יצירות אחרונות בפסיפס

כמה קורבנות יש כאן על מזבח חיי
מקריבה סקרנות תמורת שתיקה
קוברת ביטחון בשביל דימוי נצחון
יורקת על התמימות בשביל הבמה
לא נאמנה לעצמי
ואיפה התשוקה
והשיר נגמר מהר
רק כדי שאשכח שאפשר להמשיך אותו

חשוך וקר פה בדוידקה
לבנה גנוזה באופל עב
תחנת רכבת מוארת אור פנס
אור רחובי של לילה
דוממה עומדת
זה מכבר יבשו עצמותיה

(הן פה מלך בגדוד שיכור זועק
פה אביון אומן מאלף
כל הוגה כל צמא, הזרם שוחק
פה מרכז חיים,
יונק אור גס
של פנס של רחוב)

והיא מביטה בי
כבצוק איתן
בי עטור פאות עטוף ציצית
ופתיל תכלת המתנוסס
מראת רקיע מראת

היא רוצה כל כך
דבר שלא נשכח
והפחד
שיברח
לא,
אל תשאל אותה יותר מידי
אל תציב לה מבחנים ודי
תרגיש אותה
נסה לגשת
עד אליה.
ואם היא תדעך?
תגיד לך -
ברח!
אל תסור מאהלה
זקוקה היא למשכן
ומקום שכינה.
התגעגע,
אך אל תיגע,
גש נא אט אל נשמתה.

לזכר יונתן אדלר ז"ל

הַיּוֹם מָצָאתִי אֶת הַגְּמָרָא שֶׁלְּךָ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, רֶכֶב שָׁעַט אֵלַי וְכִמְעַט וְהָיִיתִי מֵת
פֶּתַע הָיָה עָלַי הַכְּבִישׁ כִּנְהַר מָוֶת שֶׁלְּךָ
וְכִמְעַט דָּם שֶׁלִּי הָיָה נִגָּר עַל
גְּמָרָא שֶׁלְּךָ.

בִּתְחִלַּת הַגְּמָרָא כָּתַבְתָּ "לְהַשֵּׁם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ"
(דִּפְדַּפְתִּי מִכְּרִיכָה אֶל

אמרו לו שיגיע.
אז הוא בא.
אמרו לו אחרי אב.
והוא נשמע.
מדלג היה הוא כשנה,
ודילוגו עליי -
אהבה.
אמר חבוש נא,
הספסל.
אל בית המדרש רץ,
נפל.
אמרו לו שיתברר לו דרך לאדם,
והוא לבקש חיים נשם.
קבעו לו שישב וימית.
והוא בוש לוהט פנים.
לבוש לבשוהו,
ויסביר,
שמטרת הבגד-
להגיד.
בגד בוגד הלא הוא?
ואת מעייניו יסגירו,

צריך האדם לחפש במוחו
איזה מעט טוב
שיאיר את אורו
ויבעיר בליבו
איזה מעט טוב.
וצריך האדם לטפל בנרו
שידלוק ויאיר אפילה
וצריך האדם לנגן לנרו
שיתחייה וישמח גם ליבו.
וירקוד לפניו
יפזז בתמימות
בפשיטות
יזרוק את שכלו
בכלל בלי חכמות
עם כל השונות
וידע מעלת חברו.
ויכיר ויבין אז חכמת בריאתו
שהוא פלא גדול
ובשבילו נברא העולם
והוא כלום

"עבדו את ה' בשמחה"
1. ציור בעט, 2. צילום בפלאפון, 3. עיבוד מחשב (פשוט צביעה בצייר תלת מימד של ווינדוס...)

ריצה מהירה
שאיפה נשיפה
צעדים דופקים
דוחקים
שאיפה
קורסת ליד הקיר
נשיפה
שאיפה נשיפה
צעדים משתתקים
עוצרים לצידי
שאיפה שאיפה
יד מונחת עלי
נשיפה נשיפה
שקט

שאתה מבין פתאום כמה אתה קטן
ויש ימים כאלה
שאתה שמח במוחין שלך
שהם של גדלות
ויש שעות כאלה שנמשכות
ונצרבות בלב
וזה נוגע
וזה אוהב
ויש רגעים שהכל זז בפנים
והקדושה נוגעת
טהרה שופעת
ואתה רוקד על המרפסת
מודע לייקום
ולא מודע
רוקד עוצם עיניים
רוקד מחזיק לעם ישראל ידיים
ונושם את הרוח
שתלבה את האש
וחוזר שום עם כוח
כי נגעת בפרדס
ויש

לבד מתמודדת
זר לא יבין
אפילו לא היא
וקשה.
קשה עליי
ומתי
מתי כבר
מתי.
ורק שלא יעצור גם העולם כולו
מנדנודו
נדנד מעלה מעלה
את שאינם מלאים
נדנד אנה אנה
את הבוכים במסתרים.
קשה עלינו
קשה לרעוד
קשה השקט
קשה לפחוד
חסר חסר
וחסורנן
נערה היתי ועודי
והאם יש צדיק נעזב?

לפעמים אני חושבת לעצמי
מה בעצם מפריד בינה וביני
זה שהיא כבר בלי חצאית?
זה פשוט כי כבר נגמר לה
כל מה שיכלה לאבד
או שהפחד להמשיך איך שהיא התגבר
זה לא איזה אומץ מיוחד
נכון?
מה מבדיל אותה ממני?
לשתינו אגמי עצב בעיניים
ושתינו מלאות יאוש
גם לה וגם לי יש מחשבות שחורות
יותר מהזפת המכסה את הכביש
לי יש מורה, אהבת נפש וחברות
לה יש את עצמה
ואת

כתבה: עטרה אבגי
פעם אחת היה איש אחד שחי עם אישה אחת ועם עוד שני ילדים בדירה קטנה בבניין גדול ברחוב ענק ומוזנח ששכן בעיר מצחינה ומטורפת
כמו עוד הרבה אנשים
ולאיש הזה היה אוטו אפור מודל אלפיים וארבע עשרה חמש מקומות ועם האוטו הזה הוא נסע כל יום לעבודה שלו שהייתה בבניין אפור ומחניק וגדול ושעוד מאות אנשים כמוהו העבירו בפתחו כרטיס מידי יום
לאיש הזה לא היה הרבה כסף והוא היה לחוץ לפעמים

עוד פעם בחילות
כשכבר התחלתי להרגיש טוב,
אולי.
עוד פעם תהומות,
וכל הכבלים שלי קרועים.
עוד פעם לשרוד.
בורחת.
בורחת.
בורחת.
כואבות לי הרגליים.
עוד טמטום ועוד
מאכילה את הראש בשטויות עד שתכאב לי הסרעפת.
בורחת הכי רחוק מעצמי.
בלי יעד.
מבחוץ אני
נמרה.
באמת,
חתולת רחוב עזובה.

בואי
רק תני לי מבט
שימי ידך הקטנה בידי
אל תבהלי.
בואי
תני לי לשמור עליך
תנשמי עמוק
אני יודעת שזה קשה
זה יעבור
תני לי להגן עליך
יותר זה לא יקרה
לא נורא שאת מרטיבה אותי
תבכי
תבכי
תבכי
תבכי עלי שלא בכיתי
רק רציתי לומר לך
שאני אוהבת אותך
ואת חזקה ומדהימה
רק רציתי להתקרב ולשמור עליך
ועמדתי בלי תנועה
סליחה,

ראש
חודש
זמן להתקדשות הלב
לריפוי כאב
ראש
קודש
זמן להתחדשות הלב
להתפכחות משעבוד
להיות אדם חושב
ראש
לחודש
אור גדול מציף
זורח ונעלם
אש
קודש
בוערת בי
נדלקת עם חידוש ירח
רוקדת כך סתם
ראש
חודש
יום גדול מאיר
מאיר בי איזה שיר
ראש
לקודש
לנשמה שמתעלה
לשפתי הנושאות תפילה
תפילת הלל
לאחד יחיד ומיוחד
שכולו

כשאני לא יכולה
ואתה הגיבור
אני מבקשת
תהיה אמיץ בשבילי, גם
כשאין אף אחד
כשאתה נעלם ואני לבד
תשמור לי על הלב
אל תקרע את החוט השקוף
שמחבר אותי אליך בעדינות
כשעיני עייפות ונפשי רדומה
כשאין לי כוח להחזיק
ואני מחליקה
תרים לי את הראש למעלה
תשמור על גופי שלא יפגע
כשאני כושלת ונופלת
אל תשאיר אותי לבד
תשגיח עלי
עד שאהיה קרובה

כְּבָּלוֹן הַמְּאַבֵּד
אַחִיזַתַה שֶׁל יַלְדָּה
מְחַפֵּשׂ קַו רָקִיע לַחֲזֹר
בַּהֲמֻלַּת הַקַּנְיוֹן יֶלֶד
אִבֵּד אֶת אִמּוֹ
הַבָּלוֹן יִתְפּוֹצֵץ,
כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְאַטְמוֹסְפֵרָה
רְסִיסָיו יִתְפַּזְּרוּ בְּלֵב מְדַבָּר
הַכָּרוֹז יֹאמַר הֵיכָן אִמָּא
וּמִי יַכְרִיז
עָלַי?

יש בי סדק
הכל בתוכי עולה
וצף, ומציף את הכל
כל הפחדים, השקרים, השברים
הקירות מתפרקים
המים שוצפים
ואני טובעת בין כל אלה
רוצה דממה עמוקה
נחמה, גאולה
ותקווה עדינה שתאיר
את החושך הנורא
שמכבה את הנשמה
וגורם לי לרצות
לזרוק
הכל
הכל
לרצות
להפסיק
לחיות


לפחות עוד יש לי מה לרצות

גפרור שנדלק
מצית להבה
שורף
נשמה שעולה
אור בתוך אבוקה
מאיר איזה שביל
שחיפשתי מאתיים שנה.
נוצרת את הרגע
שעוד דקה יחשיך
ויעלם
בניצוץ קטן
של אהבה.

שירו של המלך
אחוז
בשרעפי חלומותיו
בבדידי שערותיו
שנותרו
בכנף מעילו הקרוע.

(נכתב בעקבות הסרט על שמאי אלעזר לייבוביץ')
יש מעט כאלה,
לא הרבה.
שאתה מרגיש.
מרגיש אותם.
הם נוגעים לך בנפש,
משאירים שם את החיוך שלהם,
את הדמעה.
משאירים בי את הטוב שלהם,
כשנדמה שהעולם הוא רע,
והם מתים.
מתים עכשיו.
כי ככה זה,
הם טובים מידי,
אם הם ישארו ביננו העולם כולו יהיה טהור,
טוב כמוהם.
וזו לא הדרך,
כנראה.
העבודה

(אורייתא)
שקט מעורפל בין מכתב מקופל.
מישהו ראה אדם,
לפעמים נזכרת
כשאני רואה אותם
בושים נכלמים
ובשקט.
הכל שותק.
ציפור לא מצייצת.
את חרבה
ומשכנעת את אלוקיך בפרחים.
קול זעקה דמומה נשמע
מלאכים נאלמים
זה מעמד לבני אדם
צועק בעל הרחמים
ואת שותקת, ענוגה כתמיד
והשמלה שלך...
היא כל כך לא לבנה
אבל האור יורד עלייך.
שוממה.
וציפור לא

בקש לך איש שידע לאהוב.
בקש לך אדם שיבדיל את הטוב,
דע לך בני,
שביום מן ימים,
עת תשוב מאובק ורצוץ,
אחכה פה בשביל..
אחכה שתצוץ.
וכשתבוא עד אליי ועינייך כבויות,
ראשך בין רגליים,
וידיך רפויות,
אביט על רגלייך,
העייפות,
ואדע לזהותן על דרכן,
שהן יפות.
כי הלכו הן אלי,
צעדו את הדרך,
כי חזרת אלי,
בני,
בן מלך.
וארוץ עד אליך,
ללטף

תנגנו
יש בזה כוח. תנגנו, בלי שכל ומוח. תנגנו את אשר בלבכם. את הקרעים, עם השברים, הכאבים, הגעגועים. תנגנו את השמחה, ההארה, השאיפה. תנגנו את התפילה. תפרטו על מיתרי הצלילים, ויבואו לבבות אחרים, לניגונכם. תנגנו

הלכתי
אליך.
רק
אליך.
רציתי
אותך.
רצתי
אחריך,
ולא
שמתי ליבי,
שאתה
כאן.
עודך
נשאר.
זו אני
שהלכתי
ברחתי..
יצרתי
מרחק,
והקשר
כמעט
שניתק..
והמשכתי
לרוץ,
כמו
קשורה
לחוט..
רצה
ורצה
חיה..
בסרט
את עצמי
מוסרת
לזר,
המנוכר,
המופקר..
הלא
מבוקר.
הפרוץ
ללא
גבול.
החרוץ
בלגרום

יער אפור, מלא עצים
עצים אפורים ללא עלים
האוויר מלא אובך
השמים מכוסים ערפל
ערפל סמיך
נשרי ערומי צוואר
מתעופפים באוויר
המקום נדמה נטוש

אך אי שם עמוק ביער
יש בית, אולי עיר
לפעמים מראי סימני חיים
איש, או רבים
חיים שם את חייהם
כמובן לא לתמיד.
עד שימצאו את מקומם
עד שימצאו את השביל הנכון,
השביל המוביל אל ביתם.

בבית

תקוות היא מלאה
ישנות חדשות הן דמעותיה
חודרות הן חרדותיה
לופתת היא ההחמצה.
גואלת היא ברצונה
מוארת היא תשועתה
תובעת היא נשמתה
אורי!
עורי!

עתה לא ידענו
אם ילכו הם
אם לא.
אל הקודש קרבנו
כמעט וויתרנו
אך לא.
גיטרה אחת
חליל מנגן
עשרות לבבות
וקודש מחלחל.
לא שוב כנטע
זזה ממקומה
לחשה זוג מילים
ואנו תדהמה.
תצליחו
ברכת השם
הם קמו ללכת
והלב -
לא נושם.
השאירו מאור הנר
וכתובת טרייה
כך אמרו הדעות
השאירו כיסופים -
משלהם.
כיסופים למשיח
כיסופים להיגאל
כיסופים

חימר לבן צבוע בצבעי פלא. עבר שריפה שניה.

הכל התחיל כשה' רצה לברוא עולם. העולם שה' רצה לברוא היה צריך להיות קצת נפרד מה', קצת מערכת עצמאית, נפרד מהרצונות של ה', שפועל באופן שלו. במונחים קבליים זה הצמצום. העולם היה צריך את האיזון. אבל איזון לבד לא מספיק. ה' רצה מטרה בעולם. איזון לבד גורם לניוון. ה' רצה התקדמות. אבל אם הוא היה כופה על העולם את ההתקדמות, אז האיזון היה נהרס, העולם לא היה יכול להתקיים. אז איך אפשר לגרום לעולם להתקדם בלי לכפות?

בין גל מתגבר
להתרסקותו לנטזים.
בין שמש שוקעת
לירח עולה.
בין טיפות עכורות שזולגות עלי
מעיניים אדומות
של מי?
בין אהבה
ליאוש
לתאווה
בין משב של אלול
לקרח שנכנס לי בלב
בין צמרמורת של תקווה
בין גל אחד ועוד אחד,
עולים ומתנפצים
מתנפצים לי על הרגליים.
אולי גם אני אוכל להתפורר ככה
על שובלו של אלול.
הלוואי.

בא לי לבעוט
את הכל, את כולם
לזרוק בתהומות של איבוד
לכסות את פצעי החשופים
לעמוד בין הצליל למנגינה
בין השמש לים
תנסו לחפש אחרי
כבר מזמן אני לא כאן
רק עכשיו גיליתם?
אני רוצה לקבור בחזרה את הצריבה הזו
במעמקי התת מודע
זה בלתי אפשרי
אז אולי
אצרוב את עצמי
בתת מודע שלי

החלפנו בינינו צבעים,
שנדע לזהות.
חולצה כחולה עם פסים.

גדולה הכיפה.
ויש גם פיאות.
הוא הלך עם שקית וליקוטי מוהרן.
וציציות,
וותיקות במצוות.

מהלך היה על פסים.
מהלך כאילו לב לא משים.
כמעט וחלפו,
אך היא זיהתה.

בוא.
יד דמיונית אחזה.
והוא בא.
חושש כבר שנים.
אני מפחד הוא אמר לה,
והיא בכלל בגיל של אחותו הקטנה.

ניגון קסום,
מעט רועד,
בוקע מחליל יתום.
ניגון עתיק,
ישן נושן,
נוגע וחודר בשקט.
ניגון עמוק,
ומבקש,
ניגון חיים,
וטל אמת.
לו רק ידענו לשוטט,
לו רק חדלנו לחטט.
ניגון בוקע מעטפת,
ניגון של תום-
משיל קליפות,
ניגון מלב-
גורם הוא פתע
ל- בכות.
כמו העדר,
והצאן,
כך אלייך-
הרצון.
ושוב במחול תפילות,
רוח חושפת רגש אש,
עתה-
כלולות.
ונערה

ולפתע הבנתי-
יש לי המון בתים.
יש לי בית בצפת,
יש לי בית בחברון,
יש לי בית של טהר,
ויש לי בית של עטרת.
יש לי בית בירושלים.
ויש לי בית בקרוב.
ויש לי בית בשמיים.
והבית שלי,
הכי הכי
טוב.

חשכת שמיים
וכמיהת הלב
חוצים בעשב -
למקומך ליקרב.
עת שערים להיפתח.
נכנסת עם נר
לקרבן מזבח.
ושקט דממה
אין לגוף טוב
מן השתיקה,
כוספת
חושפת,
קירות -
מערה.
קרבה אל אולם
להתנתק מן עולם
להתחבר אליך
אל נעלם.
בשפריר הלב
המעוז העליון
רודפת אמת
ושומעת המיית הכל.
עוצמת עיניים
רק לא לפחד
אם אלך לבדי
האתה זה שומר.
שומעת

מה אם אני אפול
מי יושיט ידו לי,
האם אגע באתמול?
אמרו שלא אלך לבד
שהולך איתי רק יחד
מישהו גדול נחרד
והכאב מרגיש אחרת
משהו בבטן נוחת
מישהו שכח לסגור הדלת
והפרח מת
נשרפה גם המחברת
מה אם אני אלך?
מה ישיר לי אבא
את שביקש לגדול
ואני מפחד
אמא
סתם ילד
לא גדול.

( )
געגוע
מה זה בכלל
להתגעגע
זה קיים
(או שהערך מוגבל)
להרגיש זה אמיתי
(או שעוד לא הוכחנו)
ולהתחתן
זה אפשרי?
(או שכבר שכחנו)

ולרקוד,
ולאהוב
ולבכות
מאהבה

ולשיר רקוויאם של אלפי רגשות
וללחוש קלות
כמוסים-כמוסים, בכמויות.
(או שאולי כבר התאפס המרחק בין הלב למסך)

לשמוח
עוד ייתכן?
לצהול

לילה קריר
השמיים מכוסים כוכבים
אי שם באופק
כמה נערים
מסביב למדורה שרים

תהיות על העתיד
חרטות על העבר
אבל מה שנישאר
להביט על הכוכבים, ולקוות

מה ואיך
מתי ולמה
כמה שאלות?
ששש, תסתכל, תביט
על נצנוצי השמיים

תירגע, תנשום, הוא אמר
חיים את החיים פעם אחת
תסתכל על הכוכבים
תראה כמה נקודות של תקווה
מאירים

אל.
אל תבקש שאספר לך.
כי הפעם הזו לא תוכל לעזור.
אל.
אל תתקרב מידי.
כי נשברתי מאוד.
וליבי חלוש וכאוב.
אל.
אל תנחש גם.
כי גרועה אני בשקריי.
אל.
אל תבקש שאאמין לך.
לפחות לא עלי.
אל.
אל תכעס.
אל תעצב.
אל תעזוב.
תברח.
אל תשאל אותי.
תתבונן בך.
אל תבקש ממני.
תקרא לבד.
אל תתחנן אלי.
כי זה בשבילך.
אל תילחם.
כי

זה מתחיל בכל בוקר
בעת שאתה קם, נוטל ידיים וממשיך לקפה.
זה מתחיל כל יום
כל נשימה מחדש
כל דקה
כל פעולה קצרה שאתה עושה
לוקח ילדים לגן ולבית הספר,
הולך לעבודה, חוזר, קורא, כותב
כל פעולה קטנה כגדולה
קלה כחמורה
זה מתחיל... מחדש.
זה מתחיל פעם אחת
ומתחיל עוד אינסוף פעמים
זה נמשך ולא נגמר
כי צדיקים במיתתם קרואים חיים.

אני צבועה
זו עובדה ידועה
ידועה
כל פעם כצבע אחר
פעמים כלבן
הכל נראה טהור
חושך, בלאגן
פעמים כשחור
פעמים נפער בי חור
כאפור של רשת
ופעמים לורוד מתמכרת
כי הוא כל כך טוב
פעמים לנוזל הרטוב
חסר הצבע, השקוף
פעמים לכפוף
חום אדמה
ופעמים לשושנה אדומה
פעמים לטורקיז
הים של קיסריה
פעמים לזה שמעיז
הזורח... כה באירוניה
פעמים

בא עד אליי
כבר שב להכות בי געגוע
תגיד שנגמר
ושוב זה קבוע
טעיתי אולי
וויתרתי מהר
אבל אתה לא נלחמת
הלוואי תצטער.

מגולף מעץ, הפסוק כתוב בעט כדורי שחור

ילד,
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי לך ככה.
מכירה את המבט ההוא שלי,
עיניים אוהבות.
היום שבו התווכחנו מה גדול יותר אהבה או התאהבות.
אמרתי לך שאני אוהבת, ומאוהבת - בך.
הזכרתי לך, לעצמי שלוואי ואתאהב בך, בנו, כל יום מחדש.
צחקת. גבר שלי, הלב שלי פעם, קיטצ'ית שכמותי.
שלחת לי סמס כשכעסתי עלייך,
שיחפש מי יענה לו... מגיע לו לחכות,
אני קשה להשגה! חשוב שתדע את זה.
אבל

שעת בוקר מוקדמת, לפני שחמה תנץ, ותבצבץ.
אני ואבי מורי יוצאים מדלת ביתנו, דלת עץ ארז מפואר, והולכים ברגלינו אל כיוון בית חיינו.
אני אוהב אהבת נפש את השעות של עלות השחר, בעת שהוא פורש כנפיו עלינו, זה זמן צלול ומיוחד, שריח של שחר נישא באוויר.
אנוכי ואבי מורי צועדים בין בתי העיר שעליה נאמר 'משוש כל תבל' ו'כלילית יופי' וכשמה היא, כך באמץ, פאר והדר לה,
''אווירא דירושלים מחכימא'' כך אמר

קרע את הרקיע
(לא את הלב)
קרע את יופיו הקסום, השליו
העטוף אצטלת עיוור ענוג.
קרע את מסכו התכול
הפרוס במתיחות נוקשה כמגן משוח שמן.
קרע בתער חד, בשיפודי עץ דקים
(בשמות קדושים, בכל מרעין)
קרע כקבצנים מתדפקים
קרע בנשיכת רוגז, בציפורני זנוחים.

זה קשה אני יודע
יום קיץ ושרב, וגשם אין ושנת בצורת
(בשמיו ממעל ובארצך מתחת)
זה קשה אני יודע
אתה

הוּא רָץ,
מִתְקַדֵּם בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר,
וְלִבִּי נִפְצַע.

בְּעוֹד הֶרְגֵּלַי חַיִּים
רָץ גַּם הוּא
מִתְקַדֵּם, מִתְנָעֵר

וְרַק אֲנִי מְדַדָּה
פְּסִיעוֹתַי קְטַנּוֹת,
בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁוֹת.

וְהַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָרוּץ.

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְקַדְּמוּ,
מִזְּמַן זָנְחוּ
הֶרְגֵּלַי יַלְדוּת,

וְהֵם

שולחת איגרת.
עם דיו אדמדם,
שולחת איגרת,
חתומה היא בדם.
את נפשי שאשא,
אל מקום ומסע,
אשיר בקולי,
לאחד-
לאלי.
קירבתו לי טוב,
ואותו דרשתי,
נסיונות כמכאוב,
אך בשמו המשכתי.
ופנתה השמש,
ושב היום,
ויצאה לדרך,
אלומת חלום.
שובי לי איגרת,
שובי עד לכאן,
שובי והשיבי נא הערך,
עד לבוא הזמן.
------------------
ותבוא איגרת,
ותכתוב

מדליקים אורות צבעוניים
כשאצלי בפנים
חושך.

מפריחים לאוויר
כמה בלונים

(זיקוקים
נדלקים,
נכבים)

ואז
בום.
האור כבה וכל האורחים הולכים

רק הוא ממשיך לעמוד שם,
בשאט נפש מפוצץ
עוד כמה
בלונים