יצירות של ישורון ברטוב

בוקר. שמש. ציפורים. וילון מוסט. יד צעירה אוחזת במטאטא קש. ומטאטאת. ואז היא קופאת במקום, רעש מנוע מפר את שכבת הדממה הפרושה על השכונה. את דיממת האימה. "בבקשה", לוחשות שפתיה, "בבקשה שהם לא יבואו לפה", דמעות של תחינה נקוות בזויות עיניה. היא יודעת שזה לא צודק, אם לא אליה הם יכנסו לבית אחר. משפחה אחרת תסבול. אבל שפתיה ממשיכות למלמל, כמו שעשו כל-כך הרבה בשבועות האחרונים. ואז היא מבחינה בו, ליבה מחסיר פעימה,

החבורה הישנה
שיר לערב שירה
 
כשבחוץ כל-כך סוער ורוח מנשבת,
ובאח המחממת קול פיצוח הזרדים,
כשבחוץ אביב והפריחה כה משכרת,
ובאויר נישא באון ריח הורדים.
 
בבית, בחצר, או בין עצי היער,
בינות צללי המדורה או לחופו של ים.
אל מול אורו של הירח וגם כוכבי הלילה,
ולפעמים רק עם אורו של העולם.
 
שוב מתקבצים, הם מארבע רוחות הארץ,
איש, איש נושא

אם צמאה היא ארצי תנו לה גשם,
אם צחיח עורה תנו לה טל,
אך מה תעשו אוהביה,אם רווה היא מדם ילדיה?!

סיפורנו נפתח במקום לא רחוק,
כאן בארץ הקודש, נולד לו תינוק.
תינוק יהודי, זאת צריך לציין,
חכם וצדיק, בחליל מנגן.
וזה התינוק גדל במהרה,
ובהגיעו למצוות הוא עלה לתורה.
ומאז אותו יום הוא החל להקפיד,
לקיים כל מצווה וכל אות וכל פסיק.
ויום אחד לפתע, בין ותיקין למנחה,
קרה דבר מוזר מאוד - ביטנו הפכה כרוכיא,
קרקור כזה לרוב הוא אינו סיפור גדול,
מעיד רק על כפן קל ועל צורך

מה נשמע אמא?, הסתערה אורית דרך הדלת הפתוחה, "אני מתה מרעב". "תניחי את הילקוט בחדר", חייכה אימה לנוכח הטקס הקבוע של חזרת ביתה מבית הספר, "ואני בינתיים אשים לך אוכל".
אורית ניגשה לשולחן והתיישבה ליד צלחת עם שניצל ופתיתים מעלים אדי חום, היא הכניסה כף גדושה אל תוך פיה והחלה לדבר, אך אמא עצרה אותה, "חכי לסוף הארוחה, שלא תחנקי לי".
משסימה לאכול התחילה בשטף דיבורה הבלתי פוסק, "נכון

יומני היקר,


הוא היה פשוט ענק, מה זה ענק?! ענק זו לא מילה, לפחות עזריאלי... טוב אולי נסחפתי קצת, בסך הכל שש אמות וזרת, אבל איזו זרת, צריך לראות אותה כדי להבין מה זו זרת, וחוץ מזה כשאתה כזה קטן וכולם דורכים עליך אפילו הקטנצ'ק ההוא שעומד מולו, נו, זה עם הקלע והמקל שהנשרים כבר עפים מסביבו, נראה כמו עוג מלך הבשן. רק מלחשוב על הענק הזה נהיית לי צמרמורת. רק רגע! זו לא צמרמורת, האדמה פשוט רועדת, הענק הזה מתקרב וזה






ועוד לא הזכרתי את האחיות של סבתא שלי שהיו מבלות את מיטב זמנן בקטטות ומריבות, עד שמריבה אחת יותר מדי הפכה אותן לאבן אחת, או ליתר דיוק לכרית אחת תחת ראשו של יעקב בן יצחק. בכל אופן אם הבנתי נכון את הכוונה של "לעשות היסטוריה" במקרה דנן, הייתי מהמרת על אחד לחמישה שאחד מאיתנו אמור להכנס לקלע הזה, ולאחר כמה סיבובי אימים לעוף במהירות אל עבר הענק ההוא (קצת קשה לפספס) ולחדור לאיזה מקום שלא קבור מתחת למידגם


חייבת א-ו-י-ר. הו! הרבה יותר טוב! מי אמר שאבנים לא יכולות לעוף?! נראה אותו עכש...
אחחח, זו היתה חתיכת מכה. ממה הראש שלו עשוי לכל הרוחות? נראה לי שאני סובלת מאובדן תחושה, או ממשהו אחר שבו לא מרגישים כלום מלווה בקצת ערפל איפשהו באיזור שחושב. אני חושבת שאעזוב עכשיו... אהההממ... רק איפה פה אני נכנסת להיסטוריה?

"ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל... ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי וימתהו..."

שריקות פגזים וזמזום כדורים ואחר כך דממה ארוכה,
וריח עופרת וצבע הדם ופתאום נשמעה אנקה -
קול ענות חלושה של חייל, שלחם ומסר את נפשו,
ואומץ גבורה וגם עוז בדם חרותים על ליבו.
ולוחש לרעהו דבר מה ואחר כן חופן את ידו,
ובפנים לא כדור או רימון כי אם זוג חבצלות.
ובבית ממתין לו אחיו הקטן, אך האם בעניים דומעות,
מושיטה לו תמונה ישנה ישנה של צעיר עם עניים בורקות.
אולי יום אחד,

_________

רסס גלים וקצף לבן, עומקו של הים - קוראים לו
טעם עשן, צהלת שיכורים וריח הסם מרקדים מול עיניו
צעד ראשון, מהסס, לא יודע, וממשיך בביטחון מדומה
וחוטים כה דקיקים של בני משפחתו, בעבר עבותות, ניתקים בזה אחר זה
מבט חטוף אחרון אל עבר נציבי המלח, ונסחף במערבולת של חיים חדשים.
מיטלטל ונטרף בלי שליטה על הדרך, בלי חץ או כיוון,
נאחז הוא בקש מול טלטלה משברת ונמלט מכריש אימתני.
כוחותיו

הוא היה ילד, ילד קטן ורזה שכל מה שעניין אותו היה שאריות אוכל כלשהו שקיווה למצוא באחד הפחים ואיפה הוא יניח הלילה את ראשו כדי להירדם. וכמובן בלי לפסוח על ידידו של האדם, יצור קטן בעל פרווה שחורה ומדובללת שאותו כינה הילד בשם "חבר". לילד לא היה דבר מלבד כלבו הנאמן, אפילו את שמו שכח, אבל מדי פעם, בלילה קר, כשהיו נצמדים אחד לשני מתחת לחתיכת עיתון ישנה בכדי לשמור על חום גופם, הילד היה מרגיש שאין בעולם אדם