בעעצם מייצג את הטבע. כמו שכתוב "והנחש ערום מכל חית השדה" הנחש שייך לחיות השדה, אבל הוא יותר מזה. הוא יותר ערום מכולם. ערום זו תכונה שמייצגת את הטבע. חיות הן ערומות בניגוד ללבוש שמייצג את הציוויזילציה שמרוחקת מהטבע. הנחש הוא הפה של הטבע.
אם כן, הנחש בא בשם הטבע ומפתה את האדם לאכול מעץ הדעת. למה? ניתן לנחש לדבר בשם עצמו: "והייתם כאלוקים", הנחש רוצה שהם ימלאו את תפקיד אלוקים. העובדה שהטבע ניזון ממקום חיצוני הורסת את המחזוריות. והטבע חושב שאם האדם, שבא מהטבע, יחליף את ה' - המחזוריות תושלם.
ואיך יהיה סדר האכילה? היות שחווה הכי מחוברת לטבע נתחיל ממנה וממנה נעבור לאדם. רפרוף קצר הלאה בחומש יגלה שהתוכנית עבדה באופן מושלם. אך משום מה התוצאה המיוחלת לא קרתה.
למה? מפני שאף אדם אינו יכול להיות כאלוקים. ראשית הוא לא יכול להיות מחובר לטבע בתפקידו הנוכחי. ברגע שאדם אכל הוא רצה להתנתק מהטבע ולהתלבש. אבל גרוע מזה, את הקשר שלו עם הטבע הוא ניצל לצרכיו הפרטיים. הוא השתמש והשחית עלי תאנה כדי להתלבש. והיות שהטבע אינו מסוגל להתנגד לו אם היה ממשיך בדרך זו, היה הורס את הטבע.
ולכן ה' התערב, הוא הפריד בין אדם וחווה לטבע. הקשר בין האדם לטבע הוא כשהוא לוקח אוכל מן הטבע ולכן ה' גזר שהטבע יתנגד לו ויכריח אותו לעבוד קשה וגם כך ייתן לו רק קוצים. הקשר בין האישה לטבע הוא בלידה. ולכן ה' אמר שגם קשר זה יתקיים בכאב. בנוסף, ה' הפריד את הקשר הישיר בין אדם וחווה לנחש שמייצג את הטבע וקילל שישנאו זה את זה, וכך ימנע המצב שהטבע מקריב עצמו לאדם.
אבל באחרית הימים החטא יתוקן ואזי הקשר בין האדם לטבע יחודש ותתקיים הנבואה
"וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה
יהי רצון ונזכה לראות זאת.

בין גל מתגבר
להתרסקותו לנטזים.
בין שמש שוקעת
לירח עולה.
בין טיפות עכורות שזולגות עלי
מעיניים אדומות
של מי?
בין אהבה
ליאוש
לתאווה
בין משב של אלול
לקרח שנכנס לי בלב
בין צמרמורת של תקווה
בין גל אחד ועוד אחד,
עולים ומתנפצים
מתנפצים לי על הרגליים.
אולי גם אני אוכל להתפורר ככה
על שובלו של אלול.
הלוואי.

בא לי לבעוט
את הכל, את כולם
לזרוק בתהומות של איבוד
לכסות את פצעי החשופים
לעמוד בין הצליל למנגינה
בין השמש לים
תנסו לחפש אחרי
כבר מזמן אני לא כאן
רק עכשיו גיליתם?
אני רוצה לקבור בחזרה את הצריבה הזו
במעמקי התת מודע
זה בלתי אפשרי
אז אולי
אצרוב את עצמי
בתת מודע שלי

החלפנו בינינו צבעים,
שנדע לזהות.
חולצה כחולה עם פסים.

גדולה הכיפה.
ויש גם פיאות.
הוא הלך עם שקית וליקוטי מוהרן.
וציציות,
וותיקות במצוות.

מהלך היה על פסים.
מהלך כאילו לב לא משים.
כמעט וחלפו,
אך היא זיהתה.

בוא.
יד דמיונית אחזה.
והוא בא.
חושש כבר שנים.
אני מפחד הוא אמר לה,
והיא בכלל בגיל של אחותו הקטנה.
הציצה בו,
בוהה מפוחד.
ממה?
והוא ענה לה-
מהנסיון.

קשה לה להבין,
היא חושבת.
הנסיון הוא כמו כל ניסיון אחר,
לחשה.
והוא רק ענה -
אני לא רוצה.

הבטתי בו בשמע של ערבית,
איך המית עצמו באוהל הברית.
הוא היה לבן,
טהור.
אבל זקן.
רציתי לומר לו שיתפלל.

אף אחד לא מבקש נסיונות,
הסברתי.
שלא תעמידנו..
הזכרתי.
אבל אם כבר יש,
צריך לחייך אליו,
מבין?
ככה גם הם עשו.
ככה גם הם עשו?
כן.
אני מבין.
היתי רוצה להיכנס לזה יותר עמוק,
למה שאת אומרת.
בשמחה עניתי.
שתקתי.

הוא חשב-
את אומרת דברים מעניינים.
אני לא אומרת, חשבתי
אני מגוללת חיים.

את אחראית לראות (להרגיש),
שאנחנו לא מפספסים.
אל תדאג,
אני יודעת.
זו התחנה.
הנכונה?
הנכונה.
איך את יודעת?
תסתכל.
דממה.
אני לא יכול..
היא הביטה,
על עיניו העצומות.
עד כדי כך אתה...
שומר?
חיוך קטן בשפתיים.
אני,
רוצה להישאר.
יהודי.

ניגון קסום,
מעט רועד,
בוקע מחליל יתום.
ניגון עתיק,
ישן נושן,
נוגע וחודר בשקט.
ניגון עמוק,
ומבקש,
ניגון חיים,
וטל אמת.
לו רק ידענו לשוטט,
לו רק חדלנו לחטט.
ניגון בוקע מעטפת,
ניגון של תום-
משיל קליפות,
ניגון מלב-
גורם הוא פתע
ל- בכות.
כמו העדר,
והצאן,
כך אלייך-
הרצון.
ושוב במחול תפילות,
רוח חושפת רגש אש,
עתה-
כלולות.
ונערה

ולפתע הבנתי-
יש לי המון בתים.
יש לי בית בצפת,
יש לי בית בחברון,
יש לי בית של טהר,
ויש לי בית של עטרת.
יש לי בית בירושלים.
ויש לי בית בקרוב.
ויש לי בית בשמיים.
והבית שלי,
הכי הכי
טוב.

חשכת שמיים
וכמיהת הלב
חוצים בעשב -
למקומך ליקרב.
עת שערים להיפתח.
נכנסת עם נר
לקרבן מזבח.
ושקט דממה
אין לגוף טוב
מן השתיקה,
כוספת
חושפת,
קירות -
מערה.
קרבה אל אולם
להתנתק מן עולם
להתחבר אליך
אל נעלם.
בשפריר הלב
המעוז העליון
רודפת אמת
ושומעת המיית הכל.
עוצמת עיניים
רק לא לפחד
אם אלך לבדי
האתה זה שומר.
שומעת

מה אם אני אפול
מי יושיט ידו לי,
האם אגע באתמול?
אמרו שלא אלך לבד
שהולך איתי רק יחד
מישהו גדול נחרד
והכאב מרגיש אחרת
משהו בבטן נוחת
מישהו שכח לסגור הדלת
והפרח מת
נשרפה גם המחברת
מה אם אני אלך?
מה ישיר לי אבא
את שביקש לגדול
ואני מפחד
אמא
סתם ילד
לא גדול.

( )
געגוע
מה זה בכלל
להתגעגע
זה קיים
(או שהערך מוגבל)
להרגיש זה אמיתי
(או שעוד לא הוכחנו)
ולהתחתן
זה אפשרי?
(או שכבר שכחנו)

ולרקוד,
ולאהוב
ולבכות
מאהבה

ולשיר רקוויאם של אלפי רגשות
וללחוש קלות
כמוסים-כמוסים, בכמויות.
(או שאולי כבר התאפס המרחק בין הלב למסך)

לשמוח
עוד ייתכן?
לצהול פשוט
מהלב
או הבטן
(או כל חלק אחר בגוף)
במין טירוף.

ואומץ
הוא פיקציה?
והחירות
היא אמיתית?
והמילים הן אותיות?
(או שאולי רק אוסף של סיגנלים בינאריים)


ודמיונות
הם תעתועים?
או אמיתיים?
או נוצרים יש מאין?
(או יש מיש, דרווין אמר)

ניהיליסטית שכזאת.

אולי
רוצה רק קצת
רוצה רק
[פשטות].

(אולי רק אצא לי ליקום אחר,
תכף אשוב).

לילה קריר
השמיים מכוסים כוכבים
אי שם באופק
כמה נערים
מסביב למדורה שרים

תהיות על העתיד
חרטות על העבר
אבל מה שנישאר
להביט על הכוכבים, ולקוות

מה ואיך
מתי ולמה
כמה שאלות?
ששש, תסתכל, תביט
על נצנוצי השמיים

תירגע, תנשום, הוא אמר
חיים את החיים פעם אחת
תסתכל על הכוכבים
תראה כמה נקודות של תקווה
מאירים בשמיים

נקודות של תקווה
יושב לו משולב רגליים
אל מול כיפת השמיים
ממשיך לקוות

אל.
אל תבקש שאספר לך.
כי הפעם הזו לא תוכל לעזור.
אל.
אל תתקרב מידי.
כי נשברתי מאוד.
וליבי חלוש וכאוב.
אל.
אל תנחש גם.
כי גרועה אני בשקריי.
אל.
אל תבקש שאאמין לך.
לפחות לא עלי.
אל.
אל תכעס.
אל תעצב.
אל תעזוב.
תברח.
אל תשאל אותי.
תתבונן בך.
אל תבקש ממני.
תקרא לבד.
אל תתחנן אלי.
כי זה בשבילך.
אל תילחם.
כי

זה מתחיל בכל בוקר
בעת שאתה קם, נוטל ידיים וממשיך לקפה.
זה מתחיל כל יום
כל נשימה מחדש
כל דקה
כל פעולה קצרה שאתה עושה
לוקח ילדים לגן ולבית הספר,
הולך לעבודה, חוזר, קורא, כותב
כל פעולה קטנה כגדולה
קלה כחמורה
זה מתחיל... מחדש.
זה מתחיל פעם אחת
ומתחיל עוד אינסוף פעמים
זה נמשך ולא נגמר
כי צדיקים במיתתם קרואים חיים.

אני צבועה
זו עובדה ידועה
ידועה
כל פעם כצבע אחר
פעמים כלבן
הכל נראה טהור
חושך, בלאגן
פעמים כשחור
פעמים נפער בי חור
כאפור של רשת
ופעמים לורוד מתמכרת
כי הוא כל כך טוב
פעמים לנוזל הרטוב
חסר הצבע, השקוף
פעמים לכפוף
חום אדמה
ופעמים לשושנה אדומה
פעמים לטורקיז
הים של קיסריה
פעמים לזה שמעיז
הזורח... כה באירוניה
פעמים מתהפך הגלגל
רוצה להיות אחד בהיר, כסגלגל
פעמים משתוקקת לשמיים
לתכלת נשפך כמים
פעמים לכתום רועש
גועש, משתולל, אש!
פעמים רוצה לפרוח
כמו ירוק תפוח
ופעמים כמו ירוק בקבוק
אחד כזה זרוק...
ובכל הפעמים
רוצה את כל הפעמים
למזג יחד בהרמוניה
להגיע עד ארמוני-ה
להיות אמיתית, כנה
לא להרגיש קטנה או זקנה
להיות צבע אחר, יחיד מסוגו
צבע שיהיה שלם בליבו
להיות אני.
וואו...
איזה צבע יפה...

בא עד אליי
כבר שב להכות בי געגוע
תגיד שנגמר
ושוב זה קבוע
טעיתי אולי
וויתרתי מהר
אבל אתה לא נלחמת
הלוואי תצטער.

מגולף מעץ, הפסוק כתוב בעט כדורי שחור

ילד,
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי לך ככה.
מכירה את המבט ההוא שלי,
עיניים אוהבות.
היום שבו התווכחנו מה גדול יותר אהבה או התאהבות.
אמרתי לך שאני אוהבת, ומאוהבת - בך.
הזכרתי לך, לעצמי שלוואי ואתאהב בך, בנו, כל יום מחדש.
צחקת. גבר שלי, הלב שלי פעם, קיטצ'ית שכמותי.
שלחת לי סמס כשכעסתי עלייך,
שיחפש מי יענה לו... מגיע לו לחכות,
אני קשה להשגה! חשוב שתדע את זה.
אבל

שעת בוקר מוקדמת, לפני שחמה תנץ, ותבצבץ.
אני ואבי מורי יוצאים מדלת ביתנו, דלת עץ ארז מפואר, והולכים ברגלינו אל כיוון בית חיינו.
אני אוהב אהבת נפש את השעות של עלות השחר, בעת שהוא פורש כנפיו עלינו, זה זמן צלול ומיוחד, שריח של שחר נישא באוויר.
אנוכי ואבי מורי צועדים בין בתי העיר שעליה נאמר 'משוש כל תבל' ו'כלילית יופי' וכשמה היא, כך באמץ, פאר והדר לה,
''אווירא דירושלים מחכימא'' כך אמר הרב במתיבתא שאני עוסק בה בלימוד התורה, הוא שמע זאת מגדול הדור, 'ר' אלעזר הקפר'.

אנו פוסעים ואני מלטף בידי את בתי האבן הקרות, הרחוב מתמלא בגברים ואנשי שם הקמים לתפילה, כוותיקים.
האוויר הזך מצטלל וערפילי בוקר נעלמים אט אט, לעינינו מתגלה המחזה המרהיב את הנפש, על הר גבוה, נישא בית ענק.
בית חיינו.
המקודש, מקום מקדשנו, משם חוצבנו, כך אמר לי החברותא.
לגובה עצום ורם מתנשא ההיכל, בצבע תכלת בוהק שנראה כגלי ים הנעים לאטם, אני מתפעל כמחדש.
הערפילים משווים לו מקום האפוף סוד, קול הגבר הנשמע מזרז אותנו ומקיץ מחלמונו.
אוויר טהור וקדשה עילאית חופפת על משכן ה', מי שאמר והיה העולם.
אנו נפנים למקווה הקרוב, טובלים ומטהרים, מתכוננים, הנשמה מתרגשת, גם שכל בוקר אני מתפלל במקדש.
אנו עולים יחד עם עם רב של גברים הבאים להיראות.
ככל שעולים במדרגות, רועדים מפחד.
נכנסו, משרתי ה' כהניו הקדושים, מחכים ופותחים את שערי העזרה, ואת שערי הלב, שפועם.

כהניו לבושים הוד, הנעים למשמרתם, המגרילים בפיס, וזוכים בהקרבת קורבנו של עולם
קרבן התמיד.
הלווים הנרגשים והטהורים מוכנים על מדרגות העזרה, לשיר בקול נעים ובשמחה לכבודו של מלך העולם.
אנשי המעמד, הישראלים, מוכנים עטופים, ומתכוננים להתפלל על קורנו של אחיהם, שיעלה ברצון.

הכהן הגדול, שפני בוהקים, נכנס לתחום העזרה, כולו אומר גיל ורעדה, בשמחה נוראית

''האיר פני המזרח עד חברון!!'' נשמעת הקריאה, הגיע העת, לשחוט קורבן התמיד שיכפר בעדנו, עלך חטאינו.

ניגשו הכהנים למזבח. פצחו לווים בניגון שאני מהעולם הזה.
וריח הקטורת, שמחוש הריח ניזונת הנשמה, התפשט בחלל האויר.

לב כולם רעד.
ובהגיע העת, קרא הכהן הגדול מאחיו ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!!''
והשתחוו כולם כנשמעת הקריאה ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!!''
ועל כולנו נפל פחד המלך, ואהבתו הגדולה, כאחד.
ה' אחד!

על אלה אני בוכיה.
על אלה.

קרע את הרקיע
(לא את הלב)
קרע את יופיו הקסום, השליו
העטוף אצטלת עיוור ענוג.
קרע את מסכו התכול
הפרוס במתיחות נוקשה כמגן משוח שמן.
קרע בתער חד, בשיפודי עץ דקים
(בשמות קדושים, בכל מרעין)
קרע כקבצנים מתדפקים
קרע בנשיכת רוגז, בציפורני זנוחים.

זה קשה אני יודע
יום קיץ ושרב, וגשם אין ושנת בצורת
(בשמיו ממעל ובארצך מתחת)
זה קשה אני יודע
אתה מסונוור מן השמש הלוהטת
ידיך חבולות, נוטפות דם,
רכות מאלכוהול וסמי משחה מיסרים
ומישהו כבר אמר שאתה מצורע מקולל.
זה קשה אני יודע
קולך צרוד, מיתריו שסועים הריר נוזל
ומישהו כבר אמר שאתה שוטה וגס רוח
(זה קשה אני יודע
ואתה חרד מגורל בן אבויה וחכם יוסף די לרוזא)
זה קשה אני יודע
ואתה מתמכר לשיחם
כמחשבה נוצצת
מבריקה מחודשת
חדה מלוטשת

אך תגיד לי
אם בין כה אתה דוקר
למה לנעוץ לך בלב
את הצד הכואב.

הוּא רָץ,
מִתְקַדֵּם בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר,
וְלִבִּי נִפְצַע.

בְּעוֹד הֶרְגֵּלַי חַיִּים
רָץ גַּם הוּא
מִתְקַדֵּם, מִתְנָעֵר

וְרַק אֲנִי מְדַדָּה
פְּסִיעוֹתַי קְטַנּוֹת,
בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁוֹת.

וְהַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָרוּץ.

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְקַדְּמוּ,
מִזְּמַן זָנְחוּ
הֶרְגֵּלַי יַלְדוּת,

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְרַפְּאוּ
מִזְּמַן עַלְמוּ
פִּצְעֵי בַּגְרוּת.

הַמָּחוֹג שֶׁל הַשְּׁנִיּוֹת,
הַמָּחוֹג שֶׁל הַדַּקּוֹת,
וַאֲנִי.


הַשָּׁעוֹן יַמְשִׁיךְ לָרוּץ.

שולחת איגרת.
עם דיו אדמדם,
שולחת איגרת,
חתומה היא בדם.
את נפשי שאשא,
אל מקום ומסע,
אשיר בקולי,
לאחד-
לאלי.
קירבתו לי טוב,
ואותו דרשתי,
נסיונות כמכאוב,
אך בשמו המשכתי.
ופנתה השמש,
ושב היום,
ויצאה לדרך,
אלומת חלום.
שובי לי איגרת,
שובי עד לכאן,
שובי והשיבי נא הערך,
עד לבוא הזמן.
------------------
ותבוא איגרת,
ותכתוב

מדליקים אורות צבעוניים
כשאצלי בפנים
חושך.

מפריחים לאוויר
כמה בלונים

(זיקוקים
נדלקים,
נכבים)

ואז
בום.
האור כבה וכל האורחים הולכים

רק הוא ממשיך לעמוד שם,
בשאט נפש מפוצץ
עוד כמה
בלונים