יצירות של אחות של...

אלוקי, נשמה שנתת... ולקחת טהורה היא.
לחכות לילד תשעה חודשים
לחכות לילד יחד עם הצירים הקשים.
לחכות לחיוך הראשון
לזחילה, לצעד ולדיבור...
ושילך כבר לישון.
להביט מבעד לחלון,
מתי מהגן, מבית הספר יחזור.
לחכות לו בלילה כשהוא עם החברה מתעכב,
לחכות- ולנסות לא להתערב.
לחכות שיחזור אליך גם אחרי שאת גבו היפנה.
לחכות גם אחרי שהלך באותה שנה...
לחכות לילד תשעה חודשים.
לחבות לילד עד תחיית המתים.
ברוך אתה ה', מחזיר נשמות לפגרים מתים.

דמעה של אבא

וגורל אחד הם.
הלהבות עולות ושורפות
חורכות
והלב עולה ונשרך
נכרך.
למראה שלדי העצים
למראה גופות הכבאים
"כי האדם עץ השדה"

שיודע גם להפריח ולפרוח
לתת ולשקם
לחבק ולתרום.
ואז...
ירדה לה דמעה
משמי מרום.

(בעקבות השריפה בכרמל והגשם שלאחר מכן...)

הדגל שלי כבר לא כחול ולבן.
בדגל שלי גם כתמים של כתום ואדום.
כתמים של דם ואדמה שנלקחה.
בדגל שלי חלל...
חלל כתום. שחור.
חלל של מאבק,
חלל של התיישבות שנגדעה.
הדגל שלי צבוע
בדם,
בדם של אחי.
הדגל שלי רטוב.
רטוב מהדמעות של אימי,
ודמעות שלי..

הדגל שלי כבר לא כחול ולבן.
אבל עדין...
הוא הדגל שלי.

השמים מעלי שחורים.
צופנים בתוכם חלומות, מחשבות ותקוות.
הם מערבבים.
הם מתערבבים.
ויוצרים מציאות שלימה...
אחרת.
הלב שלי, אדום.
אוגר בתוכו שמחה, עצב וכעס.
הוא מנסה לשמור עליהם.
הוא שומר,
אבל הם לא נשמרים.
ומתפרצים החוצה.
אל המציאות.
הכבייכול שלימה.
והם משאירים חותמם.
בה.
בחלום המתגשם.
בתקווה המתנפצת...
במחשבות חסרות הרסן.ואני צריכה

הצלילים שעולים ומציפים.
תו קטוע, בכי.
תו עולה, אמונה.
תו שנעלם והדרך איננה ברורה.
תו חלק, שלם.
וביחד
הצלילים מתחברים
יוצרים
חיים של אדם.

ושוב, עלה נידף ברוח
נחבט בעוז בריצפה הקרה.
נקרע.
והוא ממשיך לעוף
בחלקת אדמה אחת.
הוא נוחת
כמעט בקלילות,
נח.
עד שבאה הרגל הדורסת,
אותו היא רומסת,
מקמטת.
ועוד נסיון
החובט בנו בעוז.
בעלה החבול
המנותק.
והוא רק רוצה מנוחה.
מתי יבוא היום
בו תיפול דמעה מעיניו של האב,
ותשקה את העלה הקטן
ותמחוק את אויביו.
יאסוף העץ
בענפיו, בידיו,
את

כמו הרוח הטורנדו הנושבת
השוצפת, השוברת.
שלא בוחלת
אם אבן
אם אדם.
כמו הברקים, הרעמים.
המרעידים בקולם.
עולם.

אילו רק היינו מנתבות
את אותם המילים
לאפיקים נכונים.
לא הייתה נשארת בליבי.
צלקת.

דממה.
מועקה.

למה העניים הניבטות אלי עצובות?
הסתכלי עליה בעניים.
לא, לא שם.
אלא עמוק עמוק בפנים.
כנסי. אל תתביישי.
תאבדי שמה. תחושי.
השחור מתערבב עם הצהוב
הכחול הירוק והחום.
הכתמים.
צללי לתוך הנקודה השחורה.
את רואה את האור?!
הוא חיוור...
חזקי אותו. תרגישי אותו.
אהבי והגדילי אותו.
כי זה מה שאת!
ואת מסוגלת!!!
את מסוגלת להגדיל
ולהגדיל... ולהגדיל...
הסתכלי

אמא אומרת שאני דומה לאבא
סבתא מחבקת ומבטיחה שאני דומה לה
דודה יעל טוענת שהיא התבלבלה
ובכלל דומה אני לסבא.

אבל מאז שאחי הלך...
אני דומה לו
לומד כמותו
צוחק כמוהו
ואני כבר מתבלבל
ומנסה בעצם להיות...
הוא!

הפרפר שלה
כבול בנפש
מפחד מבני המשחית.
הפרח שלה נובל
ובשעת שיא מתפרץ
עם רוח פרועה
מנשבת לבבות

הפרפר שלה נלחם
מנסה לבקוע, לרפא.
הפרח שלה,
אט אט נפתח
ובשעת דמדומים-
מחבק. אוהב.
פרפר הנפש...

(מוקדש לכל האלה שהמצב בארץ פגע להם בנפשם)

חודשיים אחרי שאחי נרצח, אחותי התחתנה. שבוע אחרי זה אחות נוספת התארסה.
באמצע מסיבת האירוסין קפצתי הביתה, ושם, ליד המחשב, מצאתי שלוש מאחיותי יושבות ליד אוסף התמונות של אחי הי"ד, בוכות.
התישבתי וכתבתי-
חוט של עצב נמשך
מתערבב עם חוט של שמחה.
מתגלגלים, מסתבכים.
פעם הראשון על השני
והעצב משתלט
ואז גובר השני,
והשמחה מציפה.
חוט של עצב
חוט של שמחה.
לחפש את הקצה של חוט העצב,
ולפרום אט אט בעדינות
ולהניח בצד.
לקחת את חוט השמחה,
קרוב.
ולהתמודד בסבלנות
עם כל קשר וקשר שהשאיר
חוט העצב
בחוט השמחה...

(מוקדש לפורום- "נופל וקם"...)

חושך.
היונים כבר מזמן עפו מכאן, הרחק.
מחר עם שחר, ישובו.
דממה.
רק רחש השפתיים הנעות בתפילה נשמע.
רחש.
ופתאום כגל הנשבר על החוף,
עולים הקולות.
עולה השירה.
והקיר העתיק, הצרוב מקרני השמש
מלטף במבטו
את בניו השבים אליו.
סליחות...
אור.

ילדה מחייכת
צמה מתנופפת
כובע רך
ילדות שלא נגמרת.

נגמרת.
והחיוך נעלם
והצמה נגזרת.
כובע שחור.
עף.


(נכתב במוזיאון "יד ושם" בשואת ילדים)